"אני הרבה יותר מ'אדם עיוור'"

גידי אהרונוביץ' מתעורר בבוקר, ומודה לאלוהים שהוא בר מזל. "אני מגשים חלום להיות מורה למוסיקה במשרה מלאה, ומתפלל שזה לא יגמר לעולם, הוא אומר, "אני אוהב את הילדים הללו ואת בית הספר. זה עושה לי אור גדול בחיים. אם זה תלוי בי, ארצה להיות מורה עד יומי האחרון". גידי, אגב, הוא עיוור לחלוטין. 

עיוורון בצד, אהרונוביץ', רווק בן 40 מנתניה, הוא איש עסוק מאוד ששבר לא מעט תקרות זכוכית בדרכו לחיות את חייו כפי שהוא עצמו רוצה שיהיו. מעבר למשרת ההוראה ("תדגישי שאני המורה היחיד בארץ במשרה מלאה וללא סייעת מלווה") הדמות הכריזמטית בעלת תואר שני בחינוך ומוסיקה בהצטיינות ממכללת לוינסקי, עובד בבזק בינלאומי כתומך טכני באנטרנט ("תצייני שאני התומך הטכני הראשון והיחיד שיש כיום במדינת ישראל. כבוד גדול") ובין לבין מעלה מופע הומוריסטיו שבו הוא מספר את סיפור חייו בשילוב יצירות מוסיקליות. "אין לי זמן להתעסקות בעיוורון, למרות שתמיד שואלים אותי על זה. אני הרבה יותר מ 'אדם עיוור'". ולא, הוא מבקש להדגיש, "אני לא חבר בשום מועדון עיוורים. אני נגד גטאות וחממה". 

בכל זאת, אתה בוודאי צריך עזרה לפעמים.

"שואלים אותי, 'איך אתה רואה צבעים?  איך אתה חולם? איך אתה קם בבוקר ולא קופץ מאיזה שהוא חלון?'. לפעמים אני צריך להסביר שלא כל עיוור קם בבוקר ופתאום סוגרים לו את השאלטר. וזה נותן לי את המקום להמון בדיחות בנוסח 'התפריט שלכם ריק', למלצר במסעדה, או להזהיר את התלמידים שלי ש'יש לי עיניים בגב, אז תשתדלו לא לעשות שטויות'. חשבת על כותרת לכתבה? 'המורה עם העיניים בגב', אני חושב שזה מצחיק, לא?".   

גידי והילדים בכיתה. "אין לי זמן להתעסק בעיוורון" // צילום: יוסי זליגר

"יש לי בעיה עם אנשים בורים"

למרבה האירוניה, הוא בא ממשפחה שחיה ונושמת צילום, כמו שהוא נושם את המוסיקה. "כילד, אני זוכר את עצמי עובר מתערוכת אמנות לתערוכת צילום, לסרטי קולנוע. תמיד היו מתארים לי את מה שלא הצלחתי לראות. אלו תמונות שנתקעות לך בראש לכל החיים".

לפתע מתקשר 

היום מתקיים בישראל יום ההזדהות עם העיוור בישראל ועדיין, בשנת 2016, החברה הישראלית מתקשה לקבל את החריגים. כך לפחות בעיניו של גידי, שנולד פג וכתוצאה מטעות אומללה של אחות שהחדירה עודף חמצן לאינקובטור איבד את מאור עיניו. "אני מתנחם בכך שאני 'רק' עיוור", הוא אומר בכאב גדול, שצף ועולה לאורך כל הראיון - למרות האריזה הגדושה בהומור ובציניות מתחכמת ובחריפות שיש בה קסם נלהב וכובש. 

"כן, יש לי בעיה עם אנשים בורים", הוא מתוודה, "לפעמים אנשים שואלים אותי שאלות הזויות. אבל לדעתי זה מתחיל בחינוך. למשל, כשאמא עוברת לידי עם הילד הקטן שלה והוא רואה אותי מתנייד עם המקל והמשקפיים השחורים ושואל אותה 'הי אמא, מי זה?', והיא, במקום להסביר לו שזה עיוור ולומר 'איזה יופי שהוא יוצא מהבית ומתפקד' משיבה לו, 'עזוב, אל תיגע, תתרחק' וממהרת להתנדף מהמקום. אותו ילד מגיע לאוניברסיטה, פוגש עיוורת בקפיטריה, יושב לידו ונזכר שאמא שלו אמרה לו 'לא לגעת'".    

גידי אהרונוביץ'. "מתנחם בכך שאני 'רק' עיוור" // צילום: יוסי זליגר

בא מאהבה - ומחפש את האחת

השנים הראשונות של בית הספר היו חויה קשה עבורו, "בימים ההם בנתניה, עיוור שרצה ללמוד כתב ברייל היה יכול ללמוד רק בבית ספר דתי. כך נענשתי פעמיים, פעם אחת בשל היותי עיוור ופעם שניה בשל היותי חילוני יחיד במסגרת דתית  ובעל כורחי. בתיכון לא ממש ידעו מה לעשות איתי, עד שבכיתה י"א עזבתי והשלמתי בגרויות בכוחות עצמי. זו היתה התקופה הכי מדהימה בחיי". 

ואז הגיעו נסיונות הקבלה לעבודה. עם לא מעט מפחי נפש. "חיפוש עבודה זה דבר די טרגי עבור עיוור, הוא אומר, "מספיק שכתוב בקורות החיים שאתה עיוור, וזה כבר מתכון לכך שאף אחד לא ישים עלייך". 

עד שהגיע לבזק בינלאומי. שם באו לקראתו, למשל כשצג הברייל שלו התקלקל רכשו את המערכת עבורו. "רק מיעוט מהעיוורים בישראל עובדים עם מחשבים, משום שצג ברייל עולה 30 אלף שקלים ותוכנות תרגום חלונות עולות כ-10,000", מסביר גידי, "אבא שלי תמיד אומר, 'לכל הילדים שלי קניתי רכב - לך קניתי צג ברייל'".

כמה זמן אתה בבזק בינלאומי?

"אני עובד שם שמונה שנים בנאמנות, ונהנה מכל רגע. אני מודה להם על ההזדמנות שנתנו לי ואוהב את החברים שם. השיחות עם הלקוחות משמעמשות לפעמים, למשל כשאני שואל אותם 'ההתחל שלכם בצבע ירוק?', והם לא ממש יודעים שאני לא יודע איך נראה צבע ירוק, ורק מדקלם את מה שאני אמור לדעת. ובכל זאת, את כל ההנאה הגדולה הזו אני מוכן להמיר בעבודה במישרה מלאה עם הילדים".

ששואלים את גידי על אהבה הוא מייד שואל אם יש לי חברה להכיר לו. "כולם שואלים אותי למה אני לא יוצא עם מישהי עיוורת, כי 'היא תבין אותי יותר טוב'. יש לי חבר טוב, עיוור, אבל מה שחיבר ביננו זה האהבה שלנו למחשבים ולסרטים. העיוורון המשותף מקשר בדיוק לעשר דקות הראשונות. זה לא כמו חירשים, שיש להם שפה משלהם. כשאני שואל אנשים אם יש להם מישהי להכיר לי הם מייד שולפים, 'לא מכיר עיוורים'". 

היו לך קשרים רומנטיים?אתה גולש באתרי היכרויות? 

גידי והילדים. מורה שנצרב בתודעה // צילום: יוסי זליגר

"אני המורה עם העיניים בגב"

גם הילדים בכיתה מודים שהיה להם מוזר כשנחת עליהם מורה עיוור, אבל מאז עברו הרבה שיעורים והם מרגישים ברי מזל. נלחמים על התור לשבת לצידו ונשבעים שלעולם לא עשו לו פרצוף מקניט מאחורי הגב. 

"אמא שלי עובדת בספריה לעיוורים בנתניה, וזה מקום שאני מכיר טוב ככה שאני ה'עיניים' של גידי בכיתה", מספר התלמיד חן מזור, "אני לא מוכן שאף אחד יחליף אותי בשיעורים. אני מכיר הרבה עיוורים והם רגילים, כמוני וכמוך. מכעיס אותי כשמתנהגים אליהם אחרת".

התלמידה אמילי קורופטוב מוסיפה כי "הדבר הכי חשוב בעיניי הוא שהשיעורים מלמדים אותנו על שוֹנוּת, על זה שאפשר להיות עיוור. מבחינתי, הוא בדיוק כמונו, הרואים. חוצמיזה, גילינו גם את גידי המורה למוסיקה, שמביא לנו את כל העולם לכיתה".

"יש לנו כל מיני הסכמים ביננו", מתערב בחיוך גידי, "למשל אם תלמיד יוצא לשירותים ברור לו כשהוא חוזר הוא מיד מודיע בקול. שחזר. ואני כל הזמן עם מקשיב לדלת. אם אחרי דקה וחצי שתיים הוא לא חוזר, אני שולח ילד לבדוק מה קורה. האחריות שלי יותר גדולה".     

המורה למתמטיקה ירדנה גלר, אחותה של מרגלית צנעני, נכנסת בספונטניות נרגשת לכיתה. "גם אחותי עיוורת", היא מספרת, "עבורה, אפילו השמיים הם לא הגבול. ובכל זאת, אני רואה מה זה עושה לילדים שלנו פה, כיצד זה תורם להם. וחשוב שהעולם יבין שחייבים לאפשר לבעלי המוגבלויות לפרוס כנפיים, לחיות ולהשתכר בכבוד, להיות עצמאי על אף המגבלה. בלי טובות של אף אחד. הפרויקט הזה חייב להימשך ולהוות דוגמה לאחרים".

גידי מסכים איתה, "משרד החינוך יצר פרויקט יפה וחייבים לעגן את זה לקביעות. כך שלא ננהל מדי שנה מלחמה על השעות". 

שני שיעורים בלבד גורמים לי להתאהב בילדים המקסימים ובמורה שלהם. הם מחבקים את גידי ואומרים לו כמה הם אוהבים אותו, והוא מתמוגג מאושר. אין ספק שהוא מהמורים שנצרבים בתודעה, לנצח. "הם באמת מדהימים, אני 'מת' עליהם. אלה הילדים שאין לי", הוא אומר, "את יודעת כמה עולה לי לשלם עליהם מזונות? ים של כסף. בשיעור הראשון אמרתי להם, 'שלום ילדים, כמו שאתם רואים, אני עיוור. אני מניח שיש לכם המון שאלות. שעה שלמה עמדתי מולם, ופשוט עניתי על כל מה שסיקרן אותם. זה היה השיעור הראשון והיחיד על העיוורון, מאז אנחנו עוסקים רק במוסיקה. לכן אני מתבאס מזה שאנשים חושבים שאני צריך לשבת בבית ולא לעשות כלום ושהעיוורון הוא מחלה קשה. את הבורות הזו הם מנחילים הלאה, לדור הצעיר, ואת זה צריכים לשנות". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו