שאלה מרכזית אחת ריחפה לפני כחודשיים באולמו של השופט המחוזי בת"א, איתן אורנשטיין, כאשר נחשפה בפניו קופת השרצים של אשת הנדל"ן ענבל אור: איפה היו שומרי הסף? לאן נעלמו רואי החשבון, עורכי הדין ואחרים שתפקידם להגן על ציבור הרוכשים?
מגישה: ליטל שמש // צילום: דורון פרסאוד // איפור: הגר נחמיאס // ארכיון: ערוץ הכנסת
אותה שאלה ריחפה באולמו של אורנשטיין לפני כשבועיים, כאשר עסק כבודו בפרשת חברת הנדל"ן הקנדית "אורבנקורפ" - החברה שגייסה בארץ 180 מיליון שקלים באיגרות חוב וכעבור חודשים ספורים החלה לקרוס. שוב נאלץ כבודו לשאול את השאלה המתבקשת: "מי נרדם שם? הרי יש חתם, עו"ד, רואי חשבון, רשות ניירות ערך - אז איך ייתכן שבתוך שלושה חודשים מההנפקה התמונה בחברה מתהפכת?"
שאלה דומה ריחפה השבוע בפעם השלישית באולמו של אורנשטיין כאשר זה דן בפרשיות "אדמה" - בסיפורי החברה לשיווק קרקעות. בדיון הטיח כבודו בין היתר: "חסרים 25 מיליון שקלים שהיו צריכים להימצא בנאמנות. איפה הכסף?"
השופט אורנשטיין. שאלה טובה // צילום: יוסי זליגר
התשובה לשאלות האלה אחת: לא היו שומרים אמיתיים, כמו שלא היו כאלה בשעתו בבנק למסחר, שנגנב לאור היום במשך שנה, כמו שלא היו בחברות ציבוריות אחרות שהתמוטטו. לא היו כי מישהו לא רצה שיהיו.
יותר מכך: כשרוב שומרי הסף הרשלנים, באותם מוסדות וגופים מתרסקים, אינם משלמים מחיר על מעשיהם; כשהם מועלים בתפקידם, נחשפים בקלונם ואינם מגיעים אל ספסל הנאשמים - מתרחבת התופעה וגדל מספר הקורבנות שלה.
בנסיבות האלה מותר לצפות מכבודו להזמין את המשטרה להיכנס לתמונה. מותר לצפות שיעשה יותר לעקירת השחיתות מהשורש. שלא יסתפק במתיחת ביקורת קשה על מי שעוצמים עיניים - על מי שממש מתחת לאפם נעלמים לאורך שנים סכומי עתק השייכים לציבור.
כן, אובדן הבושה
על רקע חולשת מערך הביקורת בשירות הציבורי, על רקע הצבת אנשים לא מתאימים כשומרי סף, מזדקר עכשיו לעין סיפור בחירתה של עו"ד מיכל הלפרין לממונה החדשה על הרשות להגבלים עסקיים. עובדת בכירה, בתפקיד רגיש ביותר, שבהתנהלותה שוברת עכשיו שיאי חוצפה.
לטובת בעלי הזיכרון הקצר: הזהרנו כאן לפני חודשיים - אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת, כמו קומץ עיתונאים אחרים - מפני המינוי של הלפרין לתפקיד הרגיש. הזהרנו שאסור להושיב אותה על הכיסא המתפנה של פרופ' דיוויד גילה; שהנעליים של פרופ' גילה - שהתנגד בתקיפות למתווה הגז ושילם על כך בכיסאו - גדולות עליה; שהיא תימצא בניגודי עניינים הזועקים לשמיים.
הצבנו תמרור אזהרה ועכשיו באה הלפרין וכאילו אומרת לנו ולמבקריה האחרים: אתם צודקים, אבל אני מצפצפת על הביקורת. חברי הוועדה שבחרו בי עשו זאת כדי שאשרת את החזקים, לא את החלשים. אין לי כוונה להפתיע אותם לרעה.
עו"ד הלפרין אינה שיה תמימה שאינה מבינה מה אסור לה ומה מותר. היא שחתה שנים בבריכות עולם העסקים, היא מבינה מה חובתה כמשרתת ציבור, היא מכירה היטב את כללי המשחק ואת מפת האינטרסים של התלויים בחסדי הרשות.
היא היתה בשני צידי המתרס: עד 2007 כיהנה ארבע שנים כיועצת המשפטית של הרשות, ומאז אותה שנה, שבה פרשה מהתפקיד והצטרפה למשרד עו"ד מהגדולים במדינה, ניהלה במשרד הזה את המחלקה להגבלים עסקיים. כמקובל לומר באלפיון העליון, היא עשתה לביתה.
מי נמנה עם לקוחות משרדה? "תנובה", "סימנס גרמניה", "אל על", "טמבור", "פי גלילות מסופים וצינורות נפט", "בנק איגוד", "יינות ביתן", "נטו", "קבוצת לאומי", "שירותי בנק אוטומטיים" ועוד עשרות גופים עסקיים המגלגלים מדי שנה סכומי עתק. גופים בעלי כוח, השפעה וקשרים חשובים. קשרים במקומות הנכונים.
כשזו הרשימה, מותר היה לצפות שעו"ד הלפרין לא תעז להתמודד על התפקיד הרגיש; שהיא לא תתקרב אליו בשום צורה; שהיא תבין בעצמה שכוח הקשרים לא פג אחרי שנה־שנתיים, וגירסת תקופת הצינון הפורמלית אינה מחזיקה מים.
הלפרין. מה בוער לה לבטל דווקא עכשיו את הקנסות על המונופולים?
אבל היא התמודדה ועכשיו מתנהגת כאילו מבקשת לומר לראש הממשלה ולאחרים שמחבקים אותה: תודה לכם שבחרתם בי. לא טעיתם, אתם יכולים לישון בשקט. לא אהיה פרופ' גילה שנוא נפשכם. אני אחותו התאומה של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד יהודה וינשטיין. לא אפריע לכם לחלק מתנות למונופולים הגדולים במדינה.
ואכן, מי שייצגה בין היתר את אחד המונופולים הגדולים, חברת "תנובה", ירתה לפני חודש כדור לחימום הקנה: היא הצהירה כי בדעתה לבחון מחדש את מדיניות הקנסות במיליוני שקלים על מונופולים המנצלים את כוחם לגביית מחירים מופרזים על מוצריהם. רוצה לומר, לבטל את הגזירה "הנוראה" שגזר קודמה בתפקיד על ברוני הכסף.
זה מה שחשוב לה לעשות חודשיים בלבד אחרי כניסתה לתפקיד הנכסף? לאפשר למונופולים לחלוב מהציבור כסף ללא הפרעה? לסייע למגוהצים העשירים על חשבון חסרי האמצעים? לבטל החלטה צודקת מאין כמוה במדינה שבה יוקר המחיה מטפס לשמיים?
טירוף המערכות הזה מקבל משנה חומרה כשמתברר שהוא נעשה בגיבוי מחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים: אנשיה התירו להלפרין לפני כחודש לעסוק בבחינת ביטול הקנסות למונופולים... הם עשו זאת בידיעה שהלפרין ייצגה את "תנובה" במשך שנים, וכל החלטה שלה בכוחה להיטיב עם המונופול תאב הכסף.
מה ההסבר המלומד של אנשי מחלקת החקיקה להחלטה המביכה והמשחיתה שלהם? פשוט מאוד: שעו"ד הלפרין לא תוכל לעסוק לבדה בנושא... הם הציבו בפניה כביכול מחסום... יהיה עליה להתייעץ עם גורמי מקצוע אחרים...
הסבר אומלל, בלשון המעטה, ממש צחוק מהעבודה.
מישהו במשרד המשפטים השתגע? מישהו איבד את הצפון? מישהו ירד שם מהפסים? מישהו חושב באמת שהציבור כולו מטומטם ואפשר למכור לו הכל?
כנראה שכן. בכל מקרה, מעניינת תהיה תגובת השר החברתי משה כחלון בפרשה. כך גם זו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אביחי מנדלבליט. האם נשמע בקרוב את קולם? האם יתערבו ויגדעו בדרכם את השערורייה?
ועוד שיא חוצפה
רגע, כמעט שכחנו לקוחה נוספת של עו"ד הלפרין מהשנתיים האחרונות: חברת קידוחי הגז "ישראמקו" מבעלי מאגר הגז תמר. הלפרין ייצגה אותה בנושא מתווה הגז, והיתה אמורה בתפקידה הציבורי להרחיק את ידה מחומר הנפץ הזה. לשמור על כללי המינהל התקין הכי בסיסיים.
אז לא - היא לא שמרה ולא פסלה את עצמה. היא לא הציבה לעצמה קווים אדומים. לא היא ולא אנשי משרד המשפטים היודעים ושותקים ותורמים להשחתה הציבורית. ממש כך.
מה הפלא אפוא שלפני פחות מחודש מונתה הלפרין לחברה בצוות ליישום מתווה הגז שכונן שר האנרגיה יובל שטייניץ; מה הפלא שהיא שם, ללא בושה, כאילו המושג ניגוד עניינים נמחק סופית? מה הפלא שהיא מצפצפת על הביקורת ועל ניגוד העניינים הבוטה, כאילו הכל באמת מותר לה?
יאללה, תברחו כבר
קמתי בבוקר, קראתי עיתון, האזנתי לרדיו ולטלוויזיה וחיפשתי את מאות בכירי הבנקים שראשי המערכת, באדיבות עיתונאים תמימים ופחות תמימים, הבטיחו לנו כי ברגע שיאושר החוק להגבלת שכר הבכירים, הם יתפטרו. אסון נורא יתרגש עלינו, איימו מפזרי הרעל, אם הבכירים האלה ייאלצו לוותר על שכר הרעב בגובה של 2.5 מיליון שקלים בשנה.
חלף חודש מאז אישור החוק, ולא מצאתי את רשימת מאות הפורשים. הם צמודים עדיין חזק־חזק לכיסאם ולמשכורתם - הם לא ממהרים לשום מקום. מעניין למה.
חבל, באמת חבל, כי זו היתה הזדמנות לפתוח את צוואר הבקבוק של הבנקים לטובת צעירים ברבע מחיר ואפילו פחות; כי הגיע הזמן לשים קץ לתרבות ה"מגיע לי" של החזירון העליון; כי היתה לנו כאן הזדמנות לראות את המנופחים האלה מחזרים על הפתחים בניסיון נואש להיקלט בשוק הפרטי, בארץ ובחו"ל, ונדחים שוב ושוב.
ועוד חבל אחד: זו היתה הזדמנות להפסיק אחת ולתמיד את מתן הבונוסים השמנים לבעלי המשכורות הדמיוניות, שמעולם לא היתה סיבה אמיתית להעניק להם אותן.
אין די בשכר המיליונים, בהפרשות הגדולות לפנסיה, בטיסות במחלקה ראשונה, במלונות הפאר וביתר המתנות? מה החוצפה הזאת? אם כבר לחלק בונוסים - מדוע לא לחלק אותם לאנשי העשירון התחתון? מדוע לא לצ'פר מעט את המסורים, החרוצים, המצטיינים מבין העובדים, שמשכורתם לעיתים אינה גבוהה בהרבה משכר המינימום?
רגע, שלא תהיה טעות: החבורה הזאת ופרקליטיה נפוחי החזה לא ויתרה עדיין על הקרב. היא ממשיכה ליילל, להזיל דמעות תנין, להסית, להפחיד - לטעון בין היתר כי "חוק כזה יש אולי רק בצפון קוריאה" וכי "מדובר בחוק קיצוני כל כך שזאת רק שאלה של זמן עד שהוא יתבטל..."
והיה גם אחד, אבי לוי, מנכ"ל חברת הקניונים "מליסרון", שבראיון ל"גלובס" אמר בין היתר: "אם לא אהיה מתוגמל, אז עם כל הכבוד, אני אומר תודה רבה והולך להקים עסק פרטי".
אוי לא, אדוני המנכ"ל, אל תעשה לנו את זה. אל תלך, אל תשאיר אותנו לבד. איך נסתדר בלעדיך? איך יחזיקו בעלי העסקים בקניונים מעמד בלי שתהיה לידם? איך תסתדר החברה שאתה מנהל כיום אחרי פרישתך?
וברצינות: אני מקווה שלוי ודומיו יממשו את איומם וייצאו לרעות בשדות זרים. לצערי, זה לא יקרה: לא רק שהחברים היקרים האלה מהמוסדות הפיננסיים אינם ממהרים לעזוב, אלא שהם מחפשים עכשיו דרכים להחריג את הפנסיה של הבכירים מהחוק להגבלת השכר בכנסת.
ועל מי בונים חסרי הבושה האלה בין היתר, כשהם יודעים שתיקון כזה לחוק לא יעבור בכנסת? ניחשתם נכון: על משרד המשפטים ועל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט.
אפשר להבין אותם: אחרי התקדים בפרשת מיכל הלפרין, מותר להם להאמין שגם אותם ישרת המשרד השוקע הזה. שגם למענם יסכימו אנשיו להתגייס באותה עליבות נוראה.
השחיתות בעיריית צפת
לפני כחמש שנים הונח על שולחן מיכל שבת ועוזי דיין מכתב תלונה של יודעי סוד בעיריית צפת. תמציתו: ראש העירייה אילן שוחט מגונן על בכיר שסרח.
מה קרה לאותו בכיר שהודה בהוצאת אלפי שקלים במירמה מהעירייה? שוחט הסתפק במתן נזיפה והשאיר אותו בתפקידו. מה קרה לראש אגף כוח אדם בעירייה, יהושע אלגלי, שהתלונה בפרשה הגיעה גם אליו והיה שותף לקשר השתיקה? לא כלום.
חלף זמן, ואל שבת ודיין הגיע מידע היכול להסביר את התנהלות אלגלי באותו מקרה: הוא בעצמו היה נגוע בשחיתות אישית חמורה, הועמד לדין משמעתי בנציבות שירות המדינה והורשע. על פי הכרעת הדין קיבל אלגלי ביודעין בשנים 2003-2011 "תוספת כפיים" שלא היה זכאי לקבל.
ו"בנוסף, ביוני 2010, הורה הנאשם לחשבת השכר לבצע שינוי בתלושי השכר שלו ושלה כך שישולם להם שכר עבור 35 שעות כוננות, הגם שלא היו זכאים לכך".
מי התייצבו אז להגנת אלגלי בבית הדין המשמעתי וביקשו להסתפק בעונש של נזיפה? מי ביקשו שלא לפטרו כדרישת המדינה? ראש העירייה אילן שוחט, המבקר הפנימי גבי ואנונו, והמנכ"ל אורי אילן. סיפור אמיתי.
אלא שגם אחרי העונש הקל שנגזר עליו - העברתו לרשות ציבורית אחרת ל־7 שנים ופסילתו לשנתיים לתפקיד מנהל משאבי אנוש - לא בא אלגלי על סיפוקו. הוא חזר בו מעיסקת הטיעון, הגיש ערעור ורק לפני חודשיים נגזר דינו הסופי: נזיפה והורדה בדרגה לשנה וחצי; העברה למשרה לא ניהולית לשנתיים; פסילה מלמלא במשך שנתיים תפקיד ניהולי או תפקיד שבו ישמש בנושא כספים.
אלא שאפילו את העונש הנלעג הזה לא מיהרו בעירייה לממש. אלגלי חזר ללשכתו ולתפקידו, ורק ביום שבו שוחח אילן שוחט עם מיכל שבת, לפני כמה ימים, נפרד האיש המורשע מלשכתו.
"ברגע שבית המשפט פסק מה שפסק", כך אילן שוחט בשיחה עם שבת, "בתוך כמה ימים העברתי את הסמכויות של אלגלי למנכ"ל ולגזבר. גם אלגלי הוציא אי־מייל שהוא מנוע מלטפל בנושא משאבי אנוש. במקרה היום, ממש היום, הוא אורז את המשרד שלו ועובר לרווחה. הוא יהיה ראש צוותי חירום שכונתיים, שזה פרויקט ניסיוני".
עו"ד כספי בשירות וסרמן
אני מניח שבגילדת עורכי הדין מתרוצצות בדיחות על חשבון מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסף וסרמן. בדיחה ועוד בדיחה שמאחורי כל אחת מהן מסתתרת הזמנת עבודה.
אני מניח שגם לאנשי שלומו קשה כבר לזכור כמה עורכי דין עשו אצלו סיבוב, גזרו קופון והמשיכו הלאה; מי קיבל מה, מתי ובעיקר מדוע; מה היה כתוב בקבלות שניתנו לפרקליטים שנקראו להצלת הבוס - ומה שלא פחות חשוב: כמה כסף כבר קבר איש הפשע הזה במלחמותיו ההזויות ביו"ר סיעת נח"ל גילה קליין ובהרס הדמוקרטיה.
עכשיו, אחרי שבית הדין הפנימי ובית המשפט המחוזי בת"א חייבו אותו להעמיד לרשות קליין את מאגר הכתובות והשמות של המורים - הגיש וסרמן בכספי המורים ובשמם בקשה לביהמ"ש העליון לקבלת רשות ערעור. מי מייצג אותו הפעם מול גילה קליין חסרת האמצעים? שלושה משרדי עורכי דין גדולים, ובראשם זה של עו"ד רם כספי.
וסרמן. כמה עורכי דין עשו אצלו סיבוב, גזרו קופון והמשיכו הלאה? // צילום: אורן בן חקון
כמה עלה עד כה התענוג לקופת המורים בעתירה שכולה נועדה לצרכיו של וסרמן עצמו? 100 אלף שקלים? 200? אולי יותר?
וסרמן שותק. איש הפשע הזה, הממתין להכרעת הפרקליטות בתיקיו הפליליים, בחר לא להשיב על השאלות שהצגנו לו.
החלטה אומללה
כששורות המדור הזה הושלמו, הפך אביגדור ליברמן בהפתעה גמורה למועמד לתפקיד שר הביטחון. כשזו הבחירה של נתניהו - אחרי כל מה שאנחנו יודעים על המועמד הזה, חסר הניסיון בתחום הביטחוני - הכל פתאום מתגמד.
כשהאדם הזה, על שלל פרשיותיו, על שלל קשריו עם אנשים מהמגרשים הפליליים, עם או בלי קבלות, מתמנה לתפקיד; כשהאדם הבוטה הזה, על שלל התבטאויותיו המתלהמות, מועמד לתפקיד הרגיש במדינה - הכל הופך לדעתי לפחות חשוב, לפחות רלוונטי, לפחות גורלי. לא פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו