לפני 16 שנים, ביורו 2000, עשתה נבחרת בלגיה היסטוריה בטורניר שאותו אירחה עם הולנד. היסטוריה לא כל כך נעימה, מכיוון שהפכה למארחת הראשונה של אליפות אירופה או מונדיאל שלא עברה את השלב המוקדם.
מדובר היה אז בנבחרת אומללה עם סגל חלש, שמרביתו הגיע מהליגה הבלגית, שימי הזוהר שלה חלפו מזמן ומרק ווילמוטס ואמיל אמפנזה האפורים משאלקה היו הכוכבים שלה. בין 1970 ל־1993 עלו קבוצות בלגיות לכמות מרשימה של 11 גמרים אירופים וזכו בארבעה גביעי אירופה - כמעט פעם בשנתיים. זה התבטא גם בגמר אירופי ובחצי גמר עולמי של הנבחרת.
מי שהביא לסופו של הכדורגל הבלגי הזה, עם ההצלחה המרשימה של הקבוצות, היה כדורגלן בלגי שעונה לשם ז'אן־מארק בוסמן. שלום תקווה, הפליימייקר הנפלא של מכבי נתניה והפועל ת"א, סיפר לי פעם אנקדוטה על שנותיו בבלגיה: "יום אחד אני מגיע למועדון בסטנדרד ליאז' ואומרים לי, 'יש בלאגן, איזה שחקן כבל את עצמו באזיקים לשער המועדון'". זה היה בוסמן, שהחל במאבק לפירוק שיטת הבעלות על שחקנים והמגבלות הלאומיות על השתייכותם לקבוצות בשוק האירופי (האיחוד עוד לא היה קיים). כשבוסמן יסיים את מאבקו השחקן יהיה חופשי, אבל גביעי אירופה יהפכו לנחלת מספר קטנטן של מדינות גדולות - ספרד, אנגליה, גרמניה, איטליה ועוד טיפה.
אז בלגיה קרסה כבר במונדיאל 98' ואחר כך ביורו הביתי והשיקה תוכנית עבודה - שהצליחה. רבות נכתב על דור הזהב של הכדורגל הבלגי, ששחקניו נמכרים בעשרות מיליוני יורו בין מועדוני אירופה הגדולים. האספקט האחד של תוכנית הנוער הבלגית היה שילוב ילדי המהגרים, וההצלחה כאן מהדהדת.
באותו סגל אומלל של יורו 2000 היו שני שחקנים שחורים - האחים אמבו ואמיל אמפנזה. 16 שנים אחר כך רומאלו לוקאקו, מוסא דמבלה, אדן הזאר, דיבוק אוריגי ומרואן פלאיני מבטאים את הגוון האתני של החבורה הבלגית, במדינה שמחוץ למגרש הכדורגל דווקא מתמודדת עם בעיות אינטגרציה לא קלות.
בהקשר הזה למהגרים היתה השפעה מאחדת. בעוד בצרפת, בגרמניה ובאנגליה ילדי המהגרים, דור שני או שלישי, סילקו את הדומיננטיות הלבנה של פעם, בבלגיה זה קצת אחרת. בגביע העולם האחרון צפיתי במשחקה של בלגיה בשמינית הגמר מול ארה"ב בליאז'. התרגשות? אלפים מול המסכים הגדולים? בקושי כמה בתי קפה בכיכר עם טלוויזיות רגילות. הסיבה - ליאז' היא מהאזור הצרפתי שכבר לא כל כך מתלהב מלהיות חלק מבלגיה. המתח בין הפלמים לצרפתים פגע לא פעם בנבחרת, בדיוק כפי שהמתח הקטלאני־קסטיליאני היה פעם אבן נגף עבור הנבחרת הספרדית. אבל דור של בני מהגרים מאפריקה הם פשוט בלגים.
והיה גם אספקט מקצועי מעניין לתוכנית רנסנס הכישרונות של הבלגים. במדינה שבה פחות מ־40 מועדונים מקצועניים, היתה להתאחדות השפעה גדולה על הנעשה בקבוצות ברמות הגילים. האחראי המקצועי לתוכנית - בחור ששמו מישל סטאלון - קיבל שתי החלטות מעניינות. בצפייה בצילומים של מאות משחקי ילדים הוא גילה שכל ילד בממוצע נוגע מעט מדי בכדור, ועקב כך הוחלט להגדיל את מספר המשחקים של 2 נגד 2 או 5 נגד 5, כדי שלכל ילד יהיו הרבה יותר הזדמנויות לשפר את יכולותיו האישיות.
בגילים היותר־מבוגרים היתה החלטה להעביר את הקבוצות לשיטת משחק של 3-3-4 כדי לפתח שחקני כנף מהירים וקיצונים. זה טוב גם מבחינה כלכלית. האתר TransferMarkt סבור שהסגל הבלגי הוא השלישי בערכו באליפות שתיפתח מחר - אחרי אלו של גרמניה וספרד, וקצת לפני אלו של אנגליה וצרפת. וגם אם אפשר תמיד לדון בדיוקן של הערכות כאלו, אפשר לומר משהו על ערכם של השחקנים הבלגים: אלו לא הערכות, הם באמת נמכרו, כי בבלגיה עצמה אין מועדונים עשירים שמסוגלים להחזיק בשחקנים כאלה.
ויטסל והזאר נוחתים בצרפת // צילום: EPA
כשרואים את קווין דה ברויינה, אדן הזאר, מוסא דמבלה או יאניק קרסקו, אי אפשר לא להלל את הכדורגל הבלגי, אבל לכדורגל הייצוא המסחרי הזה יש גם בעיות. אחת מהן, לטעמי, היא שכשאתה מגדל שחקנים למכירה יש דגש גדול על אתלטיות ועל תפקידי המהירות. ואם יש לבלגים חולשה מסוימת בסגל הנבחרת, היא בקישור מרכזי שמסוגל לשלוט בקצב המשחק. ככה זה כשאתה מגדל שחקנים למכירה ולא עבור המועדונים שלך.
בעוד בלגיה מטפסת בעקביות בכדורגל העולמי, הכדורגל של הנבחרת שלה לעיתים קצת חסר השראה. הביקורת היא לא פעם כלפי המאמן מרק ווילמוטס, בשל נטייתו למשחק ישיר ופחות יצירתי והצבת שחקנים בעמדות שונות מאלו שבהן שחקניו משחקים בקבוצותיה. אבל אם להיות הגון, בניגוד למאמני ספרד, גרמניה או צרפת, אין לו הלוקסוס של מועדון מרכזי שמחזיק בכמה כוכבי נבחרת - מה שנותן לנבחרת איזשהו תלכיד וסגנון.
כוחות השוק מכתיבים גם שרוב הסגל הבלגי ישחק בליגה העשירה יותר - באנגליה, שהיא פחות טקטית ויותר אתלטית. וכך מול רוב הנבחרות בלגיה מצליחה בזכות מאצ'־אפ עדיף כמעט בכל עמדה. עדיין חסרה לנבחרת הזו איזושהי מורשת של משחקים גדולים מול קבוצות גדולות, איזה סגנון בלגי ייחודי, ולכן, גם אם באופן טבעי העיניים נשואות לשמות הגדולים - דה ברויינה והזאר - בלגיה זקוקה לטורניר גדול יותר מאשר לשחקן דוגמת מוסא דמבלה, גנרל מרכז השדה של טוטנהאם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
