האורק בקצה המנהרה

נכון, הקיץ עדיין בחיתוליו - אבל אם תשאלו אותי, תעשיית הקולנוע האמריקנית נמצאת בצרות צרורות. 

למרות תחזיות מלבבות, עד עתה סרטי המשך יקרים, כמו "אליס מבעד למראה", "אקס מן: אפוקליפסה", "צבי הנינג'ה 2" ו"שכנים 2", שעליהם הניחה הוליווד את רוב הז'יטונים שלה השנה, אינם מצליחים לשחזר את ההישגים הקופתיים של קודמיהם. וכעת, סרט יקר נוסף בשם "וורקראפט: ההתחלה", שהופק בתקציב של יותר מ־160 מיליון דולר, עומד להתרסק בקופות ולהוכיח באופן חד־משמעי שעיבודים למשחקי מחשב פופולריים הם עדיין לא הימור נבון. האם נבואת הזעם של סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס מ־2013 - שלפיה כישלונם המהדהד של כמה בלוקבאסטרים בעלי תקציב של יותר מ־100 מיליון דולר, בזה אחר זה, יוביל למשבר חמור בהוליווד ויביא לשינוי פרדיגמה - עומדת להתגשם? מוקדם לדעת. אך מותר לקוות שכן. 

על כל פנים, למרות הבאזז הרע שדבק בו, ולמרות שהוא כנראה עומד להיזכר כאחד הפלופים הגדולים של השנה, "וורקראפט: ההתחלה" דווקא אינו כזה סרט נורא. במיוחד אם אתם אוהבים סרטי פנטזיה. 

בהתבסס על משחק המחשב המאוד מצליח "World of Warcraft", הבמאי דנקן ג'ונס (בנו של דיוויד בואי) טווה כאן אפוס הרפתקאות בומבסטי, מושקע ועתיר ממתקי עיניים, שמציב שני צבאות ענק - האחד של אורקים, והאחר של בני אדם - זה מול זה, בקרב עד המוות. התוצאה אינה מקורית או סוחפת במיוחד, ואפילו די מגוחכת. אך גם מבדרת. בעיקר מפני שג'ונס - מעריץ מושבע של העולמות והיצורים הדמיוניים שמככבים בסיפורנו ה"גורלי" - לוקח את הנונסנס הזה מאוד מאוד ברצינות. והוא שופך את כל כולו אל תוך הדבר.

את העלילה מובילים שניים - לות'אר (טראוויס פימל), לוחם אמיץ ונערץ שמגן על הממלכה שלו מפני האורקים האימתניים שפולשים אליה דרך פורטל קסום, ודורוטאן (טובי קבל), אורק ענק ומכוער שלא רוצה לחיות על חרבו לנצח. בנוסף, תוכלו למצוא כאן גם מכשף רב עוצמה בשם מדיב (בן פוסטר, בהופעה כל כך חמורת סבר שהיא משעשעת), בת כלאיים ירוקת עור בשם גרונה (פאולה פאטון), גולם שקם לתחייה, את מנהיג האורקים המרושע ותאב הכוח גולדאן (דניאל וו) ועוד שפע של יצורים שונים ומשונים. 

על אף טיפשותו המובנית (שבאה לידי ביטוי בעובדה שהאורקים נראים כמו גרסאות תלת־ מימדיות של גיבור ספר הילדים "טרופותי"), בסך הכל די נהניתי מ"וורקראפט: ההתחלה", והוא בטוח עדיף על "מלחמת האלים" החצי אפוי, שיצא לפני כמה חודשים. אבל אם נהיה כנים, חביב ככל שיהיה, סרטו של ג'ונס מתקשה להתחרות ברוחב היריעה של יצירות המופת של הז'אנר (כמו טרילוגיית "שר הטבעות", למשל), וגם ההשוואה הבלתי נמנעת ל"משחקי הכס" אינה עושה לו טוב. בכל זאת, בניגוד ליוצרי טלוויזיה, שאינם מוגבלים בזמן, לרשות ג'ונס עמדו שעתיים בלבד. והקושי שלו לדחוף פנימה את כל מה שהוא רצה לדחוף פנימה (מיתולוגיות, אקספוזיציות, דמויות וכיוצא בזה) ניכר לעין.

עם זאת, בניגוד לשמועות, כל קשר בין "וורקראפט" לזוועות עולם כמו "הקרב על כדור הארץ" (סרט המד"ב הסיינטולוגי הידוע לשמצה בכיכובו של ג'ון טרוולטה) מקרי בהחלט, והשוואה הוגנת יותר תציב את סרטו של ג'ונס לצד "ג'ון קרטר", פלופ אגדי נוסף שהיה הרבה פחות גרוע ממה שסיפרו לכם.

קצת חבל לי על ג'ונס, במאי מבטיח שנפל כאן בין הכיסאות. שני סרטיו הראשונים - "Moon" ו"קוד מקור" - היו סרטי מד"ב קטנים ומהודקים שהוכיחו שלבן אדם יש ראש טוב על הכתפיים ולא מעט כישרון. אך הפעם הוא נקלע שלא לטובתו לפרויקט מפלצתי (תרתי משמע) שגזל לו שנים ארוכות מהחיים, ושצפוי להכתים לו את הקריירה לנצח (וזאת למרות שליבו היה במקום הנכון, ולמרות שהוא עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר). מתי הוליווד תלמד את הלקח שלה ותפסיק להכריח במאים צעירים ומבטיחים לעשות סרטים יקרים וילדותיים שמבוססים על מותגים מוכרים? מתי הגיהינום יקפא?

"וורקראפט: ההתחלה" ("Warcraft: The Beginning"), במאי: דנקן ג'ונס. ארה"ב 2016

 

ג'וליה רוברטס וג'ניפר אניסטון ב"יום האם" // צילום: יח"צ

פאה, פאה שעל הקיר

"יום האם" הוא סרט מביך ומטומטם. לא מאמינים? הנה דוגמה. באחת מהסצנות הראשונות של הסרט, הנרי (טימותי אוליפנט), בעלה לשעבר של סנדי (ג'ניפר אניסטון), אומר לה שיש משהו שהם צריכים לדבר עליו. מה לדעתכם הוא רוצה להגיד לה? שיש לו מישהי חדשה? או, אולי, שהוא הקדיש לנושא מחשבה רצינית והחליט שהוא רוצה שהם יחזרו להיות יחד?

הרשו לי לנחש שבחרתם באפשרות הראשונה. איך אפשר שלא, נכון? ובכל זאת, ברור שסנדי שלנו בוחרת באפשרות השנייה. ולא רק זה, אלא שחברתה הטובה, ג'סי (קייט הדסון), מסכימה איתה כשהיא מספרת לה על כך, ואף עוזרת לה לטפח את הפנטזיה הנ"ל. "הפעם הוא צריך להביא לך טבעת גדולה יותר!" היא אומרת לה. גם כן חברה.

בכל מקרה, זה רק נהיה גרוע יותר, ועד מהרה מתברר כי על הצופים נגזר לבלות כמעט שעתיים תמימות עם דמויות מטומטמות ומביכות, שלא מפסיקות להגיד ולעשות דברים מטומטמים ומביכים. בחיי, הצוואר שלי נתפס מרוב שנענעתי את ראשי כלא מאמין תוך כדי צפייה. ובחלק מהסצנות (בעיקר אלה שכללו את הוריה הדרומיים והשמרניים באופן "קומי" של ג'סי) אפילו הרגשתי צורך בלתי נשלט לכסות את העיניים. פשוט לא יכולתי להסתכל. הזוועה!

גארי מרשל בן ה־81, המאסטר־מיינד הקולנועי שאחראי לפיאסקו הזה, כבר עשה כמה סרטי אנסמבל קומיים־רומנטיים גרועים בחייו, אך "יום האם" - שמשלים "טרילוגיה" שחלקיה האחרים הם "יום האהבה" ו"סילבסטר בניו יורק" - הוא ללא ספק הגרוע מכולם. להוציא את הפספוסים שמובאים על רקע כתוביות הסיום, אין כאן אפילו רגע אחד שניתן לכנותו "מוצלח" ו/או "משעשע" ו/או "אמין". והכוונה לעשות כבוד לאימהות - שעובדות כל כך קשה כדי לדאוג לכך שילדיהן יגיעו לבית הספר בזמן (כך על פי הסרט לפחות) - מתפוצצת בפניו כמו סיגר ממולכד בסרט מצויר. 

הסרט, שמתרחש בעולם דמיוני וסטרילי שבו אימהות לילדים צעירים מבלות את מרבית זמנן באימוני פילאטיס ובקשקושים טרחניים עם החברות שלהן כשכוס קפה בידן, מלווה כמה קווי עלילה משמימים, דלוחים וצפויים לחלוטין, תוך כדי שהוא מפגין עילגות עילאית ועושה שימוש בכל קלישאה אפשרית. 

כך, למשל, האלמן המזוקן והרגיש (ג'ייסון סודייקיס), שמתקשה להתגבר על מותה הטרגי של אשתו (שגם היתה במארינס בנוסף לכל), נאלץ לשמוע את הבת הצעירה שלו אומרת לו "!Dad, she's gone". וכך, למשל, הצופים נאלצים לשמוע את קריסטין (בריט רוברטסון), שחווה תסביכים מגוונים מכיוון שמעולם לא פגשה את אמה, מהגגת על כך שנראה לה "שהבעיה הכי גדולה שלי היא שאני לא יודעת מי אני" ("!Whoa, that's a big one", עונָה לה ברצינות גמורה ג'סי, החברה האהבלה מקודם). 

אך הזויה מכולן היא ג'וליה רוברטס, שצצה כאן בתפקיד משנה (ושחייבת לא מעט למרשל, שביים אותה ב"אישה יפה"). אם לא די בכך שהיא נראית כמו גבר עם פאה איומה, הרי הדמות שלה כאן - סלבריטאית נערצת שמשום מה מככבת בערוץ הקניות - מתהדרת בחיוך של רוצחת סדרתית ובפחות אופי וכריזמה מבובה שהוצבה בחלון ראווה. אתם בטוחים שהיא היתה פעם כוכבת הקולנוע הגדולה ביותר בעולם? 

"יום האם" ("Mother's Day"), במאי: גארי מרשל. ארה"ב 2016

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו