עוצמת האחריות

במוקדם או במאוחר, סביר שבמוקדם, יתאהב אביגדור ליברמן במשרד הביטחון. זה קרה לכל קודמיו: הכוח, המצוינות, המידע ועומק הסוד הם ממכרים, משכרים.

אין בישראל עוד משרד שמרכז בידיו כזאת עוצמה: פיזית, כלכלית, מודיעינית. גם אין בישראל עוד משרד שמרכז בידיו כזאת עצמאות: ביצועית, תכנונית, פוליטית. רק ראש הממשלה חזק משר הביטחון, אבל הוא גר בבית זכוכית; שר הביטחון לעומתו גר בבונקר, מוקף בסביבה לויאלית ושומרת סוד.

ליברמן ילמד להעריך את כל אלה. מהצ'ופרים הקטנים שבאים עם התפקיד - המסוקים שעומדים לשירותך, מסדרי הכבוד וצבא הקצינים והחיילים שמתייצב בכל שעה, לכל מטרה - ועד לעיקר, לאינטימיות הכמעט בלעדית שאוחז שר הביטחון במידע ובביצוע. מדי בוקר יגיש לו מזכירו הצבאי לקט מודיעין ולקט מבצעי. הראשון יספר לו מי אמר מה ומי עשה מה בצד האדום, של היריב, ברזולוציות שהאינטימיות שלהן מביכה לעיתים; השני יעדכן אותו במה עושה הצד הכחול, שלנו.

חלק לא מבוטל מהדברים שהוא ישמע, שהוא אחראי להם, יהיו עבורו חדשים. למרות שנים של חברות בקבינט וחשיפה לחומר סודי, ליברמן יידע במהרה כמה הוא לא יודע. על יחידות, על מבצעים, על פרויקטים ועל אמצעים. באישורו, ורק באישורו, נשלחים כוחות לפעולות שחלקן נוגעות לא רק בחיי אדם אלא בחיי מדינה. די בלילה אחד נטול שינה, בהמתנה מורטת עצבים לדיווח מפעולת מ"מ, כדי להבין את כובד האחריות, ואת המרחק הזעיר שבין כישלון להצלחה, בין חיים למוות.

קודמו בתפקיד, בוגי יעלון, עשה את הדברים האלה בעיניים עצומות. המסלול שעבר - מסיירת מטכ"ל לראשות אמ"ן, לפיקוד מרחבי ולרמטכ"לות - הקנו לו לא רק ידע מקצועי רחב, היכרות אינטימית עם החומר וביטחון בצבא (ושל הצבא בו), אלא בעיקר את הכרת מגבלות הכוח; מה לא לעשות, לאן לא להיכנס, איפה לא להסתבך. יש הבדל דרמטי בין שר בממשלה שמציע "לחסל את איסמעיל הנייה" לבין שר הביטחון שיודע שהתוצאה של פעולה כזאת היא עוד מלחמה של 50 ימים, ובין מי שמציע בהינף יד "לתקוף את מחסני חיזבאללה" לבין מי שחתום על התוכניות המבצעיות ומבין את מחירן.

ליברמן, מאמצע השבוע, הוא האחראי. כאשר תתבצע פלישה לא חוקית לבית בחברון הוא יהיה הריבון שיידרש לפנותו בשם החוק, וכאשר חיסול בסוריה יסתבך ויוביל לתגובה ולנפגעים הוא יתמודד עם התוצאות. בטוב וברע, במעשים ובמחדלים, האחריות תהיה שלו; לא עוד סועד בלתי מרוצה בארוחה שבישלו אחרים, אלא השף בעצמו.

 

איש המפתח: איזנקוט

אם לשפוט לפי הדברים שאמר ליברמן, בנאום השבעתו בכנסת ובפגישת ההיכרות הקצרה שקיים עם פורום המטה הכללי, הוא מתכוון להקדיש את התקופה הקרובה למעשים, לא לדיבורים. בפגישות שערך עם כמה בכירים במילואים (דוד עברי, אליעזר (צ'ייני) מרום, איתן דנגוט, יחיאל חורב ואחרים) הוא אמר שהוא יודע כמה שהוא לא יודע: בכוונתו, הבהיר, לעבוד קשה וללמוד הרבה. לאלופים אמר שהוא לא בא ברע, אלא בטוב; לא הח"כ הזועם מהאופוזיציה שהגיע לבית הדין הצבאי כדי לתמוך בחייל מחברון, אלא שר מתון ואחראי שבא "לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם הרמטכ"ל".

סביר שלא מדובר רק בדברי נימוסין. בתור פוליטיקאי מנוסה ופיקח, מבין ליברמן שהוא מגיע למשרד הביטחון עם "ל" על הגב: הוא הטירון, החשוד המיידי, זה שצריך להוכיח. הוא זקוק לגורמים סביבו, לבכירי צה"ל ולראשי המשרד שידריכו אותו, אחרת ייפול לבורות. זה נכון בקטנות - על מה מדברים עם הרמטכ"ל בפ"ע (פגישת עבודה) ואת מה משאירים לפ"א (פגישה אישית) - ובוודאי בגדולות: על מה שר הביטחון מחליט בלעדית, מה דורש אישור של ראש הממשלה ואת מה צריך להביא לקבינט. יהיה עליו להכיר את הנהלים, את סדר הדיונים, את נוהלי הדיווח, את הסיורים ואת הערכות המצב ודיוני המו"ג (מבצעים וגיחות) של ימי חמישי; על מה מעירים אותו באמצע הלילה, ומה יכול לחכות לבוקר.

מהר מאוד הוא יידרש לגבש לעצמו סביבת עבודה. אינטימית, בלשכה, ורחבה יותר, של יועצים לא פורמליים. במטכ"ל ובמשרד הביטחון לא יאהבו את זה, אבל ליברמן צריך לידו מי שיגיד לו מה לשאול, וממה להיזהר. בהפוך על הפוך זה טוב גם לצה"ל: זה יסייע לו להישמר מטעויות של שר ביטחון לא מנוסה.

במקביל, ילמד ליברמן לסמוך על גורמי המקצוע. הוא מוקף בחבורה איכותית, רצינית, מנוסה ושקולה בקנה מידה שהוא לא הכיר עד כה. כאשר מתאם הפעולות בשטחים יציע לו לבצע הקלות לפלשתינים לקראת הרמדאן זה לא יקרה משום שהוא שמאלן אלא כי זה אמצעי יעיל לוויסות הלחץ של האוכלוסייה ובמשתמע להפחתת הטרור, וכאשר מפקד חיל האוויר ימליץ על רכש מטוס קרב חדש זה יקרה רק אחרי בדיקה מעמיקה ונטולת אינטרסים. הרוב המוחלט של הדברים שהוא ישמע יהיה ענייני, נטול שיקולים זרים, בוודאי לא פוליטי; ליברמן יוכל אולי לחלוק על ההיגיון, לא על ההגינות.

איש המפתח מבחינתו יהיה הרמטכ"ל איזנקוט (ובמידה פחותה מנכ"ל משרד הביטחון, אודי אדם, שגם הוא נכנס לתפקידו בשבוע האחרון). מצד אחד הוא יהיה החונך שלו, מצד שני - המראה שעל הקיר מסיפור שלגייה. כמוה, איזנקוט תמיד אומר את האמת, גם אם היא לא נוחה לשומע. אם ליברמן חושב שהוא יוכל לגנוב איתו סוסים, לעבוד עליו, לגרור אותו להרפתקאות - הוא טועה באיש. איזנקוט יהיה לויאלי מאוד, נטול גינוני שררה ובוודאי חסר אספירציות פוליטיות, אבל הוא יתעקש ללכת עם האמת המקצועית שלו עד הסוף, גם אם המשמעות היא עימות עם שר הביטחון.

צובר ביטחון. ליברמן לוחץ ידיים עם אלופי צה"ל וחברי פורום מטכ"ל, השבוע // צילום: אי.אף.פי

בהיבט הזה, איזנקוט הוא תרופת ההרגעה לכל מי שחושש שליברמן "יתפרע" כשר ביטחון ויבעיר את האזור. ממילא לא סביר שזה יקרה; מקצת הדברים שאמר ועשה מאז נכנס לתפקידו מלמדים שכוונתו הפוכה: החל מדבריו על פתרון שתי המדינות שנועדו להרגיע את הזירה הפלשתינית והבינלאומית, וכלה בפגישה שערך שלשום, ביומו השני בתפקיד, עם השגריר האמריקני בתל אביב, שנועדה לקעקע את החששות כי יחסיו הקרובים עם מוסקבה יפגמו בברית האסטרטגית עם וושינגטון.

בהמשך לכך, מתכוון ליברמן לצאת באמצע החודש לביקור עבודה קצר בארה"ב. סביר שאם היה ביכולתו לבחור את העיתוי הוא היה מעדיף להתבסס קצת בתפקיד לפני שייצא מהארץ, אבל מדובר בנסיעה חשובה, שבמרכזה הדיונים על היקף הסיוע הביטחוני האמריקני בשנים הקרובות (וגם השתתפות בטקס הגלילה של מטוס ה־F-35 הראשון שמיועד לחיל האוויר); אפשר להניח שהממשל בוושינגטון, כדרכו, ירעיף אהבה על השר החדש, גם כמשקל נגד ליחסים הרעועים עם נתניהו וגם כעדות ליחסים האינטימיים בין מנגנוני הביטחון של שתי המדינות. טוב יעשה ליברמן אם ינצל את הסיור גם ליצירת קשרים אישיים, שישרתו אותו (ואת ישראל) ביום שבו יידרש להחלטה או לפעולה חריגה.

עוד קודם לנסיעה לארה"ב יתחיל ליברמן לשפשף סוליות בשטח: בביקורי היכרות ביחידות צה"ל, בתרגילים, בסיורים בגבולות. ביום שני הקרוב מתחיל צום הרמדאן, ושר הביטחון יידרש להחליט על הקלות, לרבות האם להיענות לציפייה הפלשתינית לשחרר אסירים כמחווה לחג.

באופן מפתיע, התקוות של הפלשתינים ממנו מרקיעות שחקים, משום שהם רואים בו ציניקן פרגמטיסט; באופן לא מפתיע, גם תקוות המתנחלים ממנו מרקיעות שחקים, בוודאי על רקע העובדה שהוא עצמו תושב האזור.

כמו את יעלון לפניו, גם את ליברמן תעמיד המציאות בפני מבחנים קשים: הוא יידרש לאשר הריסה של בית שנבנה באופן לא חוקי, לחתום על המלצת השב"כ לשלוח פעיל ימין קיצוני למעצר מנהלי, ולתת גיבוי לצה"ל, קציניו וערכיו, אל מול לחצים ציבוריים, פוליטיים ותורניים. בהקשרים האלה הוא יגלה במהירות שמערכת הביטחון רגישה במיוחד למצמוצים; כך גם אם יתבקשו לפתע אישורי כניסה לקריה לכל מיני גורמים לא מוכרים, שעלולים לנסות ולנצל את קרבתם לשר החדש לצורך מיקסום רווחים כלכליים.

לליברמן, שטוען בתוקף שכל החקירות שנוהלו עד כה בעקביות נגד מקורביו נבעו מהקשרים פוליטיים, יש עתה הזדמנות להוכיח אחרת. משרד הביטחון מזמן אינסוף הזדמנויות לגזירת קופונים (כשרים וכאלה שפחות) בתיווך וקידום עסקאות ביטחוניות; מעניין יהיה לראות מי יבקשו כעת אישורי ייצוא ביטחוני, ומה יעלה להכרעה אצל ראשי האגפים המקצועיים במשרד. בתקופת כהונתו של אהוד ברק, תססו סביבו רינונים ושמועות - שלא הוכחו מעולם, וחלקם אף נחקרו במשטרה - על עסקאות לא כשרות וקופונים שמנים; הדבר האחרון שליברמן צריך עם כניסתו לתפקיד זה שידברו בהקשרים האלה גם עליו.

 

נמל מבטחים?

המעלה העיקרית שעומדת לליברמן, לצד שכל בריא וניסיון לא מבוטל בתפקידים בכירים בממשלה ובמגזר הציבורי, היא תדמיתו: לישראל יש היום שר ביטחון שעל פניו לפחות אמור להרתיע. אחד שאין אצלו בולשיט, שלא מדבר בכפל לשון, שלא חושש לפעול כשצריך.

התדמית הזאת, כשלעצמה, אמורה לעשות את העבודה. בעצם הידיעה של האויב שלישראל יש שר ביטחון "משוגע", הוא יחשוש ממלחמה. מנגד, לתדמית הזאת יש גם תג מחיר: במוקדם או במאוחר יגיע הרגע שבו יידרש ליברמן להוכיח שהיא לא חלולה.

לפני עשר שנים בדיוק ניסו ראש ממשלה ושר ביטחון טירונים להילחם בתדמיתם, וגררו את ישראל להרפתקה כושלת בלבנון. טוב יעשה ליברמן אם ייקח הביתה כחומר קריאה את תחקירי המלחמה ההיא, וישנן מה לא לעשות ואיך לא לקבל החלטות. בהמשך לכך הוא ילמד בוודאי שלמילים שנאמרו, גם על ידו, יש ערך מוגבל, והן בוודאי לא תוכנית עבודה מחייבת: לא בסכר אסואן, וגם לא בלבנון או בעזה.

את מגבלות הכוח, ואת מחירו, הוא יכיר רק כאשר יבקר לראשונה אצל משפחה שכולה שהוא, בהחלטותיו, אחראי ליגונה. שם, כאשר יידרש להסתכל בעיניים להורים שעולמם חרב עליהם ולהסביר, הוא יראה את הצד השני של עוצמת המטוסים, המודיעין והסייבר, ואת מימושם, הלכה למעשה, של דבריו השבוע ש"אין לנו את המותרות לנהל מלחמות יש ברירה".

גם צידה השני של המשוואה הזאת - שאם נגזר על ישראל לצאת למלחמה עליה לנצח בה - נכון בוודאי, אבל בידיו של ליברמן יהיה מעתה להכריע, ולמנוע. עזה, למשל, נמצאת בנקודה קריטית: התשתיות בה קורסות, האוכלוסייה במצוקה, חמאס במשבר. מצד אחד אין לה חשק להילחם שוב, מצד שני אין לה שום אופק לעתיד טוב יותר. כדי לשבור את המבוי הסתום הזה ולשנות כיוון, מציע צה"ל להקים נמל ברצועה; זה ייתן שנים ארוכות של שקט במהלך הבנייה, ויעניק גם דיבידנדים שמנים מהצד דוגמת שיקום מלא של היחסים עם טורקיה ומיתון תהליכי הדה־לגיטימציה של ישראל. את החשש שהנמל ינוצל בעתיד להברחות פוטרים בצבא באמירה ש"את מה שלקח להם עשר שנים לבנות, ייקח לנו עשר דקות להרוס".

הדיון, כמובן, מורכב יותר, והדעות חלוקות. צה"ל תומך ברובו (וכמוהו כמחצית משרי הקבינט), השב"כ מתנגד (ועד עתה נהנה מגיבוי של יעלון). ליברמן יידרש בקרוב לנושא, ועשוי להפתיע; החלטתו תהיה מכרעת, ובמשתמע גם תקבע אם תהיה הסלמה בדרום, או שהאזור ייכנס לשנים ארוכות של שקט שבהן תתנתק ישראל לחלוטין מעזה ותאפשר לה להשתקם (וחלילה גם להתעצם).

בגזרות האחרות ישמר ליברמן מן הסתם את הקיים: ישראל נהנית כיום משקט ביטחוני מרשים ומהיעדר איום כלשהו על קיומה, מה שמאפשר לה להשתמש בכוח במידתיות ולקחת סיכונים מחושבים. זה יניח לליברמן זמן ללמוד את המערכת לא רק מהצדדים המבצעיים שלה, אלא גם מאלה שמושכים פחות אך קריטיים לא פחות: התקציב, כוח האדם, הפרויקטים, ושלל מילים שליברמן יידרש לשנן מעתה כמו כשירות ומוכנות, מילואים ומלאים.

 

•••

 

מי שנפגש בימים האחרונים עם ליברמן, לפני ואחרי כניסתו למשרד הביטחון, יצא בתחושה שהוא נחוש להצליח, ושבדרך הוא מתכוון להפתיע את כל אלה שטענו שהביטחון לא הופקד בידיו אלא הופקר בידיו. חובת ההוכחה מוטלת כמובן עליו; משרד הביטחון הוא צעצוע יקר, מסובך ונפיץ, שלשימוש לא מבוקר בו עלולות להיות תוצאות הרסניות. כמי שנבנה מתדמית הכוח וקיבל לידיו עכשיו את מלוא הכוח, צריך לקוות שליברמן ילמד עתה גם את מגבלות הכוח.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו