קצת לא יפה שלא להתלהב מקבוצות שזוכות באליפות, אבל זה המצב בחלק העליון של הכדורגל האירופי. בבונדסליגה אלופה בפעם הרביעית ברציפות, דבר שמעולם לא קרה בהיסטוריה של הליגה. באיירן מינכן חוגגת את האליפות הזו בקניית כוכב שלישי בתוך ארבע שנים של יריבתה היחידה דורטמונד - מאטס הומלס. באיטליה האליפות הרביעית הרצופה של יובנטוס היא הרצף הארוך ביותר מאז "גרנדה־טורינו" של שנות ה־40. בצרפת הבטיחה פאריס סן ז'רמן את האליפות, הרביעית ברציפות, במחזור ה־30.
בספרד יש תחרות אמיתית על האליפות בין שלוש קבוצות על, ובאמת קיבלנו סיום מותח. אבל גם הוא בעירבון מוגבל: ברצלונה ניצחה את חמשת משחקיה האחרונים בתוצאה מצטברת של 0:25. ברצלונה ניצחה 16 מ־38 משחקים ליגה בהפרש שלושה שערים ויותר, יריבתה ריאל מדריד עשתה זאת ב־15 משחקים.
ונוסף על כך קיבלנו בכל אחת מארבע המדינות הללו דאבל. האם זה תמיד היה כך? לא. מ־11 דאבלים בתולדות גרמניה, 9 קרו במאה ה־21. באיטליה 5 מ־9 הדאבלים במאה הזו.
אז יש את לסטר סיטי ובאנגליה המצב התחרותי יותר טוב מסיבות שונות. באמת לאנגליה יש בין ארבע לשש קבוצות עשירות מאוד. אבל אסור לשכוח את חלקה של אנגליה במצב. מכיוון שהליגה האנגלית משווקת טוב יותר ואולי תחרותית יותר עם ארבע אלופות שונות בארבע שנים, היא מגדילה את הפער הכספי מהאחרות. עם הכסף הזה הליגה האנגלית מרוקנת את הליגות האחרות מאיכות?
תשאלו על מה אני מדבר, האנגליות חוות תקופה בינונית במפעלים האירופיים? זה נכון כי לליגה האנגלית אין יכולת לקחת כוכבים מהגדולות ממש בליגות אחרות. אבל היא מרוקנת את קבוצות אמצע הטבלה במדינות האחרות ומאז סיום העונה כבר ביצעו ליברפול ומנצ'סטר סיטי רכישות גדולות מהבונדסליגה, כך שׁהפערים הפנימיים הולכים וגדלים. מה עושה אופ"א? מוסיפה לקבוצות הגדולות את מענקי ליגת האלופות, שעוד מגדילים את הפערים.
אתם יכולים להמשיך לשבח מנג'רים ושחקנים ותהליכים ומאמנים מקצועיים. הם ראויים לזה. אבל לחוסר השוויון יש רק סיבה אחת והיא כסף.
מישל פלטיני הודח מנשיאות אופ"א בגלל שחיתות. אבל המורשת העיקרית שלו היא לא השחתה. המורשת העיקרית שלו היא הפייר־פליי הפיננסי, שלמעשה הנציח את שלטון הגדולות בכדורגל האירופי. אופ"א באופן כללי מתעניינת רק במה שקורה בימי שלישי ורביעי (ליגת האלופות) והורסת את הכדורגל של סוף השבוע.
ויש גם מי שנהנים מהמצב. לקינגסלי קומן בן ה־19, שעבר בפ.ס.ז', ביובנטוס ובבאיירן מינכן - יש בקריירה 61 משחקים אבל כבר שמונה תארים.
.jpg)
לסטר חוגגת אליפות. הליגה האנגלית תחרותית יותר // צילום: רויטרס
קהל בחשיבות אחרונה
הרבה תרעומת היתה על כך שגמר גביע אופ"א נערך באיצטדיון של 36 אלף מקומות בבאזל וכל אחת מהקבוצות קיבלה כמות מביכה של כ־8,000 כרטיסים. אופ"א תירצה את זה בכך ש"היא רוצה לתת הזדמנות למדינות קטנות". קשקוש של יחסי ציבור. שווייץ אירחה את היורו עצמו רק לפני שמונה שנים ואופ"א יכולה למצוא איצטדיוני ענק בבלגרד, בפראג או בקרדיף אם באמת מעניינות אותה מדינות קטנות.
אבל החלמאות הזו לא דומה לזו של היורו. שם אופ"א מתעקשת כבר שנים על הגרלה פורמלית,
שהיא עוול נורא לאוהדים. אפשר לחלק את האיצטדיונים אחרי שנקבעים המשחקים. אפשר להצמיד מראש נבחרות ראשות בית לאיצטדיונים גדולים יותר. מכיוון שזו אירופה והרבה מהמשתתפות גובלות בצרפת, אפשר גם לשבץ נבחרות בסמוך לגבולן.
אבל לא. המדינה היחידה מלבד המארחת צרפת שבשלושת משחקי השלב המוקדם תשחק בשני האיצטדיונים הגדולים (פאריס ומארסיי) היא איסלנד על 300 אלף תושביה.
אנגליה וגרמניה יעברו רק פעם אחת באיצטדיוני הענק. ספרד, טורקיה ואיטליה לא ישחקו בשום איצטדיון גדול ממש. העיקר שיש 80 אלף מקומות לאיסלנד מול אוסטריה.
על מוסיקה ואיגרוף
האוטוביוגרפיה של "כרוניקלס" - סיפור חייו של בוב דילן, אייקון המוסיקה היהודי־אמריקני שאתמול מלאו לו 75, מתחילה בסיפור שבו באחד מימיו הראשונים בניו יורק לוקח אותו המפיק לו לוי למסעדה של ג'ק דמפסי, מגדולי האלופים במשקל כבד, ומציג אותו בפניו. דילן אכן התאגרף קצת בנערותו והתאמן קצת לאורך חייו.
המתאגרף האגדי לא התרשם, ואמר: "אתה נראה קצת קל למשקל כבד, תצטרך להוסיף כמה פאונדים. להתלבש מעט מהודר יותר, להיראות חד יותר - למרות שבזירה כמובן לא תזדקק ללבוש. אבל אל תפחד להכות אנשים חזק מדי". "הוא לא מתאגרף. הוא זמר וכותב שירים", מעדכן אותו המפיק.
האיגרוף הוא נושאו של שיר הספורט המשפיע ביותר של בוב דילן. ה"הוריקן", שיצא ב־1975, סייע למאבק הציבורי שהביא לשחרורו מכלאו של רובין קרטר, מתאגרף שהורשע ברצח שלא ביצע וישב 20 שנים בכלא. אבל לדילן עוד שיר מחאה, "מי הרג את דייבי מור?", על מותו בזירה של מתאגרף. דילן מתאר איך עולם הספורט, הצופים, היריבים, עולם ההימורים והתקשורת רוחצים את ידיהם מאחריות לבריאות הגלדיאטורים המודרניים. ספורטס אילוסטרייטד בחר בו פעם כשיר הספורט הטוב בהיסטוריה.
שיר אחר שעוסק לא מעט באיגרוף הוא "אני אהיה חופשי. מספר 10", שבו הוא כותב על קסיוס קליי, שעתיד להפוך למוחמד עלי.
האהבה הספורטיבית הקבוצתית הגדולה של דילן היא כנראה בייסבול. אביו אייב צימרמן, בן למהגרים יהודים מרוסיה, היה שחקן בייסבול חצי מקצועני. השיר "קטפיש" הוא על ג'ים "קטפיש" האנטר, פיצ'ר בניו יורק יאנקיז, שאותו תיאר דילן בבלדה כ"איש מיליון הדולר". דילן גם הינחה פעם תוכנית רדיו על מצב הבייסבול.
ולא תמיד מילות השיר חושפות מייד את ההקשר הספורטיבי. דילן סיפר שאת השיר "Dignity" כתב בזמן ההלם ממותו בגיל צעיר של פיסטול־פיט מרביץ', שבו צפה משחק פעם בניו אורלינס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
