תן לאצבעות

אדם חכם אחד אמר פעם שמי שרוצה להבין מה באמת חשוב, כדאי לו לעקוב אחרי כותרות העיתונים. אם יש את נפשך לדעת מה מעסיק את הציבור, מה מטריד את מנוחת הבריות וממה אכפת להם, לך אל הכותרות. כותרות החדשות וכותרות הפרסום. הדברים החשובים באמת הם אלה שלעולם לא יורדים מסדר היום. ואת זה אפשר לראות על כל דף מזדמן של עיתונות.

ובכן, אם ההבחנה הזאת נכונה, צר לי לקבוע שהנושא היחיד שמעניין אותנו תמיד וברציפות הוא פטרת הציפורניים! כשחושבים על הצרות והדרמות היומיומיות שעוברות עלינו - תושבי הווילה העברית שבלב הג'ונגל - העניין עם ציפורני הרגליים הוא לא לגמרי שפוי. אבל ככה זה וחבל להכחיש. יום יום. אחרי מטחי טילים בדרום או דקירות בשער שכם, תמיד תקפוץ על הקורא השורה המדהימה שמציעה לכולנו להיפטר אחת ולתמיד מהפטרייה הסוררת בבוהן השמאלית. מפעלים נסגרים, תקציבים מקוצצים, שרים מאשימים איש את רעהו בהדלפות של מידע ביטחוני חסוי, ואין מחלוקת שכל זה רציני וחשוב עד מוות. אבל העורך חכם יותר, והוא יודע את נפש הציבור, וקרוב לכל קוראיו באמת, ואחרי שלוש כותרות של אקטואליה חמה, הוא נותן את השורה הנצחית והמנצחת שכנראה מעסיקה אותנו יותר ממה שמישהו מוכן להודות. אפשר להיפטר מפטרת הציפורן.

•     •

נדמה לי שמרוב עיסוק בבהונות כולם פשוט איבדו את הראש. עולם הפרסומות על הפטרייה ההיא שייך באופן מובהק למחוז הקסום שנקרא - "אולי יעניין אותך גם". מדובר בחלק בלתי נפרד מתרבות הקריאה באתרי התוכן המקוונים. זה עתה סיימת לקרוא בעניין כתבה מצמררת על רעידת אדמה קטלנית במרכז אסיה. באמת סיפור קשה. אך עוד לפני שאתה נושם עמוק לתוך הכאב, פונה אליך משפט קטן ופתייני מתחתית המסך: אולי יעניין אותך גם... 

בהיתקלות הראשונה זה קצת הזכיר לי התנהגות מוכרת מתחום המלצרות. "אפשר לעניין אתכם במיוחדים שלנו?" מציע המלצר, וכולכם - הסועדים וגם הוא עצמו - מבינים שבעצם זאת דרכו המשונה לשאול: "מה דעתכם לעזור לנו להיפטר מהשאריות?! אתם מבינים, הטבח שלנו נתקע עם עשרים דגי מוסר, שכבר מתחילים לאבד את זה..." אבל לא השתכנעתי שמדובר במלצרות. בכל זאת - עיתון.

בראשית הדברים, יש להודות, היתה תמימות גדולה. ברגע שנשאלתי "אולי יעניין אותך גם" מייד התמלאתי הערכה עצומה למנגנון האינטרנטי המתוחכם שזה עתה עקב, בלא ידיעתי, אחרי תחומי העניין שלי, ופיצח אותם. המילים "אולי" ו"גם" נשמעות מעורפלות במתכוון. הוא יודע משהו, האינטרנט הארור. עכשיו הוא יושב על קוד הסקרנות הפנימי של נפשי, יודע טוב ממני במה אני בעצם מתעניין, ובתוך דקות הוא כבר קורא אותי כספר פתוח. הרגשתי חשוף. הרגשתי שקוף. עירום ועריה. אמרתי לעצמי שבעצם זה מאוד פשוט. הוא ראה שבחרתי דווקא בכתבה על רעידת האדמה באסיה (ולא על התאבדות השף הצרפתי או הראיון עם מאמן הפועל סכנין) והניח שיש לי עניין באסונות טבע; בעולם הגדול. ביבשת אסיה, אם נהיה ספציפיים. אולי יש לי עניין באקולוגיה. בהתחממות הגלובלית. בטח יציעו לי בהמשך לקרוא תחקיר על הקשר שבין טכניקות בנייה מיושנות לבין מימדי אסונות בעולם השלישי. כאלה דברים.

אבל אז, הו הבושה, גיליתי כמה אני בנאלי. למעשה, ההצעות שנגללו לפניי בהמשך הדף לא מקיימות שום קשר הגיוני לסיפור רעידת האדמה הארורה, או ליבשת אסיה או למשהו. אדרבה, לא פעם מדובר במעבר חצוף, חסר טקט. קראת כתבה על שלב הגמר של חידון התנ"ך העולמי? יופי, אולי יעניין אותך לראות גם יפהפיות ברזילאיות מדגמנות בגדי ים בשלג? צלחת בשלום כתבה די סבוכה על פריצת דרך מדעית לקראת תרופה לסרטן? אולי יעניין אותך מה אמר נירו לוי לכתבת הרכילות שלנו. אז או שהאינטרנט מבין את מכמני נפשנו במעמקים שלעולם לא נבין, או שהדמיון המילולי לא באמת מבלף: לפנינו לא יותר ממלצרות אומללה שמנסה לדחוף לנו את שאריות המנות האבודות שתקועות במערכת. אפשר לספר לכם על המיוחדים שלנו?

•     •

נו טוב, זה לא ייגמר בלי סיפור אישי, ואם לא היתה לי נגיעה אישית לעניין, מן הסתם גם לא הייתי שם לב. ובכן, לפני כמה שנים זרקתי מילה בשידור רדיו על כך שהצלחתי לרפא פטרייה בציפורן הרגל. וזה אולי יישמע מטורף, אבל מעולם לא קיבלתי כל כך הרבה תגובות על משהו שאמרתי. הפטרייה הלכה איתי קרוב לעשרים שנה. נכון, יש בעיות רפואיות קשות יותר. נכון, היו בהיסטוריה פטריות נוראיות יותר. אחרי הפצצה נניח. נכון, זה לא דבר שמתים ממנו. אבל גם שן חסרה בחזית הפה זה לא סוף העולם, ובכל זאת אנשים מפסיקים לחייך. אין תקלה כל כך עקשנית כמו הפטרייה יימח שמה. במשך כך וכך שנים הרשיתי לעצמי לשבת יחף רק בנוכחות אנשים שחתמו על טופס סודיות. לא קניתי סנדלים ואשתי גם לא הרשתה לי להתקרב לסנדלי השתי וערב הסגורים שמסתירים את כל כף הרגל. חוץ מזה שבכל פעם שהצבעתי על זוג כזה בחנות, פנו אלי ברוסית, ולא ידעתי לענות. 

לרוב המבוגרים שראיתי כילד היתה איזו תקלה כזאת בכף הרגל, וכשזה קרה גם לי ראיתי בזה מחדל וכישלון אישי. סנדלים הם אחד מסמלי הקיץ, ואהבתי לסנדלים לא נופלת מאהבתי לאבטיח. חשבתי שכך זה יישאר ונזרום, אבל בכל פעם שהייתי מתבונן בגוש הכיעור המאובן שהתנחל לי על הבוהן, ראיתי בו זכר לחורבן. תזכורת לדפקט הנצחי שתמיד נמצא איפה שהוא בבסיס כל הדברים. עם הזמן הבוהן הזאת עצמה הפכה להיות השעיר לעזאזל שלי. בכל פעם שצנצנת נפלה מהמדף העליון, היא נפלה דווקא עליה. כל בעיטה אומללה בפינה של ארון פגשה דווקא אותה. ואז החלטתי שדי. הלכתי לרופא, והוא שלח אותי למעבדה. בלעתי כדורים שעושים לפטריות מה שמלח עושה לחלזונות. ולזה הוספתי שמנים סודיים שבהם פינקתי את החלק הכי קורבני שהיה לי אי פעם בגוף. 

היום, כשאני יושב וכותב, אני מתקשה להיזכר באיזו אצבע כל זה היה. גם היום אני חושב שמדובר בשטויות. עדיין לא ברור לי למה זה מתנוסס בכותרות, אבל לפעמים אני מנסה להסביר לעצמי שמדובר בכלל במטאפורה. שאם פטרת בציפורן היא דבר שיכול להיעלם, שום צרה היא לא באמת נצחית. ואז מי יודע? אולי אפשר גם לצמצם את פערי ההכנסות, להוריד את מחירי הדיור, להביא שלום למזרח התיכון ולגרום לפיקוד הבכיר של דאעש להתנדב בקיבוצים. ואימרו אמן. 

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו