חופר את חיינו

הארכיאולוג ד"ר גבי (גבריאל) ברקאי הגיע לארץ עם אביו ואמו כילד בן 6, בספינת המעפילים "לקוממיות". זו היתה הפלגתה האחרונה כספינת מעפילים, אולם בטרם נמכרה לסוחרי הברזל - וכאילו צפתה פני עתיד - נועד לה שיוט אחד אחרון. במסגרת אירועי הכנס הארצי של החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, חלפה "לקוממיות" מול חופי הארץ במעין משט פרידה, אולי בבחינת רמז לעתידו של ברקאי, יליד גטו בודפשט, שהגיע על סיפונה לארץ ישראל.

66 שנה חלפו מאז, והניסיון לסכם עם ברקאי בשיחת חג את הדרך הארכיאולוגית שעשתה מדינת ישראל מאז היווסדה, או את תרומתו האישית למסע הארכיאולוגי הזה, הוא כנראה יומרני מדי. ברקאי היה מעורב בכל כך הרבה מחקרים, חפירות ואירועים הקשורים לארכיאולוגיה הארץ־ישראלית, שספק אם ראיון עיתונאי יוכל להקיף הכל, אבל גם המסע חלקי - משתלם.

אף שמעולם לא עבד ברשות העתיקות - ברקאי אומר שהוא מעדיף לעבוד במסגרת אוניברסיטאית שיש בה חופש דעה ומחשבה - הוא קנה לעצמו שם עולם בעיקר בזכות שני עניינים: הראשון הוא התגלית ההיסטורית של "לוחיות ברכת כהנים", הממצא הארכיאולוגי הקדום ביותר של טקסט מקראי מהתקופות המשוערות לחיבור המקרא. לגילוי הלוחיות היתה השפעה מפליגה על חקר המקרא והערכת אמינותו ההיסטורית; הגילוי השני הוא פרויקט סינון עפר הר הבית, ההר שאותו ברקאי מכנה עד היום "חור שחור בתולדותיה של הארכיאולוגיה בכלל ושל זו הארץ־ישראלית בפרט". 

התחליף המוצלח פחות לחפירה בהר הוא פרויקט סינון עפר הר הבית, שהושלך מההר על ידי המוסלמים, בדרך שכונתה על ידי אליקים רובינשטיין (אז היועמ"ש לממשלה) "בעיטה בהיסטוריה של העם היהודי". ברקאי מוביל את הפרויקט כבר 12 שנה יחד עם עמית צעיר, הארכיאולוג צחי דבירה (צוויג), ומנסה להציל מעט מכבודה של ההיסטוריה הזאת. מאות אלפי מתנדבים כבר נטלו חלק באירוע הארכיאולוגי המתגלגל יוצא הדופן, ומאות אלפי ממצאים זעירים מימי בית המקדש הראשון, בית המקדש השני ומתקופות מאוחרות יותר, כבר נחשפו במהלכו.

 

•••

 

כשאני שואל את ברקאי, כיצד הוא מתייחס לטענות שמעלים ארכיאולוגים אחדים, ולפיה  בשנים האחרונות העבר חדל להיות עצמאי; שלא פעם הוא מגוייס לטובת אג'נדה ונרטיב דתי ולאומי; ושיש ספק גדול באמיתות סיפורי התנ"ך, הוא מציע לעשות סדר. ברקאי אומר, ש"התפקיד של התנ"ך הוא לא להוכיח את הארכיאולוגיה, והתפקיד של הארכיאולוגיה הוא לא להוכיח את התנ"ך. 

"אני כארכיאולוג לא מבקש להוכיח דבר. אני מבקש למצוא את מה שהיה. אם אגלה ממצאים שמנוגדים לנאמר בתנ"ך - טוב. אם אגלה ממצאים שתואמים את הנאמר בתנ"ך - גם טוב. אין לי שום כוונה להוכיח או לא להוכיח ההפך ממשהו. הגישה שלי מנותקת מכל אידיאולוגיה. אקבל כל מה שיתגלה... מצד שני, אני לא מנותק מהעולם".

כלומר?

"אני יהודי. מאוד יהודי, יהודי מאמין, חבר בקהילה, מבאי בית הכנסת. אני יכול לדמות את עצמי לארון מגירות. כאשר אני עוסק בארכיאולוגיה, אני פותח את המגירה המדעית. כאשר אני הולך לבית הכנסת, אני סוגר אותה ופותח את המגירה הדתית, ואין התוכן של אחת מתערב בשנייה. אני יודע שמה שנאמר בספר יהושע על קפיצותיו (כיבושיו; נ"ש) של יהושע מצפון הארץ לדרום הארץ והחרמת הכנעני לפי חרב - אינו סיפור היסטורי מדויק. לא בהכרח כך היו הדברים. אני יודע במפורש שבכל מקור היסטורי יש הטיה על ידי הכותב, ושהאמת ההיסטורית היא מורכבת הרבה יותר. 

"בספר יהושע, שאינו היסטורי, יש בפרק י"ב רשימה של 31 מלכים שיהושע גבר עליהם, ואנחנו יודעים שבתקופת הברונזה המאוחרת היו בארץ כ־30 ערי מדינה כנעניות, משמע שזו ידיעה שתואמת את ההיסטוריה. ביהושע י"א כתוב: 'וחצור לפנים ראש כל הממלכות האלה'. אנו יודעים מהארכיאולוגיה שחצור היא אכן הגדולה שבערי כנען. כלומר שבספר שיש בו עדויות חד־משמעיות בלתי היסטוריות, יש גם ידיעות אמינות, שעומדות גם במבחן הארכיאולוגיה".

פרופ' זאב הרצוג כתב ב־1999, שאחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: "לא היו דברים מעולם. מעשי האבות היו אגדות עם. לא ירדנו למצרים, ולא עלינו משם. לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה".

"זה קשקוש מוחלט. צריך סכין חדה מאוד כדי להבדיל בין פרטים מסוימים שהם היסטוריים, לבין פרטים שנכתבו בתקופה מאוחרת יותר והם בגדר מיתוס. קביעה כוללת כזאת היא בלתי אפשרית. זה כאילו לומר: יש לנו בעיה עם הילד, אז נזרוק אותו מהחלון. יש לנו בעיה עם הטקסט המקראי, אז נזרוק אותו מהחלון? הרי יש כל כך הרבה דוגמאות של חפיפה והתאמה בין הטקסט המקראי כמקור ההיסטורי לבין הממצא הארכיאולוגי, אז איך אפשר לומר: 'לא היו דברים מעולם'?"

"חפרו פה מעט שבמעט". בית הבד בשילה // צילום: ארכיון שילה הקדומה

ברקאי נזכר בחפירת לכיש, שבה נטל חלק מרכזי לאורך כ־15 שנה. "כמעט בכל אחת מהשכבות שם, שמייצגת תקופה אחרת, מצאנו עדות ארכיאולוגית שיש לה תיעוד מקביל גם במקורות ההיסטוריים", הוא מספר, "שכבה 2 נזכרת בספר ירמיהו, ושכבה 3, כמוקד להתקפה אשורית של סנחריב מלך אשור על חזקיהו מלך יהודה, נזכרת בספרי ישעיהו ומלכים ב'. בשכבה 5 אתה מוצא את לכיש בין הערים שאותן ביצר רחבעם, בנו של שלמה מלך יהודה, וכאשר אתה מגיע לשכבה הכנענית האחרונה, שהרוסה בהרס נורא בעקבות שריפה גדולה, אתה נזכר בפרק י' בספר יהושע, שמספר על חורבנה של לכיש הכנענית בידי הישראלית, ואתה ממשיך הלאה ומגיע לשכבות קדומות יותר, שבהן לכיש נזכרת במקורות מצריים". 

לברקאי יש עוד לא מעט דוגמאות להתאמות בין טקסטים תנ"כיים לממצא הארכיאולוגי, אבל שאלותיי מכוונות אותו לסיפור חשיפת לוחיות ברכת כהנים, חשיפה ששמטה כמה אבני יסוד ממשנתם הסדורה של "מכחישי התנ"ך".

כיצד נחשפו הלוחיות הללו? 

"אל כתף הינום בירושלים, שם התגלו הלוחיות, הגעתי כתוצאה מחשיבה תיאורטית. ניסיתי להכניס את עצמי לנעליהם של בני ירושלים הקדומים, ולשאול את עצמי היכן אני הייתי ממקם פעילויות שונות שנעשות במסגרת העיר אבל לא בתוכה, למשל: היכן הייתי קובר? או מגדל ירקות? היכן הייתי מקים מחנות צבא או חוצב אבני בניין? חיפשתי מקומות שיענו לדרישה הפרדוקסלית של קרוב מספיק ורחוק מספיק.

"כשבדקתי על המפה, כולם הצטלבו לאתר שבו שוכנת היום הכנסייה הסקוטית, לצידו של מרכז מורשת מנחם בגין. מצאתי שגם בתיאור הספרותי אצל יוספוס, מחנה המצור של פומפאוס בשנת 63 לפני הספירה היה כנראה שם; ששם עבר כנראה גם קו ה'דייק' של טיטוס כאשר צר על ירושלים בשנת 70 לספירה".

ומה העלו החפירות שם? 

"סקר ראשוני של פני השטח העלה קרמיקה רבה מתקופת בית ראשון. ב־1975, כשהגענו לשם לעונת חפירות קצרה, גיליתי כנסייה עתיקה בלתי ידועה מהתקופה הביזנטית, שרידים של דרך סלולה מירושלים לכיוון בית לחם, וקברי שריפה של חיילי הלגיון העשירי הרומי שהחריב את בית המקדש השני. וגם - שבע מערות קבורה מימי בית ראשון. באחת מהן, נמצאו ב־1979 לוחיות ברכת כהנים. אלא שאז עדיין לא ידענו במה מדובר".

אתה זוכר את שלבי החשיפה?

"בוודאי. מערות הקבורה מימי הבית הראשון היו הרוסות ושדודות במידה רבה, אבל לאחת מהן היתה ארכיטקטורה מיוחדת. באחד מחדריה היו שלוש אצטבאות מורמות. על אחת מהאצטבאות היתה כרית ארוכה, עם שישה משכבי ראש חצובים מתוך הסלע החי שנועדו לשישה נפטרים. ומתחת לאצטבה מרובת משכבי הראש נתגלה פתח של מאספה". 

מהי מאספה?

"מאספה היא המקום שבתקופת הבית הראשון, בני משפחתו של הנפטר הניחו בו לצד גווייתו גם חפצי מנחה, שכללו ציוד ביתי רב, מזון, משקאות, תכשיטים וחפצים אחרים. תפיסת העולם של ימי בית ראשון היתה שהמתים ממשיכים בחייהם; שמשפחתו של הנפטר אחראית לספק לו את כל צרכיו. 

"עבדנו אז עם חבורת ילדים במסגרת החוג לארכיאולוגיה של החברה להגנת הטבע", נזכר ברקאי, "אחד הילדים הללו היה נודניק באופן מיוחד. חשבתי לעצמי: נשים אותו במאספה, שינקה את פני הסלע שם. הנחתי שהמאספה הזאת שדודה כמו אלה שבשאר מערות הקבורה, אבל אחרי זמן מה, אני מרגיש שמישהו מושך בשולי חולצתי, אני מסתובב, ורואה את הנודניק עם שני כלים שלמים מימי בית ראשון בידיו. כמעט חנקתי אותו. זו היתה התנהלות לא תקינה - לשלוף כלים החוצה. הוא לא היה אמור לגעת בהם אלא לקרוא לי פנימה".

ברקאי מיהר עם הנודניק בחזרה למקום המאספה: "רק אז הבנתי מה קרה. השכבה של התקרה התפוררה כנראה וקברה את תוכן המאספה. אני ראיתי בהתחלה רק את החלק העליון של המפולת הזאת, וכמו השודדים חשבתי שזה סלע. הילד הזה הוביל אותי אל תגלית חיי, והתרגשות גדולה אחזה בי. שלחנו את כל הילדים הביתה. זו היתה המאספה הראשונה הלא שדודה בירושלים, והיחידה מסוגה שהתגלתה עד היום. 

"אירגנתי צוות של סטודנטים ונכנסנו לעבודה סביב השעון, 24 שעות ביממה. דאגתי שסקרנים לא יפריעו לנו. ליד המערה קשרנו כלב גדול. הצבנו שם גם בחורה עם קופסה ובה כל מיני 'שמונצלעך' שקניתי בעיר העתיקה, כדי שאם יבואו וישאלו מה מצאנו, היא תראה להם 'מציאות' משם. חששתי שכל ירושלים תגיע לשם ולכן לפעמים - בתחבולות תעשה לך חפירה".

ומה היה השלב הבא?

"עבדנו במשך כשבוע, עם חשמל שמשכנו מהכנסייה הסקוטית. הכומר באותה תקופה היה תלמיד שלי. זה עזר. בחדר אחד מצאנו יותר מ־1,000 פריטים: מאות כלי חרס שלמים, 40 ראשי חיצים של ברזל שהיו בשימוש קרבי בירושלים על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, וכ־120 חפצי כסף. באחד הימים קראה לי פנימה אחת העובדות, ג'ודית הדלי, כיום פרופסור למקרא בארה"ב, והצביעה בפניי בתוך העפר על משהו שנראה כמו בדל סיגריה, בצבע אפרפר־סגול. מאוחר יותר מצאנו עוד חפץ דומה, הפעם בגודל של חצי בדל סיגריה. אחרי סינון וניקוי, היה ברור שמדובר בלוחיות כסף שגוללו אותן סביב עצמן, אבל לא ניתן היה לפתוח אותן".

בדלי הכסף הללו הובאו למעבדה של מוזיאון ישראל, וחלפו שלוש שנים נוספות עד שנמצאה הדרך לפתוח אותן בלי שייגרם להן נזק. רק שם, מספר ברקאי, "מתחת למיקרוסקופ משוכלל, קפצה לי לעין כתובת, והמילה הראשונה שבה הבחנתי היתה של שם הדייר בבית המקדש בירושלים: י - ה - ו - ה. 

"לכל מי שקצת מתמצא בתפילה היה ברור שמדובר בברכת כהנים. הבדיקה איששה את השערתי. התברר שהלוחיות, שכנראה שימשו קמע, משלבות בתוכן ורסיה מקוצרת של ברכת כהנים המוכרת מספר במדבר. על לוחית הכסף הקטנה מכתף הינום נכתב: 'יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום' . המילה 'ויחונך' והמילים 'ישא ה' פניו אליך', שנמצאות בספר במדבר, הושמטו מהנוסח המקוצר הזה".

 

בין חפירות לכדורגל

הממצא של ברקאי חולל מהומה מחשבתית אדירה, ועל ברקאי ותגליתו קמו מערערים. התגלית סתרה למשל את הנחתו של יוליוס ולהאוזן, חוקר גרמני ידוע בן המאה ה־19, אבי "תורת התעודות", שעל פי ניתוחו ברכת כהנים היא בכלל מימי בית שני. העובדה שלוחיות הכסף זוהו כממצא מימי בית ראשון עירערה על כל מי שהלך בעקבות ולהאוזן. 

ברקאי נדרש לתשובות, וכמה שנים אחר כך סיפק אותן. הלוחיות נבדקו פעם נוספת. תיארוכן לימי הבית הראשון אושר בשנית. יתרה מזאת, באמצעות הדמיית מחשב התקבל פסוק נוסף, הפעם מספר דברים: "האל הגדול, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו". ברקאי מציין דבר מופלא: "בלוחית הגדולה יותר שכנו יחדיו גם ברכת כהנים וגם הצהרת אמונה. אלה הפסוקים הקדומים ביותר, שדומים או זהים לפסוקי המקרא. הם קודמים במאות שנים למגילות הגנוזות המפורסמות שיש בידינו".

אבל את עבודתם של ברקאי ומשלחת החפירות במערות הקבורה בכתף הינום קטעו הפגנות סוערות של החרדים. מיקי לוי, שהיה אז מפקד המשטרה בירושלים, המליץ לברקאי לעבור דירה ולהחליף מספר טלפון. החרדים איימו עליו. ברקאי המשיך לעבוד, עד שכפו עליו להפסיק. עד היום הוא זועם על "החוגים החרדיים הקיצוניים האנטי־ציוניים".

"הארכיאולוגיה היא חוליה חלשה, ולכן אפשר לתקוף אותה". הפגנת חרדים נגד בנייה על אתר קבורה בבית שמש // צילום: ליאור מזרחי

"ב־1936", חוזר ברקאי לאחור, "החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה חפרה את בית שערים. נחשפו שם קברים של כותבי המשנה, קברי דורו של רבי יהודה הנשיא, ואיש לא מיחה בידם. מה יותר מכובד מכך שהיום פוקדים המונים את קבריהם של מחברי המשנה בבית שערים, ושהאתר הוכרז כאתר מורשת בינלאומי? זה חילול כבוד המת? זה כבוד למת! אנו משיבים כבוד למתים".

הטענה החרדית היא שעצם הנגיעה והעיסוק בעצמות הנפטרים מחלל את כבודם.

"צריך לכבד את הנפטרים, לנהוג על פי ההלכה, וההלכה - למרות שאיני רב - לא שוללת העברת עצמות מתים. אני וחבריי לא זקוקים לעצמות. הקיצונים הללו מציגים אותנו כצמאי מרק עשוי מעצמות אבותינו. זו השמצה גסה. הארכיאולוגיה היא חוליה חלשה ולכן אפשר לתקוף אותה. הקיצונים הללו לא נלחמו כך נגד כדורגל בשבת או נגד חילול שבת בפומבי".

ברקאי מספר על "רבנים שהשתתפו בחפירות ארכיאולוגיות של קברי יהודים, למשל הרב יעקב משה טולדאנו שהשתתף בחפירות בחמי טבריה, ואחר כך הפך לרב של טבריה ולשר הדתות של מדינת ישראל. העברה של עצמות אדם מהקבר", הוא אומר, "ידועה כבר מהמעשה בר' עקיבא שטיהר את טבריה ואיפשר העברת עצמות אדם. היהדות הפכה על ידי כמה אנשים לפולחן מתים. זה דבר נורא ואיום".

מאות אלפי ממצאים מימי בית ראשון ושני. ברקאי ב־2010, במהלך עבודת סינון עפר בגן הלאומי עמק צורים בירושלים // צילום: דודי ועקנין

הוא מצר על כך ש"מאז, ובהתאם להנחיות היועמ"ש לממשלה, כמעט שאין חופרים עוד מערות קבורה". להשקפתו, מדובר ב"הפסד קשה": "הקברים נעשו בידי אנשים חיים, לא על ידי מתים, אבל דרכם אנו יכולים ללמוד על השקפת עולמם, על תרבותם. היכן היינו היום אם לא היינו חופרים במערות קבורה? כמעט כל המוצגים במוזיאון ישראל באים מקברים. לוחיות ברכת כהנים הגיעו ממערת קבורה. זה מקור בלתי נדלה". ברקאי מזכיר גם את כתובת קבורתו של עוזיה מלך יהודה, שנוסחה מלמד כי קברו הועתק כדי לפנות מקום לבתים חדשים. 

השאלה החרדית הקלאסית, שמופנית שוב ושוב לארכיאולוגים, היא: האם היית רוצה שבעוד כמה מאות שנים יחפרו את הקבר שלך? את קבר אביך?

"כן, בהחלט כן. הייתי שמח אם אחרי אלפי שנים היה מישהו מחזיר לי את הכבוד הנשכח, חופר את קברי, משכיל ממנו, למד ממנו על תקופתנו, ובלבד שיתייחסו אל שרידי עצמותיי בכבוד הראוי".

 

חפר את ארמון אחשוורוש

גבי ברקאי נולד בשנת 1944, ביום שבו הגיעה אמו רחל לבית ליגטי לגטו בבודפשט. אביו, אליעזר ברסלאוור, שלימים עיברת את שמו לברקאי, שהה באותם ימים במחנה כפייה שהנאצים הקימו בתחומי אוקראינה. 

מצעדי המוות מהגטו בבודפשט לכיוון וינה דילגו על הפעוט ברקאי ועל אמו. בינואר 1945 נכנס הצבא האדום לגטו ושיחרר אותם. "רבים חייבים ליוסף סטלין את מותם", אומר ברקאי, "אני חב לו את חיי". המשפחה חיה עוד שש שנים בבודפשט. אמו לימדה עברית, ואחת מתלמידותיה היתה חנה סנש. שני אחיה התאומים של רחל ברקאי - נרצחו על ידי הנאצים. אחד מהם, שהיה נשוי שבוע בלבד, ירד לקנות סיגריות ולא חזר. "ככל הנראה נורה לתוך הדנובה על ידי הנאצים ההונגרים", אומר ברקאי, "השני נעלם".

אליעזר ברסלאוור התאחד עם אשתו אחרי השחרור, ורק אז פגש לראשונה את בנו גבריאל. לימים הפך האב לנשיא קרן היסוד בהונגריה והקים את צירות ישראל בבודפשט. הוא נעצר בעוון ציונות על ידי המשטר הקומוניסטי, והספיק לבלוע במהירות מסמכים "מפלילים", קודם שהושלך לכלא. מאוחר יותר הצליחה הסוכנות היהודית לשחררו. שליט הונגריה היה אז הדיקטטור היהודי ראקושי. השליט שוחד, ובתמורה איפשר ל־3,000 יהודים לעזוב לארץ ישראל. הברקאים היו ביניהם. 

המשפחה הגיעה לירושלים וברקאי למד בגימנסיה העברית. כילד הירבה לשוטט, לאסוף חרסים ולגמוע ספרים על תולדות הארץ ומדע הארכיאולוגיה. ב־1964 החל ללמוד באוניברסיטה העברית. בין מוריו היו ענקי הדור ההוא - יגאל ידין, מיכאל אבי־יונה, רות עמירן ונחמן אביגד. 

במסגרת לימודיו שולב ברקאי במשלחת צרפתית שחפרה ארמון מפואר באיראן, על גדות נהר השאור, "על פי סימנים רבים חצר הביתן של המלך אחשוורוש כפי המתואר במגילת אסתר", לדבריו. מאוחר יותר השתתף בסקר בכפר השילוח, שבו מופו מערכות הקבורה של אצילי יהודה. 

את עבודת הדוקטורט שלו עשה ברקאי על תחומי ירושלים בסוף תקופת הבית הראשון. הוא קבע, בניגוד לדעה הרווחת אז, שירושלים היתה גדולה יותר משסברו אז, ושהשתרעה על פני עיר דוד, הר הבית, אזור הרובע היהודי של היום והשכונות הצפוניות החוץ־חומתיות. היום כבר רבים מסכימים עימו. במלחמת יום הכיפורים היה ברקאי חבר בחוליית סקר שצה"ל הקים כדי למפות את שטח הבשן שבין רמת הגולן לדמשק.

איזו השפעה היתה למלחמת ששת הימים על הארכיאולוגיה הישראלית?

"עצומה. תאר לעצמך שיש לך בבית חדר סגור שאתה לא נכנס אליו, ופתאום הדלת נפתחת; דלת לחדר שמבחינה היסטורית הוא מקום התגבשות הלאומיות הישראלית של תקופת המלוכה. שם נוצרה התודעה הישראלית, במקומות כמו שילה, שבה שכן המשכן, בחברון שבה הומלך דוד, בשומרון בירתה של ממלכת ישראל.

"האזורים הללו נחפרו בעבר אבל לא על ידי יהודים. בין 1948 למלחמת ששת הימים הארכיאולוגיה הישראלית צברה ניסיון עצום, ובירושלים המאוחדת של אחרי 1967 מימשנו אותו: בנימין מזר למרגלות כותלי הר הבית, נחמן אביגד ברובע היהודי, רות עמירן במצודה, יגאל שילה בעיר דוד. זו היתה תקופת פריחה בלתי רגילה".

בירושלים חפרנו הרבה, אבל מעט מאוד ביהודה ושומרון.

"נכון. הפוליטיקה והארכיאולוגיה לצערי הולכות יד ביד. יש תלות ביניהן, ומכיוון שמעמדם המשפטי של אזורי יהודה ושומרון אינו ברור, החפירות שם הוגבלו".

היכן בתחומי יו"ש התבקש שנחפור ולא חפרנו, או שעשינו מעט מדי?

"עד היום לא נגענו בתל בית לחם, מקום הולדתו של דוד. אנו לא יודעים עליו דבר. בחברון כמעט לא חפרו, בשילה - מעט שבמעט. בשכם מעט שבמעט. אם כי בהר גריזים נעשתה עבודה גדולה וחשובה".

 

החטא בהר הבית

ליבו של ברקאי מלא וכואב על המתחולל בימינו בהר הבית. ברקאי, מראשי הוועד הציבורי למניעת הרס עתיקות בהר הבית, חתן פרס ירושלים לארכיאולוגיה וחתן פרס מוסקוביץ' לציונות, אומר כי "הר הבית נותר חור שחור. חרפה למדינת ישראל ולארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בגלל הפוליטיקה והרגישות לא חפרו שם מעולם. זה כנראה לא ישתנה בזמן הנראה לעין. זו המציאות שם, אבל את הנזק לעתיקות בהר הבית תחת שלטון ישראל היה אפשר למנוע".

"עבודה גדולה וחשובה". הר גריזים // צילום: מירי צחי

לדברי ברקאי, "מדינת ישראל לא החליטה עד היום מה היא רוצה לעשות עם הר הבית וכיצד היא רוצה לראותו בעתיד. זה הזמין ומזמין מעשים שלא ייעשו, ופשעים קשים שבוצעו בעתיקות מצד הוואקף וגורמי קיצון דוגמת ראאד סלאח. לא ידענו למנוע זאת. כשם שמדינת ישראל חטאה ביחסה לשרידי השואה שחיים בינינו, גם הר הבית חי בינינו, שריד של עבר מפואר, ומדינת ישראל הזניחה אותו. זה מזמין ערעור על הקשר שלנו למקום ועל עובדות היסטוריות, עד כדי כך שכשאני מגיע לארה"ב ולאנגליה להרצות, שואלים אותי, מה ההוכחות שלכם שהיה מקדש בכלל?"

מה הממצאים המשמעותיים ביותר מסינון עפר הר הבית?

"המשמעותיים ביותר הם אלה שבאמצעותם אנו יכולים לחדש בנוגע להיסטוריה של הר הבית. הצלחנו למשל לשחזר דגמי רצפות של אריחים צבעוניים מנוסרים בצורות גיאומטריות מהתקופה הצלבנית. הדגמים הללו זהים לחלוטין לאלה שמופיעים ברצפות של כנסיית הקבר, או בכנסייה בעין כרם, והם באים כנראה מתוך בניין כיפת הסלע, לפני שסאלח א־דין הרס אותם שם בכיבושיו. 

"ממצא אחר מאפשר לנו לשחזר את הדגמים של הרצפות מימי בית שני, בדמות מה שבתלמוד ובתוספתא מתואר כ'אבני שישא כוחלא ומרמרא'. יש להן מקבילות גם בארמונות הורדוס. 20 אחוזים מהממצא הוא מימי בית ראשון, ובתוכו טבעת חותם מלכותית אחת מימי חזקיהו מלך יהודה, וכתריסר בולות, אחת מהן של בן למשפחת כהנים, ועוד".

אני מבקש מברקאי להצביע על שלושת ההישגים הגדולים ביותר, ועל שלושה כישלונות בולטים של הארכיאולוגיה הישראלית מאז קום המדינה. שלושת הכישלונות של הארכיאולוגיה הישראלית מגולמים לדעתו במציאות הקשה בהר הבית, בהפסקת החפירה בקברים, וגם במיעוט העיסוק בארכיאולוגיה מוסלמית, נושא שלדבריו "נמרח מסיבות פוליטיות, החמצה שמקורה בסכסוך הפוליטי. פחות פופולרי להתעסק עם זה ופחות פופולרי לתקצב את זה", הוא אומר.

שלושת ההישגים הגדולים, הוא סבור, מגולמים ב"מסכת החשיפה הארכיאולוגית הענפה במדבר יהודה, ובכלל זה מצדה, עין גדי, קומראן, המגילות ומכתבי בר־כוכבא; בארכיאולוגיה של ירושלים - תגלית לוחיות ברכת כהנים, החשיפות למרגלות כותלי הר הבית, מפעלי המים של עיר דוד ואוספי הבולות שחשפה ד"ר אילת מזר; וגם ביכולת של הארכיאולוגיה לחדש ולהשלים את התמונה שמתקבלת מהתנ"ך, ויחד עימו להתקרב לידיעת המציאות ההיסטורית".

 

•••

 

ב־1948, כשקמה מדינת ישראל, התייחס נתן אלתרמן ב"הטור השביעי" שלו לעבודת ההסברה של שגריר ישראל באו"ם אבא אבן וגם לעבודת ההסברה של "אמא אבן", וכתב בין היתר:

"את הקרב היהודי שנטש לא להבל,

אבא אבן מסביר לאומות במסיבן

אבל טוב שמעמק ימים אמא - אבן

מדברת גם היא באותו העניין..."

מאז קמה המדינה, מדובבים ברקאי וחבריו הארכיאולוגים את "אמא - אבן", שמספרת בדרכה את סיפורנו כאן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו