"אני זוכר שבמבצע עופרת יצוקה אני הייתי לוחם בסיירת גולני ואלירז אחי היה קצין המבצעים של חטיבת גולני. באחד הימים אני נמצא בתוך חדר ופתאום אני שומע את הקול הצרוד המעושן של אלירז - 'מה קורה?'... אני זוכר את עצמי טס מהחדר ופשוט המבטים שלנו נפגשים ובאותה שנייה אנחנו... מה עושים עם כל האהבה הזו? ופתאום ישר מכות אחד לשני ואז בשלב מסוים אנחנו קרובים מספיק כדי לחבק. חיבוק כזה שממלא לך את כל האוויר אבל מפוצץ לך את הלבבות. שנינו כבר איבדנו אח שאנחנו מכירים אותו במותו יותר משהכרנו אותו בחייו".
את המונולוג הפותח הזה ואת אלו שבהמשך הכתבה מקריין אליסף פרץ בסרט אנימציה חדש, "מחפש אותם", לזכרם של שני אחיו שאיבד - אוריאל פרץ שנפל בלבנון (1998) ואלירז פרץ שנפל ברצועת עזה (2010).
זירת ההתרחשות היא בלב ג'באליה. בהפוגה בין הקרבות נפגשים שני לוחמי גולני, שני אחים - אלירז ואליסף. מתחבקים בהקלה, חיבוק שממנו יוצאים זיכרונות ילדות מתוקים וגעגוע לאח הגדול, אוריאל, שנהרג שנים אחדות קודם לכן בלבנון. החיבוק המשפחתי, כך פתאום באמצע, ייצרב בנפשו של אליסף ויקבל משמעות מצמררת לאחר נפילתו של אלירז זמן קצר לאחר מכן בציר כיסופים. הזיכרונות הללו ואותו חיבוק סוחפים את הצופה להיכנס לחייהם של שלושת האחים ויחד איתם לבכות, לצחוק ולשאול הרבה שאלות על הקיום והגורל.
אליסף, כיום במרחק של כעשור מהמפגש ההוא, בן 29 ונשוי לנעה, אב ליהונתן בן הארבעה חודשים. נוסף על מסעותיו בעולם הוא עובד כמנהל תחום יזמות חברתית בארגון "רוח חדשה" ולומד לתואר שני במדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. על החיבוק ההוא, שהוליד סרט אנימציה על שלושת האחים לבית פרץ, הוא עדיין מדבר בהתלהבות.
אוריאל, אליעזר ואלירז. למטה: אליסף
"לפני שנה קיבלתי שיחת טלפון מבית 'אבי־חי', שבו ביקשו ממני לבוא ולדבר בטקס יום הזיכרון כדי לספר על הסיפור האישי המשפחתי שלנו. באתי וסיפרתי כמו תמיד את הסיפור שאני יודע הכי טוב לספר. על עצמי. על עצמנו. חודש אחר כך התקשרו אלי ואמרו, 'אנחנו רוצים לעשות על הסיפור שלכם סרט'. בתהליך הזה צצו לנו עוד סיפורים מעניינים מעברנו וחשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב. דיברתי עם אחי ואחותי והחלטנו יחד שהסיפור אכן חייב להפוך לסרט, וזה מה שיצא".
למרות המטענים הכבדים שהסרט וכל מה שקשור אליו נושאים עימם, החיוך הגדול של אליסף לא נמחק לרגע. גם כשדיבר על הכאב ועל העשייה האינסופית, שלעיתים באים "להציל עצמי מעצמי", כדבריו, הוא מחייך וכובש. אליסף מסביר, וכך גם היוצרים, שהיה חשוב לו מאוד לקחת חלק פעיל בהכנת הסרט. ככזה, הוא אחראי לקריינות כמו גם לטקסטים, ומודה שהוא מאוד מרוצה מהתוצאה הסופית: "כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה כשהוא גמור, מייד הבנתי שזו בעצם ההנצחה הכי טובה שאפשר לעשות לאנשים אהובים שכבר אינם. ככה אפשר לספר את הסיפור שלהם, שהוא גם הסיפור שלנו".
מה היה קורה אילו
"אני חושב שאוריאל היה זה שקפץ למים ראשון במשפחה, והוא עוד הולך איתנו. אני חושב שאם אוריאל היה מסתכל עלינו באותו רגע מלמעלה, הוא היה אומר 'בוא'נה זה האחים שלי הגיבורים', מצביע לאלוהים ולכל המלאכים ואומר 'היי חבר'ה, זה האחים שלי, כאילו...'".
הראיון עם אליסף נערך זמן קצר לפני שעלה על טיסה ישירה ללוס אנג'לס שבארה"ב. הימים שלפני יום הזיכרון עמוסים ביותר עבורו, כמו גם עבור שאר בני המשפחה. הוא נוסע כאורח הקהילה היהודית בלוס אנג'לס שביקשה ממנו לדבר על ציונות, על הסיפור המשפחתי של משפחת פרץ ועל מה שביניהם. הערב, בחזרה בארץ, הוא כבר יעמוד מול 6,000 בני נוער של "מסע" בלטרון ויחבר אותם לנקודה האישית שלו. "אני רוצה שתהיה להם חוויה משמעותית ועמוקה", הוא אומר. ובעוד שבוע יטוס שוב - הפעם לניו יורק.
אליסף פרץ. "מרגיש שאני שוחה בים של געגוע, שכל מי שייכנס אליו יטבע"
״אני הולך לדבר הרבה על ציונות, אבל גם על המחיר המשפחתי שאנחנו משלמים פה בארץ", הוא אומר. "ברמה האישית וגם ברמת הקולקטיב - שיידעו. ציונות עבורי היא לא מילה גסה. ציונות עבורי זה לחיות בארץ הזו למרות הקשיים ולמרות המחלוקות ובכל זאת, עם הכל, לאהוב את המדינה הזו. לאהוב כל אחד ואחד בה. בין שהוא ימני או שמאלני, יהודי או ערבי, דתי, חרדי או חילוני. וכשאני עומד ומדבר אני מרגיש שהאחים שלי איתי. שאני מדבר גם בשמם פה. גם הם היו מדברים על אהבת חינם וקבלת האחר".
"אני מרגיש שאני שוחה בים של געגוע. שאני לא נותן לאף אחד להיכנס אליו כי כל מי שייכנס אליו - הוא יטבע. ואני שוחה ושוחה ושוחה ואני מחפש אותו על איזשהו חוף. אני מחפש אותו להגיע אליו".
לאליסף ברור שלמרות ניסיונותיו להימלט מלהיות ה"אח של" או "הבן של", עד יומו האחרון יתחבט בשאלה עד כמה הם בתוכו, ועד כמה מתוכו זה אכן הוא עצמו. "תמיד שואלים אותי את השאלה על 'לחיות בצל' של האחים שלי", הוא אומר, "אני לא מרגיש כך. אני יותר מרגיש 'חי' ליד שני אחים ענקיים, למרות שהם פיזית אינם כאן והחיסרון הזה משפיע על כל דבר בחיי. דווקא הם גורמים לי ומזכירים לי כל הזמן עד כמה חשוב להיות יותר טוב. להיות יותר בחיים. לשאוף גבוה ולא לפחד ולהעז. וזה נקרא 'לחיות' איתם, למרות שהם אינם. כי בסופו של דבר, אני מרגיש אותם כשהם מלווים אותי ביומיום שלי.
מרים פרץ. "התפללתי לאלוהים שישמור על הילדים" // צילום: יואב ארי דודקביץ'
"תמיד עוברת לי המחשבה אם דברים קורים לי בזכותי או בזכותם. אין ספק שיש שאלות כל הזמן ואני מניח שלחלקן לעולם לא תהיה תשובה. תמיד יהיו התהיות והחפירות של מה אני כן רוצה להיות לבין מה שצריך להיות, ואיך שהדברים נראים. אבל בהחלט ברור לי שאני לא מוכן לחיות את 'החיים שליד'. גם אם זה כרוך בהרבה כאב ובהרבה נפילות, אני לא רוצה לראות את החיים שלי במבט לאחור ולהתחרט שלא עשיתי באמת את מה שרציתי לעשות, שלא הגשמתי את כל מה שחלמתי, שלא העזתי, שחששתי מדי להתאכזב או לאכזב ופשוט לא 'חייתי' באמת".
לשבריר שנייה אחת הוא מחפש מילים ואז אומר: "אולי אם אוריאל ואלירז לא היו נהרגים - הייתי חי חיים אחרים. אולי הייתי בוחר לעסוק בתחום החינוך. בנישה כזו ששואפת להפוך את המדינה למקום קצת יותר טוב".
בסרט יש הכל לבד מקדרות השכול. איך לדעתך אחיך היו מגיבים להומור ולחדשנות שבו?
"אני כבר שומע את הקול של אלירז שאומר, 'חולי נפש, מי הביא את זה?' או 'עזבו אתכם משטויות, בואו נצא לעוד טיול בארץ'", הוא צוחק, "אוריאל נהרג כשהייתי רק בן 12, מה כבר ילד מבין בחוש ההומור של אחיו הגדול? הייתי עסוק בלהעריץ אותו".
פותחים מגירה, ועוד אחת
מרים, אם הבנים, מנדבת את גירסת החיבוק שלה, בשיחה שערכתי עימה לאחר הפגישה עם אליסף: "זה רגע אחד של חיבוק שקדמה לו שיחת טלפון באחד מימי מבצע עופרת יצוקה, כשברקע הטלוויזיה מדווחת על הקרב שבו מעורבים חיילי גולני. על הקו היה מח"ט גולני שאמר לי 'מרים, תוציאי את הילד. תוציאי את אליסף'. לא היה לי עם מי לחלוק (בעלה, אליעזר, נפטר מסרטן), בטלוויזיה מרצדות התמונות האיומות מהשטח. נטרפה עלי דעתי כל הלילה, הדלקתי נרות והתפללתי לאלוהים שישמור לי על הילדים.
"למחרת בבוקר קיבלתי טלפון. פצמ"ר נפל על הצוות של אליסף. הוא בסדר, אבל יש פצועים. החלטתי לבקר אחד מחבריו הפצועים ולשתף אותו בדילמה. התשובה שלו היתה חד־משמעית - 'הוא לא יסלח לך בחיים. לא אליסף'. פחדתי, אבל מה שהכריע היה כשהוא אמר לי 'אנחנו מסתכלים עליו, ילד יתום ואח שכול, ואנחנו מתחזקים. מקבלים כוחות ממנו'. עם הידיעה הזו שהבן שלי מחזק את הצעירים האלה כבר לא יכולתי להתווכח".
יומיים אחרי, טיל נורה על הבית שבו היה המח"ט. הוא נהרג ולצידו שניים מחייליו. אלירז, שהיה קצין המבצעים, ידע שהשמועות שהחלו לרוץ יגיעו גם אל אחיו הקטן ששירת בגיזרה והחליט להפתיע אותו כדי שלא ייתקף בפחדים. "כשהוא מגיע הם לא מתחבקים, אלא מכות של 'קיבינמט, באיזה לחץ מטורף וחרדה הייתי'. והשנייה הזו מחזירה עד היום את אליסף לכל מיני רגעי זיכרונות וצמתים שבהם היו חבוקים".
חיבוק משמעותי היה גם עם אוריאל, מספרת מרים. "בחיבוק כזה אלירז ואוריאל נפרדו בפעם האחרונה, כשאלירז הקפיץ אותו לתחנה המרכזית של ירושלים. זה היה במוצאי שבת לפני שנהרג. רק אחרי השבעה, כשדיברנו על ההנצחה, אלירז אמר שאוריאל כבר בחר בעצמו, וכשהם התחבקו היתה לאוריאל התחושה שמשהו רע יקרה. הוא אמר, 'אחי, אם יקרה לי משהו תקימו מצפור קטן שצופה אל הארץ הזו'. ויש לו מצפור קטן, מצפור הלבנון בהר מירון, שצופה אל נוף יפהפה של הכנרת והגולן וגם אל הלבנון, במקום שבו הוא נפל, כשלמטה קבר רבי שמעון בר יוחאי. וזה היה החיבוק האחרון בין אוריאל לאלירז. אלו הם שני חיבוקים של רגע אחד, שאני כאם שמחה עליהם. החיבוקים האחרונים הללו הם תמצית מרוכזת של אהבה, של כוח".
את הבשורה על מותו של אוריאל, מספרת מרים, קיבל אלירז כאשר היה במהלך ניווט צבאי. מפקדו של אוריאל, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, היה זה שהוציא את אלירז מהניווט והודיע לו על נפילתו של האח. "אלירז הגיע עם מדי ניווט מלוכלכים, עמד בכניסה לבית וצעק", נזכרת מרים, "זו היתה צעקה שפילחה את הבית הזה, חצתה את הקירות, 'אחי שלי, אחי שלי!'. זה היה רגע שלא יכולתי לעמוד בו.
"לכן אני קוראת לאליסף 'ילד של מסע'. היו ימים שהוא לא סיפר לאף אחד על השכול. שנה הוא היה במסע פנימי של בריחה. זה התחיל בהודו, וכשאני הוזמנתי לאוסטרליה לדבר על השכול הוא היה רועה צאן בניו זילנד. הוא שמע ובא עד אלי. משם חזרנו יחד הביתה. ומאז הוא בעבודה אינסופית של פתיחת מגירה אחר מגירה. השנה הזו היא מגירת החיבוק".
לפרויקט המלא של "פנים. יום. זיכרון" באתר בית אבי חי לחצו כאן >> http://www.bac.org.il/specials/project/pnym-yvm-zykrvn
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו