לרגל יום הזיכרון יצרה הטלוויזיה החינוכית פרויקט הנצחה של חללי צה"ל בשיתוף בית הספר למוסיקה רימון. במסגרת הפרויקט, "אחד חסר", נאספו טקסטים שנכתבו על ידי בני משפחה שכולים, ומעבד מוסיקלי מבית ספר רימון הלחין את הטקסטים.
השיר המולחן מופיע בסרטון בן כשמונה דקות שמספר את סיפורו של החלל ואת סיפור ההתמודדות של המשפחה עם השכול. הסרטונים הללו (ארבעה סרטונים שמספרים סיפור של ארבע משפחות שכולות) ישודרו במהלך כל יום הזיכרון בחינוכית 2 ובחינוכית 23.
אחד הסרטונים מתעד את סיפורה של משפחת בן דוד ממושב אחיטוב בעמק חפר. אבי המשפחה, דני, נהרג במלחמת לבנון השנייה באוגוסט 2006. הוא היה אז בן 38, לוחם צנחנים במילואים, ונהרג יחד עם 11 חיילי מילואים נוספים כשמטח קטיושות נורה על כפר גלעדי, שם הם התאספו לפני כניסתם ללבנון. דני הותיר אחריו אישה, יפעת, ושלושה ילדים: תומר, שהיה אז בן 9, עידו, שהיה אז בן 6, ומאי, שהיתה אז בת 4.
כיום תומר בן דוד בן 19. הוא עושה שנת שירות בכפר הנוער עיינות. השיר שמופיע בסרטון על אביו, דני, מתבסס על הספד שכתב תומר לפני כשנתיים, במהלך מבצע צוק איתן, והקריא באזכרה של אביו.
תומר כיום
"חום יולי־אוגוסט אז היה כבד מאוד. איך פתאום השורה המוכרת הזו מקבלת משמעות כל כך מציאותית, נוגעת וכואבת. איך פתאום נופלים טילים, אפילו בבועת עמק חפר שומעים אזעקות, פתאום החדשות לא נגמרות, פתאום יש כניסה קרקעית, פתאום נהרגים חיילים בקרב, פתאום יש הרוגים בשטחי כינוס, פתאום הרדיו מוצף שירים יפים שכל פעם מחדש גורמים לבכי, שירים חדשים וישנים, פתאום הכל נוגע בלב. איך אפשר שלא בעצם?! מה שונה המלחמה הנוכחית, עזה 2014, מלבנון 2006? חוץ מהמיקום, שום דבר. ופתאום בלי התראה מוקדמת, בוכים. מה? מתי? למה בוכים? הרי הוא נהרג במלחמה הקודמת, לא עכשיו. ואז בשנייה אחת הכל חוזר ומגיעה התשובה למה זולגות הדמעות מעצמן.
"הכל עולה, אותו ערב, שישי בערב לדעתי, אתה מתהלך בתחתונים בחדר שלך, עידו ומאי כבר ישנים אני חושב, אתה ואמא מכינים יחד דברים לעלייה לצפון. אני ניגש אליך ומבקש בתמימות של ילד, 'אבא, אולי אל תיסע? תישאר איתנו', ואתה אומר לי, 'אל תדאג, הכל יהיה בסדר. אני אסע ותכף אחזור'. מלווה בחצי חיוך, חצי מבט מרגיע. הכל עולה, אותו בוקר, אתה קם, מוכן עם התיקים והמדים, מנסה להתגנב בשקט מהבית ואומר לאמא, 'די, תני להם לישון. לא צריך להעיר אותם'. למזלנו, הדאגה התמידית של אמא סוף־סוף היתה טובה ובאמת השתלמה. היא העירה אותנו ונפרדנו לשלום, אני זוכר אותך יורד במדרגות, פותח את הדלת, מחייך חיוך אופייני ויוצא. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותך.
"שמונה שנים עברו מאותו היום, אני כבר לא ילד קטן בן 9 שאומר לאבא לא ללכת למלחמה, אני גבר בן 17, שמתחיל שנה אחרונה בתיכון, שכבר נוהג, שלא אומר לא ללכת, להפך, מתכונן לשירות קרבי, כדי להמשיך איפה שאתה הפסקת. אולי יום אחד לעמוד שם במקומך, או אולי בכלל... לצידך".
כמו שהוא זוכר את היום שבו ראה את אביו לאחרונה, כך זוכר תומר את היום שבו נפל האב. "אחותי היתה אצל חברה, ואני ועידו אחי אצל דודה שלנו במושב סמוך", הוא מספר, "ב־12:30 בצהריים זה קרה, אבל עד שעות אחר הצהריים עדיין לא ידענו כלום. דודה שלי, אחות של אבא, ואני ניסינו להתקשר אליו. כשהוא לא ענה לנו, חשבנו שהוא במקום בלי קליטה. ואז דודה שלי קיבלה שיחת טלפון. היא התחילה לבכות והמציאה לנו איזה סיפור שחברה שלה נפצעה, וביקשה שנחזור הביתה. כשחזרנו הביתה רק אמא היתה בסלון. היא אמרה שקרה אסון, שאבא נהרג במלחמה ולא יחזור. אני זוכר את הרגע הזה היטב. ישר התחלתי לבכות. בתוך שתי דקות הבית התמלא באנשים, למחרת היתה ההלוויה".
ספר לי על אבא.
"אבא היה אדם חיובי, כריזמטי, מוביל. הוא היה מאוד חייכן, אהב ספורט והנחיל לי את כל הדברים האלה מגיל מאוד צעיר. היה לנו קשר מאוד קרוב, היינו מדברים על הכל. הכדורסל ששיחקתי מגיל אפס זה בזכותו. כל דבר שעשיתי בילדות מתקשר אליו. זה היה קשר מאוד חזק.
"מהרגע הראשון כל מי שהגיע לשבעה אמר לי, 'אתה צריך להיות חזק בשביל אמא ועידו ומאי', ובתור ילד בן 9 היה נראה לי שאם כולם אומרים לי את זה - כנראה זה נכון. בדיעבד זו היתה טעות גדולה מאוד, כי משהו ננעל בי בגלל האחריות הזאת. לא רציתי להיראות לידם חלש, שלא יחששו לגשת אלי. רק בכיתה י"א בערך הבנתי שהכל נאגר בתוכי, שאני לא מרשה לעצמי להרגיש, הכל היה מאוד חסום, ואז עשיתי סוויץ' במחשבה. אולי פשוט התבגרתי והבנתי שאני יכול להרשות לעצמי להתפרק, שזו לא בושה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו