מוחמד עלי מת - מותה של אגדה

אמריקה עברה כברת דרך ארוכה מאז גנבו לילד בן ה־12 את האופניים האדומים שלו בלואיוויל, קנטאקי, ב־1954. באותן שנים האפליה ביותר מדי מקומות באמריקה היתה לגיטימית על פי חוק.

לילד השחור קראו אז קסיוס קליי ("בשם עבדים", כפי שנהג לספר). קליי הצעיר תיאר בפני קצין המשטרה, ג'ו מרטין, מה הוא הולך לעשות לגנב אחרי שהוא יתפוס אותו. כמו באגדות, וכאן מדובר הלוא באגדה, למרטין היה גם אולם ספורט. עוד באותו היום נשלח הילד (ששינה את שמו בגיל 22 למוחמד עלי אחרי שהתאסלם) ללמוד לתת אגרופים. מאז מספרים כי לפרייזר, לפורמן ולעוד כמה מתאגרפים חזקים במשקל כבד יש חשבון ארוך עם גנב האופניים, שהפה הגדול שלו שלח אותם במשך השנים לקרשים.

משנאה לקונצנזוס

אמריקה כולה חטפה שלשום נוקאאוט כששמעה כי בבית חולים בפיניקס, לצד משפחתו, הלך מוחמד עלי - ונשארה האגדה. היום זה טבעי לראות את כולם עצובים, אבל בשנים שמוחמד עלי עלה לזירה הספורטיבית, הפוליטית והחברתית - לא היו לו רק מעריצים. אמריקה הממסדית לא אהבה את הצעיר שזרק את המדליה האולימפית שבה זכה ברומא. היא גם לא אהבה את הצעיר שבחר לא להתגייס למלחמה בווייטנאם בטענה שהגזע הצהוב לא עשה שום דבר רע לאדם השחור. אמריקה לא ידעה כיצד לאכול את הפה הגדול, שוויתר על רישיון להתאגרף ועל כסף גדול רק בשל אמונתו. היו אלה שנים שבהן הגזענות פרחה, ולצידה גם הזעם והשנאה של עלי.

השנים ממתנות. באולימפיאדת 1996 נבחר עלי להדליק את הלפיד האולימפי. כבר אז היה אפשר להבחין עד כמה פגעה בו מחלת הפרקינסון שבה לקה ב־1984, מחלה שלא חסה גם על אגדות. ב־2005 העניק הנשיא בוש הבן לעלי את אות החירות בטקס מרגש. דומה היה שעלי ואמריקה למדו לחיות זה לצד זה ולהכיר בעיקר בגדולתם של שניהם. עלי הבין שאמריקה שנגדה לחם היא גם שלו, ואמריקה הבינה שמוחמד עלי שנגדו נאבקה במשך כמה שנים הוא חלק בלתי נפרד ממנה. למזלה.

אם אהבו או שנאו את מוחמד עלי - עכשיו הוא קונצנזוס. מאז פרסום דבר מותו לא הפסיקו כאן לדווח על פרקים בחייו של האלוף. הציטוטים, שפעם עיצבנו, בקעו אתמול מפיהם של חבריו, פרשנים ואפילו יריביו מזירת האיגרוף ומחוצה לה. דבר אחד היה משותף לכל אותם אלה שדיברו עליו: כבוד.

נדיר לראות את המועמדים לנשיאות מסכימים על משהו. אתמול טראמפ, קלינטון וסנדרס צייצו תגובות חמות וכואבות על מותו של עלי.

עלי הכריז על עצמו כ"גדול מכולם" ("The Greatest"). אתמול זו כבר היתה הכותרת של ה"דיילי ניוז" וה"ניו יורק פוסט". גם ה"ניו יורק טיימס" הקדיש לו מוסף מיוחד. לא בכל יום מתים אנשים המשדרגים את הענף שעליו הם יושבים.

"הגדול מכולם". ה"דיילי ניוז"

אפילו יריבו הגדול ג'ו פורמן הודה אתמול כי להגיד עליו שהוא הגדול מכולם זה לחטוא לאמת, כי עלי היה יותר מזה. פורמן היום מודה לעלי על שהפך אותו לאדם צנוע יותר. בהשוואה אליו, זה באמת לא היה כל כך קשה. 

עלי לא היה צנוע, כי "קשה להיות צנוע כשאתה גדול כפי שאני", לדבריו. "אם אי פעם אתה חולם לנצח אותי - עדיף שתתעורר ותתנצל", היתה רק אחת מאימרות השפר של האיש שרקד על הזירה והתעלל ביריביו.

"אתה לא הופך לאלוף עולם באולם ספורט", הסביר בערוב ימיו בעודו נזכר בתחילת דרכו בקנטאקי ב־1954, "הופכים לאלוף בזכות דברים שאנחנו חשים, רצון, חלום וחזון". בגיל 74 הלך מאיתנו מוחמד עלי, מתון יותר וצנוע יותר. "אלוהים נתן לי את מחלת הפרקינסון כדי שאני אגלה שאני אדם כמו כל האחרים".

הציטוט הזה, עלי, דווקא הציטוט הזה - הוא לגמרי לא נכון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו