לאיש אין מונופול על ערכים

היו תקופות בתולדותינו שבהן צמרת הצבא איבדה את אמון העם • היום נדמה שהעם איבד את אמון צמרת הצבא, שמחלקת לנו ציונים בנושאים חברתיים • והתקשורת צריכה לזכור: העם הנבחר הוא גם "העם הבוחר"

השר יעלון והאלוף גולן בנאום מעורר המחלוקת // צילום: גיל קרמר, קוקו // השר יעלון והאלוף גולן בנאום מעורר המחלוקת

לאף אחד אין מונופול על ערכים. גם לא לשמאל ולתקשורת. לפני כמעט 40 שנה, במאי 1977, חזתה התקשורת בניצחון הליכוד של מנחם בגין, התגשמות נבואה אפוקליפטית מבחינתה. כמעט 40 שנה חלפו, הליכוד עדיין בשלטון (בדרך נחתם גם הסכם שלום זניח עם מצרים), והתקשורת לא מבינה כיצד העם בוחר אחרת. מכיוון שהתקשורת לעולם אינה טועה, היא דאגה לייצר לנו מציאות מדומה שבה אזרחי ישראל גוועים מרעב ברחובות, השורדים הם כובשים פשיסטים, ואלה המאמינים בקדושת הארץ הם משיחיים או ימנים קיצונים. הרי אין שום אופציה אחרת.

אחרי שניכסה לעצמה (בדיוק כמו השמאל ולעיתים גם חלקים מהימין, אגב) מונופול על ערכים, מנסה התקשורת בשיטתיות גם לייחס לעצמה את הפורש התורן ממפלגת הליכוד. פעם אלה היו רוני מילוא, אריאל שרון (לקראת ההתנתקות ואחריה) וגדעון סער, היום זה בוגי יעלון. כנראה השיממון בשמאל באמת גדול אם התקשורת צריכה, פעם אחר פעם, לרעות בשדות ימין.

האג'נדה של התקשורת

הרצון להציג את המתרחש היום (החייל היורה, נאום סגן הרמטכ"ל) כקו פרשת המים בתולדות יחסי צבא־מדינה אינו נכון עובדתית. לא נעים להגיד, זה אפילו קשקוש. ידענו תקופות קשות בהרבה ביחסים בין צבא לחברה - למשל אחרי מלחמת יום הכיפורים ב־1973, או בהתנתקות ב־2005 - אבל הזיכרון קצר.

זוכרים את הימים אחרי המלחמה ההיא, שבה נהרגו כ־2,600 חיילים בעקבות מחדל מודיעיני חמור? אז אנשים באמת עזבו את הארץ. לא רק איימו, פשוט עזבו. "נפולת של נמושות", כינה אותם רה"מ יצחק רבין ז"ל. השבר היה עצום. התסריט הגרוע ביותר התממש: נוצר חוסר אמון בין החברה לצבא. האם זה המצב גם היום?

היום מנסים לייצר מציאות חדשה, כמו ב־1973 אחרי המלחמה - רק ההפך: מציאות שבה העם הוא שאיבד את אמון צמרת הצבא. כן, קראתם נכון. המזרח התיכון כה שקט ורגוע, עד שללובשי המדים התפנה זמן לתפקיד פדגוגי חדש - לחלק ציונים לחברה. והתקשורת, כמובן, מברכת על כך. הרי ההתנהלות הזו תואמת את האג'נדה שלה. 

עכשיו נניח לרגע שהשמאל בשלטון, ושקצינים בכירים לוקחים את הערכים והמוסר לידיים, אבל הפוך: ימינה. האם גם אז התקשורת היתה מחבקת אותם?

במציאות שבה אנחנו חיים, קצין בכיר (בדרגת אלוף) שמשווה תהליכים שמתרחשים אצלנו לגרמניה של שנות ה־30 הוא אדם ערכי; אבל קצין שמזמין את חייליו להתפלל לפני פעולה בעזה? זה כבר חשוך, אפילו קצת מזכיר את איראן. חבל שאיינשטיין לא כאן כדי לבדוק גם את תורת היחסות של המוסר בארצנו. ואולי נזכיר את פקודת היום של הגנרל אייזנהאואר לקראת הפלישה לנורמנדי ב־6 ביוני 1944, שבה הוא קורא לכל חיילי בעלות הברית להתפלל ולבקש את עזרת "האל הכל יכול", לקראת המבצע?

מאז הפרסום על צירוף ליברמן לממשלה נוצר מצב של טירוף מערכות. כאילו האיש כבר לא היה שר חוץ, כאילו שר הביטחון במדינת ישראל יוצא למלחמות על דעת עצמו ואינו מפוקח ע"י ראש הממשלה והקבינט וצמרת צה"ל. שוב תחזיות אפוקליפטיות של מקהלת הפרשנים, שהוכיחה בשבוע שעבר עד כמה היא מוגבלת בהבנת המערכת הפוליטית - בדיוק כפי שהיא מוגבלת בהבנת רחשי ליבו של העם.

ואולי ניתן תזכורת קצרה, לא מ־48' ולא מ־73' אלא מ־17 במארס 2015. היו אז בחירות בישראל, זוכרים? העם הימרה אז את פיה של התקשורת. היא לא תסלח לו על כך.

"זיהום" ההליך

ובאותן בחירות אמר העם בקול ברור: ימין. למעשה, לימין היה גוש של 67 מנדטים. מקומה של ישראל ביתנו היה בקואליציה. מה שאירע עתה הוא מעין תיקון. אגב, נתניהו דווקא רצה עכשיו את הרצוג והמחנה הציוני איתו בממשלה, אבל הרצוג לא סיפק את הסחורה. מה שקיבלנו עתה הוא התחזקות הקואליציה. במילים אחרות, לממשלה יש כעת סיכוי טוב יותר לשרוד. התקשורת, כמובן, לא יכולה לקבל את המהלך בחיוב בעודה מייחלת לנפילתה. אז מה עושים? "מזהמים" (ביטוי שלקוח מאחת ממהדורות החדשות אתמול) את המהלך. ליברמן, שאתמול היה אדם ראוי כחבר בקואליציית אנטי־ביבי, הפך פתאום אדם מסוכן וחסר ניסיון, ונתניהו עסוק רק בהישרדות פוליטית - כאילו ששמעון פרס, בזמנו, רק חלם לפרוש.

כל האירועים שראינו השבוע הם בעצם פוליטיים. מדהים לראות כיצד עיתונאים מנוסים מזועזעים ממהלכים קואליציוניים. האם לא ראינו בעבר "תרגילים מסריחים" וכלנתריזם? האם לא היו לנו לעיתים ויתורים טריטוריאליים, שתאמו את צורכי השעה יותר מאשר את האידיאולוגיה?

שבתי בסוף השבוע מצרפת, ארץ זכויות האדם. במהדורות החדשות סיפרו בדאגה על תופעת האנרכיסטים המפרים את הסדר הציבורי וגורמים נזק לרכוש. הכלכלה שם מתקשה להמריא, המערכת הפוליטית מתקשה להצמיח מנהיגים, קיימת בעיה של קליטת פליטים והימין הקיצוני, שניצח בבחירות לפרלמנט האירופי ב־2014, מאיים לשחזר את הישגו גם בבחירות הקרובות לנשיאות בעוד כשנה. באופן מפתיע, לא ראיתי שום פרשן או עיתונאי צרפתי שהביע חשש שילדיו יעזבו את המדינה, ועוד בשידור חי.

התקשורת צריכה תמיד לזכור שאצלנו העם הוא הריבון. כדאי לזכור ש"העם הנבחר" (בזה הרגע, אני מניח, הפכתי לפשיסט מתנשא) הוא גם העם הבוחר, וקולו אינו חשוב רק למטרות רייטינג.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר