כמה סימבולי שדווקא ב־1 במאי, חג הפועלים, נפגשו שתי הפועלות הבולטות של ישראל, זו מירושלים וזו מת"א, למשחק ליגה שאמנם לא קובע המון, אבל תמיד מספק עניין וצבע. חג הפועלים מבטא סולידריות בין ארגוני עובדים, וכנראה שהדי.ג'יי בדרייב אין נסחף עם הסולידריות, כשניגן לפני המשחק "שישו את ירושלים". למה לא, בעצם?
מפגן הסולידריות פינה את מקומו לאחד המשחקים הטובים שראינו העונה - 92:93 להפועל ירושלים, אחרי קאמבק ענק ומותחן גדול. גם שני הקהלים הצטיינו, וסיפקו הצגה, כהרגלם. אוהדי הפועל ת"א הציגו לראווה דגל פריסה ענק ויצירתי שבו משחק "מונופועל", שבו כל המהלכים שולחים את השחקן לכלא, במחאה נגד המשטרה. רק חבל שבזמן שכוכב קבוצתם, רביב לימונד, קיבל את פרס שחקן החודש - הם בחרו לקלל את המשטרה ולא להריע לו.
השחקנים המקומיים תירגמו את הזעם ביציעים לתשוקה ופתחו את המשחק נהדר, עם שטף התקפי טוב, תוך כדי שהם מנצלים ריפיון ירושלמי בשני צידי המגרש. לאלופה לקח זמן להיכנס למשחק, וזה קרה דווקא אחרי מהלך מבריק של הפועל ת"א (הנעת כדור יפה עד שלשה של דמיטריוס קונגר), שהיה אמור להעביר את כל המומנטום אליה. ירושלים הגיבה בשלשה משלה ובהטבעות אימתניות של איליי הולמן וג'וש דאנקן. חדירה של בר טימור על הבאזר חתמה רבע ראשון מהנה עם 27:29 למארחים.
האין הגנה של הירושלמים נמשכה גם ברבע השני, ותמיר בלאט הצעיד את חבריו ליתרון 16, אבל בצעד תמוה של שרון אברהמי ירד לספסל, אחרי שקלע 11 נק' ב־100%. מנגד, אדגר סוסה זכה לדקות ראשונות אצל הירושלמים, אבל ניכר שהוא עדיין לא בשטף של קבוצתו, שספגה לא פחות מ־62 נקודות במחצית הראשונה. המעניין הוא שהפועל ת"א שיחקה כל כך טוב - כשהיא עם שניים וחצי זרים (ג'ף אלן בכשירות חלקית). בלי נייט רובינסון היא נראתה משוחררת יותר, מתואמת יותר ובעיקר קשוחה יותר. אבל במחצית השנייה הרוב נעלם, וירושלים נגסה אט־אט בהפרש ויתרון השיא של ת"א בתחילת הרבע השלישי, 47:68, הצטמק ל־7 בלבד בסיומו.
5:50 דקות לסוף, ההפרש נעלם כלא היה, אחרי שלשה בלתי אפשרית של בר טימור. עד הסוף זה כבר הפך למותחן, עם הגנה קשוחה שלא היתה כל המשחק ונדנדה בהובלה. ואז, עם 2.7 שניות לסיום הגיעה שלשת הקלאץ' של אי.ג'יי רולנד, ושלחה את כל מי שאוהב כדורסל להתפלל ששתי האדומות האלו ייפגשו לסידרת הפלייאוף ברבע הגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
