זה התחיל בנובמבר האחרון, כשטסנו לבלגיה לטעום בירות דובדבנים ולראות את נבחרת ישראל בכדורגל מפסידה לנבחרת המארחת במסגרת מוקדמות יורו 2016. בין בירה לבירה, הצלחנו להבין שבריסל איירליינס, החברה שאיתה טסנו לבריסל, תוכל להביא אותנו גם לפורטוגל, ומייד התחלנו לעשות תוכניות.
פורטוגל אמנם ידועה כמקור ליינות פורט, אבל כפי שנודע לנו בשנים האחרונות, בעיקר בזכותו של אייל מרון מבר היין "פורטו" בתל אביב, יש לה המון מה להציע, גם למי שמעדיף את היינות שלו יבשים, ובעיקר למי שמתעניין ביינות מזנים מקומיים ופחות מוכרים.
בשבתה בקצה המערבי של אירופה, נראה למבקרים במדינה כי המעצמה לשעבר, שהכוח הימי שלה היה מהראשונים שיצאו לכבוש את העולם במאה ה־15, הבינה שהאימפריאליזם לא בשבילה, והחליטה לשכב לנוח לחוף האוקיינוס האטלנטי. לאחר ערב בליסבון, עיר שקל מאוד להתאהב בקצב העצל שלה, יצאנו צפונה בכיוון העיר פורטו. בדרך עצרנו לבירה קטנה באובידוש, עיירה ימי־ביניימית מוקפת חומות ואוטובוסים של תיירים, ומשם המשכנו אל עיירת הדייגים נזרה, שנחשבת למכה של הגולשים בזכות הגלים שבעונה מתנפצים אל החוף שלה מגובה של שלושים מטרים. אנחנו, שהגענו לא בעונה, מצאנו מסעדת חוף שנראתה כמו מלכודת תיירים קלאסית, רק קצת יותר מוזנחת, ונהנינו מארוחת צהריים צנועה ומדויקת, כולל שירות שדרש מאיתנו להפריע להפסקת הצהריים של הצוות - שני מלצרים לא מאוד צעירים ששימשו גם בתור טבחים ומוזגים בכל פעם שרצינו עוד בירה.
לואיש פאטו. לא עושה חשבון
מאוחר יותר הגענו אל הכרמים של לואיש פאטו באזור באירדה, פחות או יותר במרכז פורטוגל. הם נמצאים במרחק כעשרים קילומטרים מהאוקיינוס, על קרקעות חוליות וקרקעות שמשלבות בין חרסית לגיר, וחלקם נטועים לצד חורשות אורן ואיקליפטוס. הדעה הרווחת באזור היא שהלחות שוטפת מאפיינים ארומטיים מהעצים, הרוחות מהים מנחיתות אותם על הגפנים, והם משפיעים בסופו של דבר על טעמי היין.
משפחת פאטו ("ברווז" בעברית) עושה יין באזור מהמאה ה־18, ובשנות השבעים היא היתה הראשונה שהציגה את שם האזור על התוויות, לאחר שפורטוגל חולקה באופן רשמי לאזורי יין. לואיש היה היצרן הראשון באזור שהעז לעשות יין ממאה אחוז ענבי באגה - זן מקומי שנחשב לקשוח במיוחד - והראשון שיישן יינות באגה בחביות עץ צרפתיות חדשות. "אלה הכרמים שלי, זה היקב שלי ואני עושה מה שאני רוצה", הוא חוזר על המוטו שלו, והגישה הזו, שלא עושה חשבון לאף אחד, הפכה אותו לאחד היצרנים החשובים באזור. במרתף היקב טעמנו כמה יינות בתהליך מבציר 2015. התחלנו בלבנים שאנחנו פחות מכירים, דוגמת "סרסיאל", שקצת מזכיר שרדונה, ו"ביקאל" קליל ומתובל, והמשכנו בשני יינות באגה. הראשון, שנעשה מענבים שגדלו בחלקה חולית, היה קשוח ומוצק; אחיו, שהפירות שמהם נעשה גדלו על קרקע חרסיתית, היה חד ואלגנטי יותר. באגה, לדברי פאטו, הוא זן דו־פרצופי. כאשר מרסנים את היבולים שלו לרמה של שלושה אשכולות לגפן, הוא מזכיר פינו נואר מבורגון, וככל שהיבולים גדלים כך הולך וגדל הדמיון שלו לנביולו, זן המזוהה עם פיאמונטה שבצפון־מערב איטליה.
בחדר הטעימות נחשפנו ל"רבל 2010", בלנד מתובל, הרמוני ומהנה של ענבי באגה, טוריגה נסיונאל וביקאל, ל"באגה נטורל 2013", שנעשה ללא תוספת גופרית דו־חמצנית, יין מאופק ומרוכז עם ריחות דובדבנים וסיומת מרעננת, ל"וינייה ולאש 2013", שנעשה מגפני באגה בנות ארבעים והפגין מבנה שרירי ונוכחות לא בלתי נעימה של חבית, ול"וינייה בארוסה 2011", שנעשה מגפנים בנות שמונים והזכיר לנו יינות מבורדו. את היינות של לואיש פאטו אפשר להשיג בבר היין "פורטו" בתל אביב.
נפרדנו מלואיש ויצאנו צפונה בכיוון פורטו. על מה שקרה לנו שם תוכלו לקרוא בפעם הבאה.
yairgath@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו