למשך תקופה מסוימת במהלך המלחמה, יעקב ארנפלד בן ה־11 ענד שני סימני זיהוי - את הטלאי הצהוב שסימן אותו כיהודי, וסרט לבן שאמו כרכה על זרועו ועליו רקמה את המילה "חירש". זה היה בחורף של סוף 1944 בווינה, תחנה נוספת שאליה הועבר יעקב עם אמו מריה ועם אחותו קלרה בת ה־19. אביו פאול ואחיו לאסלו בן ה־18 נשלחו בתחילת אותה שנה למחנה עבודה בהונגריה והקשר עימם אבד. ההריסות והעזובה בווינה הפצועה שימשו את יעקב מגרש משחקים. הוא היה ילד שובב, שאהב להתרוצץ ולחפש אוכל וחפצים שבהם יוכל לשחק. מראות הזוועה שסביבו לא פגעו ברצונו הטבעי כילד לצאת בכל יום אל הרפתקה חדשה, מלא שמחת חיים וסקרנות שהמלחמה לא סדקה. והיה לו גם מיזם עסקי מצליח. יעקב היה מסייר לבדו ברחבי העיר המופגזת ומלקט בדלים של סיגריות. את מעט הטבק שנותר בהם היה אוסף, מגלגל מחדש בתוך ניירות עיתון ומוכר לקהל לקוחות קבוע שגיבש.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אלא שבכל יום שבו יצא יעקב לשיטוטיו אמו היתה מלאה חששות, שמא יקרא לו חייל נאצי והוא יתעלם ולא יציית כי לא ישמע, ויהרגו אותו מייד. היא פחדה שמכיוון שאין לו יכולת להיות קשוב להתרחשויות סביבו, יתקשה לברוח ולהציל את עצמו אם יידרש. לכן הכינה עבורו את הסרט הלבן והקפידה שלא יסיר אותו מזרועו. חירשותו של ארנפלד הכפילה את הסיכון שנשקף לחייו. כשם שהמשטר הנאצי ביקש להשמיד את היהודים, כך הוא רדף בנחישות אכזרית את כל הנכים ובעלי המוגבלויות, יהודים כלא יהודים.
אבל החירשות שלו היתה מבחינתו גם יתרון. בלילות, כשהיה מצטנף עם קבוצת יהודים על רצפת בית ספר נטוש בווינה, היו כולם נחרדים מהדי הפגזים וההפצצות הבלתי פוסקים, ואילו יעקב ישן שינה עמוקה ומתוקה. וגם בימים של אובדן צלם אנוש, של ניסיונות נואשים להיאחז בחיים, המראה של הילד החירש והנמרץ לא הותיר אנשים אדישים אליו. כשם שנעתרו לקנות ממנו את הסיגריות המאולתרות, כך היו מושיטים לו מדי פעם עזרה. למשל, בעלת מאפייה שהיתה משליכה לעברו כיכרות לחם יבשות. אמו של ארנפלד היתה מפוררת את הלחם אל תוך מרק דל שהכינה וכך הופכת אותו עשיר ומשביע.
"מגלם את גבורת הרוח"
באופן מפליא, עדויותיהם של ניצולי השואה החירשים לא נאספו באופן מסודר עד לפני כ־15 שנה. בתחילת שנת 2000 החל המכון לקידום החירש בישראל בקידום פרויקט לאיסוף עדויותיהם של הניצולים בשפת הסימנים. מתוך תחושת בהילות גדולה, כחלק מהמירוץ נגד הזמן להספיק להגיע אל ניצולי השואה בטרם ילכו לעולמם,
התגייסו אנשי המכון לאיתור הניצולים ברחבי הארץ. ראשית סייעו לניצולי השואה החירשים למלא את טופסי העדות של "יד ושם". לאחר קבלת האישורים הנדרשים מ"יד ושם" ובשיתוף פעולה איתם, נשלחו צוותי צילום בליווי מתורגמנים לשפת הסימנים אל הניצולים, כדי שיספרו כיצד נחוותה ונראתה השואה מנקודת מבטם של החירשים. בהמשך פיתחו במכון מודל לתיעוד עדויות הדור השני, של הילדים לניצולי השואה החירשים שנפטרו בטרם הספיקו למסור עדותם. עד כה תועדו כ־60 ניצולי שואה חירשים שנותרו בחיים, ובהם ארנפלד בן ה־83, חבר מרכזי פעיל במכון לקידום החירש ובאגודת החירשים, המסייע במאמצי תיעוד עדויותיהם של ניצולי שואה חירשים נוספים.
בשל חשיבותו וייחודו של פרויקט התיעוד, נבחר ארנפלד להשיא משואה בערב יום העצמאות הקרוב. "משמח אותי באופן מיוחד שנושא שקשור במובהק לשואה מקבל מקום דווקא בטקס יום העצמאות ולא בטקס יום השואה, כפי שאפשר היה לצפות", הוא אומר. בנימוקיה כתבה הוועדה לבחירת מדליקי המשואות כי ארנפלד "משמש דוגמה לשילוב חירשים וכבדי שמיעה בקהילה ועורר השראה בקרב רבים. הוא מגלם את גבורת הרוח חרף המגבלות ומדגיש את עוצמתה המוסרית של החברה הישראלית, המשלבת בתוכה גם בעלי מוגבלויות וקשיים שונים".
אנחנו נפגשים במכון לקידום החירש בתל אביב, וארנפלד כבר אחוז התרגשות לקראת הטקס. הוא מדבר בשטף ובמהירות, זיכרונותיו חיים וחדים והוא סוחף במילותיו המתורגמות סימולטנית לשפת הסימנים. עצם היותו חירש לא גורם לו להמעיט בפרטים או לקצר בסיפור קורותיו. לפני הכל, הוא מבקש להדגיש שהצימוד שנעשה, גם בהקשר לבחירתו כמדליק משואה, בין חירשות לאילמות, מפריע לו ולחבריו בקהילת החירשים. "אני יודע שלוש שפות - עברית, הונגרית ואנגלית - ואפילו קצת גרמנית. אני דובר את שפת הסימנים בעברית ואת זאת הבינלאומית. אני קורא, כותב ומתקשר מצוין עם כל הסביבה שלי. אי אפשר לומר עלי שאני אילם".
בחזרה לאמא
הוא חירש מלידה, אך שמיעתם של כל בני משפחתו היתה תקינה. את רוב שנות ילדותו עד לפרוץ המלחמה העביר בעיר הולדתו, דברצן, השנייה בגודלה בהונגריה. בכיתה א' נשלח לפנימייה יהודית לילדים חירשים בבודפשט, שנקראה פנימיית מכסיקו, על שם הרחוב שבו שכנה. "אני זוכר את השנים בפנימייה כשנים יפות וטובות, למרות המשמעת ההונגרית הנוקשה שהונהגה בה ולמרות שאת המשפחה שלי פגשתי רק פעמיים בשנה, כשביקרתי בבית". עד לחודש מארס 1944 מצבם של היהודים בהונגריה היה טוב יחסית לאחיהם בשטחי הכיבוש הנאצי. אך כאשר נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים מצבם הורע באחת. פעולות הריכוז בגטאות וההשמדה ההמונית, שנוהלו בידי אדולף אייכמן, הואצו לכדי קצב מסחרר באכזריותו. בתוך שבועות ספורים כחצי מיליון יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. אמו של ארנפלד, שהיה בכיתה ד' באותם ימים, לא היתה מוכנה להשלים עם המרחק ממנו.
"יום אחד הגיע אדם מבוגר אל הפנימייה וביקש לקחת אותי", מספר ארנפלד. "המנהל ניסה להתנגד, הוא אמר לו שאני יהודי והמשמעות היא גזר דין מוות. אבל האיש הזה, אדם נוצרי שאני אפילו לא זוכר את שמו, הסביר שהוא נשלח במיוחד על ידי ההורים שלי כדי לקחת אותי חזרה אליהם. נפרדתי מהר מהחברים שלי ובהתאם להנחיותיו העמדתי פנים שהוא אבא שלי עד שהגענו לדברצן".
לחבריו של ארנפלד בפנימיית מכסיקו התמזל להיות במוסד היחיד לילדים יהודים חירשים, שמרביתם לא נרצחו בשואה. "לנו ידוע על שישה מוסדות דומים לחירשים שהיו באותה תקופה ברחבי אירופה, שבהם כמעט כל הילדים היהודים נרצחו", מספרת יעל קקון, מנהלת המכון, שאמה רוזט (רבקה) היא בין ניצולי פנימיית מכסיקו. "הצלב האדום נטל חסות על ילדי הפנימייה. בשלב מסוים מטה הגסטפו שוכן שם, הילדים הובלו לגטו בבודפשט, אבל לאחר תקופה מסוימת הצלב האדום פיזר אותם בין בתי יתומים וכך הם ניצלו. עם זאת, הילדים הגדולים והצוות החינוכי הושמדו כולם במחנות ההשמדה ובמצעדי המוות".
כאשר שב אל הבית בדברצן הספיק יעקב בקושי להיות עם אביו ואחיו, שנשלחו מייד למחנה עבודה. "את אמא שלי, אחותי ואותי העלו לקרון רכבת צפוף ומחניק שהביא אותנו לאוסטריה", הוא מספר. לאחר שטולטלו בין כמה תחנות הועברו עם כ־40 יהודים לכפר קטן ששמו מונשנדורף. הם נדרשו לעבוד שם בחקלאות, אך היו מוגנים יחסית לאורך פרק זמן של חצי שנה, עד לאוקטובר 1944, כשהחל החורף הקשה.
יעקב (יושב במרכז) עם הוריו ואחיו
"רק אחרי הרבה שנים הבנתי עד כמה התקופה הזאת בכפר היתה בגדר הצלת חיים", מספר ארנפלד. "לפני שמונה שנים החלטתי שאני חייב ליצור קשר עם אנשי הכפר כדי להודות להם. אפילו לא ידעתי מה שם הכפר. הקדשתי לאיתורו חודשים רבים. שלחתי מכתבים, פניתי לשגרירות אוסטריה, סקרתי מפות וערכתי תחקיר עד שהגעתי אל ראש המועצה. בעזרתו יצרתי קשר עם ניצולים נוספים שהיו איתי שם, כולל נערה ששמה אווה שלימדתי אותה את שפת הסימנים. בזמן ההפצצות, כשהיינו מסתתרים בבונקרים, אני ואחותי קלרה יכולנו להמשיך לדבר בינינו בשפת הסימנים, בעוד כל השאר נדרשו לשמור על שקט. זה עוד יתרון של חירשים במלחמה", הוא צוחק. "אווה רצתה לקחת חלק בשיחות שלנו, אז לימדתי אותה. כשנפגשתי איתה לפני כמה שנים בקיבוץ מעגן, היא זכרה כמעט הכל".
זיכרון בבית הכנסת
באוקטובר הועברו בני המשפחה ממונשנדורף לווינה, ולקראת סוף המלחמה, כשחיילי בעלות הברית החלו להתקרב לשטחי הכיבוש הנאצי, הוצאו לצעדת המוות. "הלכנו כמעט בלי הפסקה לאורך הדנובה הקפואה. הנעליים שלי היו קטנות עלי בכמה מידות, אז אמא שלי גזרה את חלקן הקדמי, ואת האצבעות הגלויות עטפתי בנייר עיתון או בממחטה". בקושי רב שרד יעקב את הצעדה עד שהגיע בחודש פברואר למחנה הריכוז מאוטהאוזן. שם חיו בקושי, ניזונים ממרק בשר סוס ומעט לחם, כשגופות הולכות ונערמות סביבם, עד לשחרור המחנה במאי 1945 על ידי צבא ארה"ב.
"אמא שלי היתה בת 44. היא הצליחה לשרוד את כל הקשיים, אבל בתחנה האחרונה שלנו חלתה בטיפוס ונפטרה מעט אחרי שהסתיימה המלחמה ונקברה בזלצבורג. אחותי ואני ביקשנו לפני הכל לחזור לבודפשט, כדי לחפש את אחי ואבא שלי. המקום הטבעי להתכנס אליו היה בית הכנסת הגדול בבודפשט, שהתמלא ביהודים שביקשו להבין מה עלה בגורל יקיריהם. שם פגשנו את לאסלו, אחי, כאוב ופצוע. שם גם גילינו שלושתנו שאנחנו יתומים משני הורינו". בשנת 1995, במלאות 50 שנים לתום המלחמה, ביקש ארנפלד מד"ר ישראל סלע, מקים המכון לקידום החירש, לאסוף כסף לשם התקנת לוט בבית הכנסת הגדול שינציח את פנימיית מכסיקו, שרוב ילדיה החירשים ניצלו.
ארנפלד ואחותו קלרה עלו לפלשתינה. האח לאסלו בחר לחיות בארה"ב. היום הוא בן 90 ומתגורר במיאמי. את הדרך ארצה עשו תחילה מיוגוסלביה באוניית המעפילים "רפיח", שמטביעתה סמוך לאי היווני סירנה ניצלו ברגע האחרון. בזכות היות ארנפלד חירש נעתרה אונייה של הצלב האדום להעלות אותו על סיפונה וכך הגיע לבסוף לחיפה. "שיכנו אותנו במחנה העולים בעתלית. בהתחלה, כשראיתי מחנה מוקף גדר, כעסתי והצטערתי שלא הצטרפתי לאחי לארה"ב", הוא מספר. "אבל פתאום הבנתי שהגדר לא חשמלית, שאפשר לצאת מהמחנה ושדואגים לנו. אחרי כמה שבועות הגיעו נציגים של הסוכנות ועליית הנוער במיוחד בשבילי, כי הייתי החירש היחיד במחנה. משם נשלחתי לבית הספר לחירשים בירושלים. בחופשות הקיץ הייתי נוסע לאחותי בגבעת שמואל ועוזר לה לטפל בתינוק שלה, שלומי, בזמן שהיא עבדה במפעל אסם".
כשסיים את לימודיו החל לעבוד בנגרייה ביפו וכך הפך לנגר, מקצוע שבו עסק עד לשנים האחרונות. בגיל 25 פגש במועדון חברתי לחירשים את עליזה, נערה יפה בת 19, ובתוך זמן קצר הם נישאו. נולדו להם שני בנים, דן, מהנדס אלקטרוניקה, ורון, העובד במשרד המשפטים. לארנפלד 6 נכדים משני בניו. לפני 26 שנים נפטרה עליזה ממחלת הסרטן ומאז הוא חי לבד. "כשאני חושב על הסיפור שלי אני מבין שהוא כסיפורם של ניצולי שואה רבים, שחייבים לתעד אותם, לפני שלא נוכל", הוא אומר. "אבל הוא גם סיפור של ניצול חירש, שנוסף על קשיי המלחמה, שלעד יישארו בלתי נתפסים, התמודד עם מגבלה, שמצד אחד סיכנה אותו מכל בחינה ומצד שני, היתה בה גם מידה כלשהי של ברכה". √
