רק בגיל 63 הרגישה דבורה וג זליכוב שהיא מסוגלת להשיק תערוכת ציורים העוסקת בשואה. התערוכה "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ" (תהלים צ', ט"ו) תיפתח היום במבואת הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, ובה מתייחסת זליכוב לראשונה לסיפורם של הוריה, ניצולי שואה, ולסיפורה שלה כדור שני לשואה.
"אבי איבד בשואה אישה, שלושה בנים, הורים ושאר בני משפחה", מספרת זליכוב, שמרבית חייה עסקה בהוראת אמנות וכן השתתפה בסדנאות אמנות רבות. "אבי הקים עם אמי משפחה חדשה, אך נפטר בגיל 69. ליבו לא עמד לו. אמי, היום בת 92, איבדה אף היא חלק נכבד ממשפחתה בשואה. הוריי מיעטו לספר על מה שעבר עליהם. שניהם היו באושוויץ. הם לא סיפרו מה היה שם, גם אסור היה לשאול, אבל כן היו צעקות מתוך שינה, חרדות שייקחו את הילדים. למרות הכל הם השתדלו לתת לנו חיים רגילים".
ציור מתוך התערוכה
זו פעם ראשונה שאת יוצאת עם תערוכה שעוסקת בשואה.
"נכון. שנים התלבטתי אם זה נכון לצאת עם נושא כל כך אישי החוצה. זו פעם ראשונה שאני מרגישה מספיק בשלה לצאת עם התערוכה הזו. המספר של אמא שלי מאוד נוכח בציורים שלי. זה האפיון הקטן של אמא שלי וגם צבע הדמות שלה, כתום, שמביע חום. ציירתי ציור שקראתי לו 'לינה' על שם אמי, והוא נבחר להיות אחד הציורים בתערוכה הקבועה של יד ושם. התערוכה הזו זועקת את זעקתם של שורדי השואה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו