"אני עוד אחזור להיות צביקה של פעם"

"ישבתי בחדר הבקרה בקומה השלישית כשחאמד דפק לי על הדלת וביקש שאפתח את השער של הקניון, כי הפועלים הגיעו לעבוד. חאמד היה כמו חבר. יותר משנה היינו יושבים ביחד לפני העבודה ושותים קפה, ובהפסקות מעשנים ביחד סיגריה. 

"פתחתי את הדלת, לקחתי את המפתחות וניגשתי למעלית. באותו רגע הרגשתי מכה חזקה בראש. הסתובבתי אליו, לא הבנתי מה קורה. ראיתי אותו מניף עלי את הגרזן ומכה בי פעם אחר פעם, בלי רחמים. בראש, ביד, בצוואר, בגב, ואני מנסה להתגונן ולבעוט בו, עד שהתמוטטתי ואיבדתי את ההכרה. מהרגע הזה אני כבר לא זוכר כלום".

צביקה כהן משחזר את רגעי האימה, מנסה לדלות מזיכרונו עוד שביב של מידע, שיעזור לו להבין איך אדם שבו ראה חבר פוגע בו באופן אכזרי כזה. הדיבור לא קל לו. עד לפני שבועות אחדים עוד היה מאושפז במצב אנוש, מיטלטל בין חיים למוות. הרופאים הכינו את משפחתו לכך שגם אם יתעורר, יישאר צמח, או במקרה הטוב יותר, נכה ומשותק בכל פלג גופו השמאלי, בלי יכולת לדבר.

אבל צביקה לא נכנע. נגד כל הסיכויים, ממש כעוף החול, הוא משתקם במהירות כה רבה, שמשאירה אפילו את רופאיו פעורי פה. בסוף השבוע שעבר הזמין אותו יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, להיות אורח הכבוד בטקס הדלקת המשואות, כנציג של נפגעי פעולות האיבה.

"אני מאוד מתרגש שבחרו בי, זה כבוד גדול", אומר צביקה. "אבל הייתי מוכן לוותר על ההזמנה הזאת בשמחה, ולא לעבור את מה שעברתי".

אנחנו נפגשים במחלקה לשיקום חבלות מוח בבית החולים לוינשטיין, שבה יצטרך לבלות לא מעט. הוא יושב בחדר הטיפולים ומשחיל חרוזים לחוט, חרוז אחר חרוז, פעולה שעד לפני שבוע לא יכול היה לבצע. כשהוא מבחין בי, הוא מרים את עיניו החומות הגדולות, לוחץ את ידי בחוזקה וחוזר להשחיל את החרוזים.

סדר היום שלו כולל ריפוי בעיסוק, טיפולי פיזיותרפיה וקלינאית תקשורת. רותם אליאב, המרפאה בעיסוק שלו, שמלווה אותו צעד אחר צעד בתהליך השיקום, אומרת שהוא נאבק על כל פעולה. לא מוותר. וכשהוא צולח עוד מכשול, הוא מתמוגג מאושר.

"כשצביקה הגיע אלינו, לפני חודש וחצי, הוא ישב בכיסא גלגלים, בלי יכולת ללכת או להשתמש בצד השמאלי של גופו. הוא לא התמצא במקום ובזמן ולא הצליח לבצע מטלות פשוטות, כמו העברת כדור מצד לצד.

עם המשפחה, בשבת שעברה. מימין לשמאל: ליאור, משה, גבריאל, הרעיה סימה ותהילה. "המשפחה היא הכל בשבילו", אומרת סימה // צילום: אורן בן חקון

"היום הוא עצמאי בפעולות היומיומיות, כמו התלבשות, אכילה ורחצה. הוא מתמודד עם מטלות מורכבות. הקשב המרחבי שלו השתפר מאוד, הוא זוכר את שמות המטפלות, המוטיבציה שלו בשמיים, והוא מאוד אופטימי. לכל טיפול הוא בא עם חיוך, וכל מה שאני נותנת לו לעשות, הוא עושה עד שהוא מצליח".

צביקה (47) כבר הולך על רגליו. הצד השמאלי של גופו מתפקד באופן חלקי, חלקה הימני של הגולגולת בראשו חסר. השיער החדש שצמח מכסה על הצלקות שבראשו, אבל דיבורו האיטי ומבטו, שלעיתים נראה מבולבל, מסגירים את התופת שעבר.

ולמרות הכל, הוא יושב מולי ועל פניו חיוך רחב של ניצחון. "השנים שבהן עבדתי כמחסנאי בתנובה העניקו לי חוסן פיזי, והילדים שלי וכל המשפחה מסביב, שלא עוזבים אותי לרגע, מעניקים לי את החוסן הנפשי. אני יודע שיש עוד דרך ארוכה לפניי.

"כרגע, בגלל שאיבדתי חלק גדול מהגולגולת, המוח שלי חשוף, וחוץ מהעור, אין שום דבר שמגן עליו. כל מכה קטנה עשויה לגרום לנזק גדול, ולכן אני אמור לעבור בעוד חודשיים ניתוח שבו ייקחו את החלק המשוחזר, שכרגע מכינים עבורי בגרמניה, ויחברו אותו לראש במקום החלק החסר. אני עוד אחזור להיות צביקה של פעם. אני אהיה בסדר". 

 

שבת ראשונה בבית

עכשיו הוא מתכונן ליציאה הביתה בשבת, לראשונה זה חודשיים וחצי. בבית מחכים לו, נרגשים, אשתו סימה (45), שלה הוא נשוי באושר כבר 22 שנה, וילדיו - תהילה ומשה, התאומים בני ה־13, וליאור בן ה־10. הבן הבכור, גבריאל בן ה־19, שאמור להתגייס בעוד חודשיים, מבלה חלק גדול מהימים ומהלילות לצד אביו בבית החולים.

צביקה מתרגש מאוד. גבריאל מוביל אותו בזהירות על השביל, דואג שיחבוש את הכובע על הראש. "החשיפה לשמש לא טובה לו עכשיו", הוא מסביר, "זה גורם לו לכאבי ראש".

בנו של צביקה, משה, בבר המצווה. "הוא עלה לקרוא את הפרשה שלו ובכה בלי הפסקה, וכולם מסביב בכו יחד איתו" // צילום: יוני זילברמן

"צביקה תמיד היה בן אדם של עבודה ובית", אומרת אשתו סימה. "הילדים היו הדבר הכי חשוב לו בחיים. כמעט בכל שבת היינו נוסעים ביחד לעשות פיקניק, או שהוא היה הולך לפארק ומשחק כדורגל עם הילדים. הוא מאוד אוהב לשחק כדורגל.

"מאז שהוא בבית החולים, כל השיגרה שלנו השתנתה. אני מקווה שאנחנו בפתחה של התחלה חדשה".

את חוששת שהוא לא יהיה אותו צביקה של פעם?

"מבחינתי זה אותו צביקה. נכון שעכשיו נצטרך לעבור תקופה קשה של שיקום, אבל הוא נותן את כל כולו. בשבילו המשפחה היא הכל. אני יודעת שברגע שהוא ייכנס הביתה, הוא ימשיך לדאוג שהבית יהיה מסודר. זה תמיד היה חשוב לו. הוא בטח יעיר על התקרה המקולפת, שעוד לא נצבעה, משהו שבימים רגילים הוא היה עושה. ואת הכל הוא יעשה בשקט ובנועם, עם הרבה סבלנות. כי כזה הוא, ואת זה שום מחבל לא יוכל לשנות".

ביום חמישי ההוא, 26 בפברואר, צביקה בכלל לא היה אמור לעבוד. חבר חולה ביקש שיחליף אותו במשמרת שלו. הבן גבריאל, שעובד גם הוא כמאבטח בקניון, סיים את המשמרת שלו בחצות ויצא להיפגש עם חברים. צביקה נשאר לבדו בחדר הבקרה.

בסרטון ממצלמות האבטחה ניתן לראות שהמחבל, סעדי עלי אבו חאמד בן ה־21 מהכפר אל־עזרייה, הגיע לקומה השלישית בקניון בשעה 1 לפנות בוקר. כעבור דקה הוא הלם בגרזן והיכה בצביקה לפחות שש פעמים, עד שנפל, מתבוסס בדמו, ואיבד את הכרתו. 

ב־1:10 מצא את צביקה עובד ניקיון ערבי, שעלה לקומה השלישית, והוא הזעיק את מד"א. ב־1:22 פונה צביקה במצב אנוש לבית החולים עין כרם שבירושלים. 

בסרטון, שפורסם רק בחלקו, נראה המאבק האבוד בין צביקה, שמופתע מאחור, לבין המחבל, שמתנפל עליו. משה כהן, אחיו של צביקה, אומר שהסרטון המלא חושף עוד הרבה פרטים מזעזעים.

"רואים שם איך, אחרי שצביקה נופל על הרצפה ומאבד את ההכרה, המחבל ניגש למשרד לחפש את האקדח של צביקה. כשהוא לא מוצא אותו, הוא חוזר אליו, לוקח את צרור המפתחות שהיה תלוי על המכנסיים של צביקה, שולף מהכיס שלו את מיכל הגז המדמיע, ובקור רוח מקפיא, באכזריות שאי אפשר לתאר, פותח את הפה של צביקה ומרסס לתוכו את הגז המדמיע". קולו של משה רועד.

"אחר כך הוא מרסס גם את עיניו, ופונה למעלית. הוא מזמין את המעלית, ואז חוזר לצביקה ומתחיל לבעוט לו בראש ובצלעות ללא הפסקה. הוא דורך עליו, קופץ עליו, ורק כשהמעלית מגיעה לקומה, הוא עוזב אותו. נכנס למעלית, יורד לקומה הראשונה, ובאמצעות צרור המפתחות פותח את דלת הקניון הנעולה, יוצא ונעלם כלא היה".

משה (50), נהג אוטובוס תיירים, שוטר בעברו, מקבל את הידיעה מחבר במשטרה דקות ספורות לאחר שצביקה מפונה אל בית החולים. "החבר אמר לי שמצבו קל עד בינוני, אבל אני לא טיפש. מייד הבנתי שאם הוא מפונה לעין כרם, מצבו קשה מאוד. אם מצבו היה קל, הוא היה מפונה להדסה הר הצופים".

סרטון מצלמות האבטחה מזירת הפיגוע. "ניסיתי להתגונן עד שאיבדתי את ההכרה"

משה מתקשר לשניים מאחיו, מוטי (48), שוטר במרחב ירושלים, ויובל (40), נהג אגד, ומבקש מהם להגיע בדחיפות לבית החולים. בשלב הזה הוא נמנע מלהודיע להוריו. 

"לא רציתי שהם יילחצו כל עוד אני עדיין לא יודע מה המצב של צביקה. המשפחה שלנו למודת פיגועים וסבל. אנחנו חמישה אחים ואחות. שלושה מאיתנו נפגעו מפעולות איבה ומלחמה. אני נפצעתי קשה במלחמת לבנון ב־1982. הייתי אז בן 18, שירתתי בצנחנים, וטיל שנורה לנגמ"ש שלנו בביירות פגע בי. הייתי מאושפז יותר מחודשיים במצב קשה, עם 60 אחוז כוויות. עברתי טיפולים קשים. היום כמעט לא ניתן להבחין בכוויות.  

"רחמים, אחי הבכור, נפצע בשנת 2000 ממחבל שעלה למונית שלו בדרך לירושלים. המחבל דקר אותו 11 פעמים בכל חלקי גופו ופצע אותו באורח אנוש. עד היום הוא עוד לא השתקם לגמרי, יש לו 80 אחוזי נכות ופוסט־טראומה קשה, שמלווה בסיוטים.    

"ועכשיו צביקה. אומרים שצרות באות בשלשות. אני מקווה שבזה סיימנו".

 

פגיעות רב־מערכתיות

כששלושת האחים מגיעים לבית החולים, הם פוגשים שם את גבריאל, בנו של צביקה. הוא הגיע לשם בעקבות סמס שקיבל חבר שלו מקבוצת הכבאות וההצלה, שבו דווח על מאבטח שנפגע ממחבל בקניון במעלה אדומים.

"כשראיתי את הסמס, התחלתי לרעוד בכל הגוף ונכנסתי להיסטריה. ידעתי שאבא שלי הוא המאבטח היחיד שנמצא במשמרת בשעה הזאת.

"נסעתי לשם, אבל השוטרים לא נתנו לי לעלות. הסברתי להם שאני הבן של המאבטח וביקשתי שיגידו לי מה מצבו. אחד השוטרים שם אמר לי שהוא פונה לעין כרם. הוא לא אמר מה מצבו.

"חציתי את הכביש לעבר הבית שלנו, אנחנו גרים ממש ממול. הערתי את אמא שלי וביקשתי ממנה שתבוא איתי למטה. לא רציתי שהאחים שלי יתעוררו וייבהלו. כשסיפרתי לה, היא התחילה לבכות ונכנסה להתקף חרדה. מכיוון שלא היה אפשר להשאיר את האחים שלי לבד, במיוחד כשהמחבל עוד מסתובב בחוץ חופשי, היא נשארה איתם בבית, ואני נסעתי לבית החולים".

גבריאל והאחים שמעו מהרופאים שצביקה הוכנס לניתוח חירום, שאמור להימשך שעות. שהוא סובל מפגיעות רב־מערכתיות בכל פלג גופו העליון.

"כשהמחבל הנחית את הגרזן על הראש של צביקה, הוא הוריד חלק משמעותי מהגולגולת שלו, ולמעשה הגולגולת נפתחה", אומר משה. "בדיעבד הסבירו לי שלמרות שזאת הפציעה הכי חמורה, זאת גם הפציעה שהצילה אותו. אם הגולגולת לא היתה נפתחת, הוא היה מת מדימום בתוך הראש".

עם המרפאה בעיסוק בבית לוינשטיין, רותם אליאב. "כל מה שאני נותנת לו לעשות הוא עושה, עד שהוא מצליח" //  צילום: יהושע יוסף

בסביבות 5 בבוקר, כששלושת האחים יושבים מחוץ לחדר הניתוח עם בנו של צביקה ומתפללים לשלומו, שומעים האחים האחרים על האירוע בתקשורת. רחמים התקשר מייד למשה.

"אמרתי לו שצביקה רק נדקר ושהוא בסדר, אבל זה בבת אחת החזיר אותו לסיוט שהוא עבר, והוא התמוטט. הוא הגיע לבית החולים, בכה בהיסטריה, צרח, בעט ונתן אגרופים לקיר, כאילו הוא חווה מחדש את מה שקרה לו בשנת 2000".

הוריו של צביקה, גבריאל (76) ובתיה (72), צופים בבוקר במהדורת החדשות בטלוויזיה, שבה מדוּוח על מאבטח שנפצע באורח אנוש בפיגוע בקניון מעלה אדומים. הם מחברים ביחד את כל הפרטים ומבינים שמדובר בבנם.

"הם לא הפסיקו להתקשר אלי ואל אשתי, וכולנו התחמקנו", אומר משה. "לא ידענו איך לבשר להם. הם כבר לא צעירים.

"ביקשתי מאחי מוטי שייסע אליהם בדחיפות ויספר להם בעדינות, לפני שאנשים יתחילו להתקשר אליהם. הם לקחו את זה מאוד מאוד קשה.

"כשהם הגיעו לבית החולים הוציאו את צביקה מהניתוח, והרופאים אמרו שהחליטו לעצור את הניתוח כדי שמצבו יתייצב. הסבירו לנו ש־72 השעות הבאות הן הקריטיות ביותר, ושאם הוא יעבור אותן בשלום, הם יוכלו להכניס אותו שוב לחדר הניתוח, כדי לטפל בפגיעות הקשות שיש לו ביד ימין.

"אנשי עיריית מעלה אדומים צילצלו לדרוש בשלומו של צביקה ולהביע תמיכה. גבריאל ביקש מהעובדת הסוציאלית של העירייה שתשלח פסיכולוגית לבית המשפחה, כדי שתסייע לבשר לאחים שלו את הבשורה הקשה".

סימה: "הילדים לא הפסיקו לבכות. משה, הבן שלנו, היה אמור לחגוג את בר המצווה שלו שבועיים לאחר האירוע, כל הזמן הוא שאל מה יהיה על בר המצווה שלו, ומי ילווה אותו עכשיו בעלייה לתורה.

"ביומיים הראשונים, כשעוד לא הצליחו לתפוס את המחבל, הם פחדו שהוא יבוא אלינו הביתה. הבנתי שבמצב הזה אני לא יכולה להשאיר אותם עם שכנים או עם אנשים זרים שהציעו את עזרתם. התקשרתי לאחותי, שתבוא לקחת את הילדים אליה".

48 שעות לאחר הפיגוע לוכדים כוחות הביטחון את המחבל בכפר אל־עזרייה שליד ירושלים. על פי הודעת המשטרה, קרוב משפחתו התקשר למוקד 100 כדי להסגירו.

 

המתנה ותקווה

שבועות ארוכים שכב צביקה בבית החולים מורדם ומונשם, כשמשפחתו נעה בין ייאוש לתקווה. כל שיפור קטן הוביל לאופטימיות זהירה, כל נסיגה הביאה להתרסקות.

"עשינו תורנויות, בכל לילה מישהו מאיתנו ישן איתו", אומר האח משה. "באחד הבקרים הודיעו לנו שיש שיפור, וזה עודד אותנו, ובערב אמרו שיש לו דלקת ריאות, ושוב מצבו הפך להיות קריטי עד כדי סכנת חיים. אחרי ארבעה ימים דלקת הריאות חלפה, ושמחנו מאוד, אבל אחרי יומיים בישרו לנו שהוא נדבק בחיידק אלים, ושהוא צריך להיות בבידוד מוחלט עד שזה יעבור".

בין ההמתנה מורטת העצבים והתקווה שצביקה יתעורר, הגיע מועד בר המצווה של בנו משה. גבריאל מספר שהיום הזה היה קשה מאוד לכולם.

"את המסיבה באולם ביטלנו, והסברנו למשה שכשאבא ירגיש יותר טוב וייצא מבית החולים, נעשה להם מסיבה ביחד. את העלייה לתורה לא היה אפשר לדחות. אנשים רבים, גם כאלה שאנחנו לא מכירים, באו ועזרו ותרמו אוכל כדי להקל עלינו ולסייע שהעלייה שלו לתורה תהיה שמחה.

"הוא עלה לקרוא את הפרשה שלו ובכה בלי הפסקה, וכולנו מסביב בכינו יחד איתו. התפללנו שאבא עוד יתעורר ויזכה לראות את הווידאו מהאירוע".

שלושה שבועות וחצי לאחר הפיגוע החליטו הרופאים להפחית את חומרי ההרדמה בגופו של צביקה, כדי לגרום לו להתעורר. בימים הראשונים הוא לא הגיב, ונראה היה שאינו מתעורר. הרופאים ביקשו מהמשפחה לדבר אליו, לקרוא לו ולהשמיע לו שירים שהוא אוהב, כדי לעורר ולגרות מחדש את פעילות המוח.

"לעולם לא אשכח את הרגע שבו הוא הגיב לקולי ופקח את עיניו", מספר משה בהתרגשות. "איתי בחדר היו אמי והאחים שלי, רחמים ויובל. קראתי לו 'צביקה, צביקה', כמה פעמים, והוא לא הגיב. בפעם האחרונה פתאום ראינו שהוא ממצמץ. אחרי כמה מצמוצים הוא פקח את העיניים, והתחיל לבכות. בכי קורע לב.

"אחי רחמים התמוטט, ולכן הוצאתי אותו ואת כולם מהחדר. נשארתי לבד עם צביקה, כדי להרגיע אותו. צביקה הרים את יד ימין והניף אותה מספר פעמים למעלה. הניף והוריד. תוך כדי בכי ותנועות הנפה של היד הוא אמר: 'ערבי בן זונה, ערבי בן זונה'. הוא חזר על זה כמה פעמים וניסה לסובב את הראש לצדדים.

"מהר מאוד הבנתי שהוא התעורר ישר לתוך הסיוט שהוא חווה לפני שהוא איבד את ההכרה. הרגעתי אותו ואמרתי לו שלא ידאג, שעכשיו הוא בטוח, ושהמחבל מת. לא רציתי להגיד לו שהוא בכלא, כי רציתי שהוא יירגע. ידעתי שכל התרגשות ועלייה של הדופק ולחץ הדם מסכנות את חייו.

"לאט לאט הוא נרגע. הבכי שלו נעשה יותר חלש, ואז הוא הסתכל אלי במבט כואב ואמר לי בעיניים מלאות דמעות: 'למה? למה? למה הוא עשה לי את זה? למה? גרזן בראש? למה?'"

 

החלמה מופלאה

צביקה לא זוכר את רגעי ההתעוררות. אבל ההחלמה שלו היתה מופלאה. ימים אחדים לאחר שפקח את עיניו הוא כבר הצליח, במאמץ עצום, להזיז מעט את רגלו השמאלית, שנפגעה קשות. הרופאים המליצו להתחיל בשיקום מהר ככל האפשר.

שבוע לאחר שהתעורר הוא הועבר לבית החולים לוינשטיין ברעננה, שם התחיל את תהליך החזרה שלו לחיים. מעבר לטיפולי הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק שהוא עובר, משפחתו, שנמצאת לצידו כל העת, דואגת להשלים לו את האירועים החסרים שהתרחשו בחודש שבו היה מורדם. 

את העובדה שהמחבל שניסה לרצוח אותו נתפס הוא גילה במקרה, כשאחיו רחמים הראה לו את כתבות הטלוויזיה שנעשו עליו. "כעסתי מאוד שלא הרגו אותו. אני חושב שהוא לא צריך לחיות אחרי מה שהוא עשה. 'הקם להורגך השכם להורגו', הכי פשוט והכי צודק. לא מעניין אותי למה הוא עשה את מה שהוא עשה. אני מבין שמבחינתו, לא שינה לו אם זה אני או מישהו אחר. הוא פשוט רצה להרוג יהודי".

אתה פוחד לחזור היום הביתה ולראות את מקום הפיגוע?

"אני גר מול הקניון, רק מעבר חציה מפריד בין הבית שלי למקום הזה. 50 אחוז ממי שמגיעים לקניון הם ערבים. מעולם לא פחדתי, מבחינתי כולם בני אדם, אבל עכשיו אני דרוך, בודק כל הזמן מסביבי שהכל בסדר. תחושת חוסר הביטחון הזו מלווה אותי אפילו כאן.

"בהתחלה הייתי בטראומה, כששמעתי ערבית נכנסתי ללחץ. היום, כשאני כבר מכיר אותם, ואני רואה עד כמה הם דואגים לי ורוצים שאחלים, אני יותר רגוע ובוטח בהם, אבל אני עדיין שומר כל הזמן על קשר עין עם כולם. צריך להיות ערניים, אין מה לעשות".

אתה חושב שתצליח אי פעם לשקם את האמון שנפגע?

"למרות כל מה שעברתי, אני לא שונא ערבים. אני שונא את המחבל. גם על זה שהוא פגע בי, וגם על זה שבגללו נפגע האמון שלי בהם. לא כולם צריכים לסבול בגלל מחבל, אבל זה מה שקורה. כרגע זה מה שאני מרגיש, ואני חייב להיות זהיר".

עכשיו הוא עסוק כל כולו בתהליך ההחלמה, נחוש לסיים את השיקום מהר ככל האפשר ולחזור אל משפחתו. הוא יודע שלא יוכל כנראה לחזור לעבוד, ודאי שלא לעבודתו הקודמת כמאבטח. "הטראומה והפחד גדולים מדי בשבילי", הוא אומר.

בליל הסדר התירו לו הרופאים לצאת לחגוג בבית אחיו יובל, עם כל המשפחה. באותו יום גם הראו לו בני המשפחה את הסרטון המרגש של עליית בנו לתורה.

"בחודשיים שלפני הפיגוע התכוננתי עם משה לבר המצווה. חיכיתי לרגע הזה, שעבורי הוא חשוב מאוד, ולצערי לא הייתי בו. כשהראו לי את הסרטון, בכיתי מהתרגשות. כואב לי שבגלל המחבל הזה לא יכולתי לעמוד עם הבן שלי בבית הכנסת, להיות איתו בפעם הראשונה שהוא מניח תפילין". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו