"אם צריך להגדיר אותי כזמר, אני משהו בין אדל לביונסה"

לפני כחודש, בטיסה מלטביה לרוסיה, אמר חובי סטאר לזמרת אירה לוסקו (נציגת מלטה לאירוויזיון), שהוא "מת מפחד לנחות במוסקבה". לכן, ובאופן חריג, הוא לבש "טי־שירט פשוטה". בלי שובל כוכבים כסופים, או שרשראות זהב, או פפיונים מזמש, או כפפות עור עם ניטים, או מקטורן משובץ באבני סברובסקי נוצצות, כמו שהוא אוהב. ליתר ביטחון גם ויתר על שכבה אחת של מייק־אפ, על הצללית השחורה ועל הליפגלוס הוורוד. 

"ממש עשיתי הכל כדי לקנפרם את עצמי, מהמילה קונפורמיות. התאפרתי הכי בייסיק ושמתי מעט תכשיטים. אני יודע שברוסיה לא אוהבים את מי שאני ומה שאני, ולכן ניסיתי לא לנצוץ ולא למשוך תשומת לב".

אלא שעם הגעתו לעמדת ביקורת הגבולות בשדה התעופה שרמטייבו, התחוללה דרמה קטנה, שהתגלתה רק השבוע. 

"הפקיד שקיבל אותי הסתכל עלי ועל הדרכון שלי, הביא זכוכית מגדלת והתחיל לשחק עם הניילון שעוטף את הדף הפותח. כששאלתי אותו, 'איז אברית'ינג אוקיי?' הוא לא ענה לי, רק הרים אלי עיניים במבט של 'סתום מהר את הפה שלך'. 

"אחר כך הוא קרא לבחורה שעובדת איתו והם התחילו להצביע עלי ועל הדרכון ולהתפקע מצחוק. ואז הוא הרים את הדרכון מול הפנים שלי וקרע אותו. צעקתי לו, 'היי, מה אתה עושה?' והוא סינן לי 'שתוק' והחתים את הדרכון. זה נעשה אך ורק לשם הבריונות וההשפלה. בלב אמרתי, או מיי גאד, אני עכשיו חולץ נעל ומעיף לו בפרצוף. אבל לא רציתי שיעצרו אותי, לא במדינה שונאת ההומואים הזאת. 

"זה היה הביקור הרביעי שלי ברוסיה במהלך חיי, כחלק מהקמפיין לקידום השיר שלי לאירוויזיון. גם בפעמים הקודמות קרו דברים בסגנון דומה. יום אחד ישבתי בלובי של מלון, ואיזה גבר פשוט רץ לכיוון שלי וצעק כאילו הוא עומד להרביץ לי. למזלי, היה לידי מאבטח של המלון וזרק אותו החוצה. וגם ברחוב קראו לי מילות גנאי בסגנון 'הומו מלוכלך'. חברים שהיו איתי תירגמו לי. כל זה הביא אותי לא לרצות לצאת מבית המלון אם אני לא חייב. הייתי מבקש מחברים שיקנו בשבילי אוכל בסופר, כי פחדתי ללכת ברחוב". 

השבוע היה כבר בוולטה, בירת מלטה. את התקרית בשדה התעופה במוסקבה ניסה לשכוח, "כמו הרבה אירועים משפילים שחוויתי בעבר. ניסיון החיים שלי לימד אותי שאת הדברים הרעים והרעילים האלה אני לא צריך להחזיק אצלי". 

יום לאחר האירוע התייצב בשגרירות ישראל במוסקבה כדי להנפיק דרכון חדש, ובכך ניסה לשים סוף לעניין. אם באריי, נציגת ספרד בתחרות, לא היתה מספרת על התקרית שהיתה עדה לה בראיון לאחד העיתונים בארצה, "אף אחד לא היה יודע מזה. היא, כמו אירה ממלטה, היתה לידי וראתה הכל. הן מאוד בעד זכויות להומואים, ואחרי מה שקרה הן עשו כל מה שיכלו כדי להרגיע אותי". 

"אני פשוט נשאלתי בראיון טלוויזיוני במלטה על התקרית ונאלצתי להגיב", הוא מסביר כיצד החלה ההתעניינות התקשורתית המאסיבית בפרשה. "יכולתי בקלות, עוד בשדה התעופה במוסקבה, להעלות לאינסטגרם תמונה שלי עם פרצוף עצוב, לספר מה קרה לי, והעוקבים שלי כבר היו מפוצצים את הסיפור". 

זה לא מנוף טוב לתחרות? באתרי ההימורים אתה ממוקם במקום ה־25, שבקושי מאפשר העפלה לגמר, ודווקא רוסיה במקום הראשון. 

"לצד כל התמיכה שאני מקבל מאז פרסום התקרית, מגיעות אלי גם הודעות באינסטגרם מחבר'ה רוסים שמקללים ומאשימים את ישראל ואת ספרד בקונספירציה שנועדה לפגוע בסיכויים של רוסיה. אלה שטויות. אני לא חושב שככה זה עובד, שסיפור כזה יכול להביא ניצחון. ואני ממש לא רוצה שזו תהיה הסיבה להצלחה שלי. 

"אני רק שמח שאולי בזכותי, הרוסים קיבלו סטירת התעוררות. ואפילו אם למישהו אחד לא יתייחסו ברוסיה כמו זבל ופח אדם, עשיתי משהו חשוב. אני אישית לא מעוניין ברחמים, ולא רוצה שיתעסקו במה שלא קשור ישירות למוסיקה שלי".

*   *   *

כבר בפגישה הראשונה שלנו, זמן קצר לאחר הזכייה בתוכנית "הכוכב הבא", שתשגר אותו בעוד שבועיים לתחרות הזמר האירופית בשבדיה, ברור עד כמה כל היבט אצלו מחושב ומוקפד. עד כמה המראה שהולך עד הקצה וההתנהגות הטווסית, שמבליטים אותו בחריגותו, רחוקים מלהיות רק ביטוי לשחרור. 

ומעל כל אלה, הוא שלם מאוד עם מי שהוא. "שלא לומר, עף על עצמי", הוא מבהיר. 

נתחיל בקליפה החיצונית. "על המייק־אפ והפודרה אני מניח הצללות ושימרים", מסביר חובי. "מצליל את צידי האף כדי שייראה יותר קטן וסולד ומניח הצללות על הלחיים כדי ליצור עצמות לחיים. כי אין לי, כי אני שמן. אני מנסה בתקופה האחרונה להיזהר עם מה שאני מכניס לפה ועושה הליכות. התכוונתי להתחיל אימוני TRX, אבל שמעתי שזה מזיז את הכליות וזה מלחיץ אותי. אני נוכח לראות שהמשקל שלי לא פוגע בהצלחה ובלוק, ולכן פחות שם על זה דגש כרגע. אם צלם ירצה לצלם אותי מצד שמאל מייד אגיד לו, 'לא לא, מתוקה. אותי מצלמים אך ורק מצד ימין, כי זה הצד הטוב שלי'".

"התסרוקת הזאת", הוא אומר ומלטף את כרבולת השיער שצונחת על החלק השמאלי של מצחו, "מסודרת בצורה הכי מדויקת שיכולה להיות. ושלא תדעי כמה לחצו עלי להסתפר ואמרו לי שזה יותר מדי שיער ונראה לא טוב ומסתיר לי את העין השמאלית. אז לידיעתכם, כולם עכשיו מדברים על המראה שלי. השיער והאיפור שלי הם אישיו. אנשים הולכים למספרות ומבקשים שיעשו להם תספורת של חובי סטאר". 

הפעם הקודמת שפגשנו בו היתה ב־2009, כאשר השתתף בעונה השביעית של "כוכב נולד" והגיע למקום השביעי, וגם הפעם לא נחשב בהכרח לזוכה הטבעי בריאליטי שאליו שב. 

אבל זה לא אומר שמבחינתו הוא לא כוכב מהשורה הראשונה. "בגיל 4 התחפשתי בפורים לדוב פנדה והלכתי עם המשפחה שלי לעדלאידע, ברחוב נורדאו בחיפה", הוא מספר. "היתה שם במה על גלגלים, כמו במצעד הגאווה, ואני הרגשתי שאני חייב לעלות עליה. מבחינתי, הרחוב הקטן הזה הרגיש כמו הטיימס סקוור בניו יורק, כמו האלברט הול בלונדון. אז ברחתי למשפחה שלי, רצתי לבמה ועשיתי עליה שואו קטן משלי. ובשיא ההתלהבות מעצמי קפצתי מהבמה קפיצת ראש, אל תוך הקהל שבכלל לא התייחס אלי, נפלתי על מחסום משטרתי ופתחתי את הראש. 

"טסנו לבית חולים, תפרו לי את הראש, ומאז יש לי צלקת. ולמרות שיש מי שאומר שזה סקסי, היא פחות הקטע שלי. פחות הכיוון של הוודג'". 

אתה מרגיש היום שאתה באמת כוכב, שיודעים מי אתה?

"חמודה, מתוקה, אני יכול להוכיח לך את זה תוך דקה. אם אני מעלה תמונה שלי לאינסטגרם ולפייסבוק, את רואה את כמויות הלייקים ומקבלת תשובה בעצמך.  

"להופעה של סיה בקיץ, למשל, אני לא אלך. הספיק לי ללכת להופעה של ליידי גאגא אחרי 'כוכב נולד' 7, כדי להבין שאסור לי להגיע להתכנסות ציבורית כזאת כרגע. אז כמעט תלשו לי את היד ופרקו לי את הכתף. מספיק שמישהו אחד צורח, 'יא! הנה חובי!' וכולם אחריו. אני מת על זה, שלא תביני. אם לא הייתי חולה על זה, לא הייתי מנהל דף פייסבוק בעצמי, והציעו לנהל אותו בשבילי. נורא חשוב לי המגע עם אנשים, זה חלק מכל הדבר המקסים הזה".

מי המודל שלך?

"פעם שירי מימון היתה המודל, לגמרי. היא הדיווה, בה"א הידיעה. כולם כזה נורא קטנים וחמודים עם גיטרה. ואז יש את שירי מימון, בטקס מלכות היופי, עם שמלת נוצות. הכי גדול, הכי מהמם. היום היא כבר לא המודל שלי. אם אני צריך להגדיר את עצמי כזמר, אני משהו בין אדל לביונסה". 

חובי סטאר נולד לפני 29 שנים בחיפה, בשם חובב סקולץ ("אני חובי מילדות, חובב זה לא שם לדיווה"). בן יחיד להוריו, שהתגרשו כשהיה בן 4. אביו נישא בשנית, ויש לו שתי בנות, "אבל אני לא בקשר איתו ולא מזכירים אותו בשום צורה בכתבה הזאת". 

כשהיה בן 6 אמו, אפרת (47), העובדת כאם־בית בדיור מוגן, נישאה לשחקן הכדורסל האמריקני ג'ון מקינטייר, ולשניים נולד בן בשם רנדי. לפני 12 שנים התגרשו ומקינטייר שב לארה"ב, אך שומר על קשר חם עם חובי. רנדי מתגורר עם חובי ואמו בקריית אתא. 

מקינטייר השפיע על חייו של חובב הצעיר בשני אופנים. ראשית, בעקבות מעבריו מקבוצת כדורסל אחת לאחרת (בהן מכבי רמת גן, מכבי חיפה והפועל חולון) נדדה גם המשפחה ברחבי הארץ, כשחובי נעקר בכל פעם מחדש מסביבה לימודית וחברתית אחת ונשתל באחרת, לפעמים פעמיים בשנה אחת. התזזיתיות הזאת גרמה לו, לדבריו, לגבש עמוד שדרה אישיותי מוחצן ובלתי מתנצל, ולא לנסות להתאמץ בכל פעם מחדש לקרוא את הסביבה ולהתאים את עצמו. "מי שזה מצא חן בעיניו, סבבה. ומי שלא מצא חן בעיניו, החלטתי שלא מזיז לי". 

*   *   *

ההשפעה השנייה היתה משב של רוח אחרת, חו"לית, על חייו של חובי. "המשפחה שלי היא נורא ישראל וכדורגל ומוסיקה מזרחית, ופתאום הגיע ג'ון, אמריקני, שיודע רק אנגלית, וככה הפכתי לאמריקני. ספגתי מנטליות אמריקנית. כשכל הילדים קיבלו לבית הספר פיתה עם חומוס, חובי הגיע עם כריך חמאת בוטנים וריבה. בבית הספר כולם שומעים שרית חדד ואייל גולן? אני עם אירוסמית' וסלין דיון ושריל קרואו. גם שומעים את האמריקניות הזאת בשירה שלי, אני שר אנגלית אמריקנית". 

משפחתו מצד אמו "מאוד דתית, חרדית אפילו. סבתא שלי רבנית וסבא שלי חביב, שאני נקרא על שמו, היה רב, ויש כולל על שמו בחיפה". מהסיבה הזאת למד במסגרות חינוך דתיות, מגיל הגן ועד לישיבה תיכונית בכפר חסידים, "שבה מתחילים את היום בחמש וחצי בתפילת שחרית, אחר כך לימודי גמרא עד הצהריים ואז לימודים רגילים עד הערב. זה היה לי קשה נורא. 

"בכיתה י', באחד הימים שאמא שלי צבעה את השיער, הוצאתי מהפח את הבקבוק המשומש וצבעתי את השיער שלי לבלונד בוהק ומדהים. לא היה צריך יותר מזה כדי שיעיפו אותי מהישיבה ואני הייתי מאושר. חצי שנה, כל מה שעשיתי הוא להיות בחדר עם הפסנתר. עד שדוד שלי, שיש לו אולפן הקלטות, הבטיח להקליט לי אלבום כדי שאחזור ללימודים. האלבום לא קרה בסוף, אבל השלמתי 12 שנות לימוד בתיכון בקריית אתא". 

אף על פי שהוא חי עם אמו עד עצם היום הזה, הוא מספר כי דווקא המשפחה מצד האב היתה העוגן בחייו. "לא משנה באיזו עיר ברחבי המדינה גרתי עם אמא שלי, תמיד בסופי שבוע הייתי אצל סבתא מרגלית, בשכונת קריית אליעזר בחיפה, ליד איצטדיון הכדורגל. בדרך כלל היו איתי בני דודים שלי, בן מלכה וגל מלכה, שהם שחקני כדורגל, ואני אפילו לא יודע באילו קבוצות הם משחקים (הפועל פתח תקווה והפועל ראשון לציון, בהתאמה; נ"ל). ואלוהים ישמור, אני ממש לא מגיע למשחקים. ספורט זה הדבר הכי משעמם בעולם בעיניי. גם כשנאלצתי בתור ילד להיסחב עם ג'ון לאימוני כדורסל, היה מדובר בשיאים של שעמום מבחינתי". 

בתחילת הדרך. "בגיל 5 ידעתי שאכנס לנעלי העקב של דפנה דקל ואופיע באירוויזיון"

בהתאם, סבתא מרגלית, החירשת מלידה, הפכה להיות המעריצה מספר אחת שלו ("היא לא שומעת אותי שר, היא מרגישה אותי שר") וגם למודל. 

"היא וסבא שלי, דוד, שגם הוא חירש, הם ההוכחה לכמה אנחנו חזקים. שני חירשים שהגיעו לארץ, היא ממצרים והוא מרומניה, בלי לדעת את שפת הסימנים המותאמת לישראל, בלי כסף, והסתדרו. גידלו חמישה ילדים למופת, את אבא שלי וארבע אחיות שלו. אז אין מה להיכנס לפינות, קשה לי, למה זה מגיע לי - יאללה, להתקדם. מה זה השטויות האלה? כשדברים טובים קורים אומרים תודה וכשקורה לא טוב, לא מתעכבים. ממשיכים. אז לא זכיתי ב'כוכב נולד' 7. סו וואט. אבל תראו איפה אני היום".

אחרי שהודח מהתוכנית ההיא התפזר לכיוונים רבים. הוא הגיש פינה בתוכנית הבוקר של קשת, ערך ראיונות מאחורי הקלעים של "כוכב נולד" 8, "והוצאתי שני סינגלים של שירי פופ, שהם לא אני. אני לא פופ, אני אר אנד בי. בסוף 2010 החלטתי לקחת צעד אחורה מהכל ולנסוע לג'ון לצפון קרוליינה ומשם לקליפורניה. השתלבתי בכל מיני הרכבים שמופיעים באירועים, במועדונים, בהופעות מול קהילות יהודיות. 

"אחרי שנה חזרתי לארץ והמשכתי להופיע עם כל מיני הרכבים ולהקות בארץ ובעולם, כמו אירועים של אוליגרכים בקזחסטן ובסיביר, וגם דיבבתי הרבה סרטים וסדרות לילדים".

ואז חזרת שוב למקום שהיית בו, לתוכנית ריאליטי. 

"רק בגלל האירוויזיון. מאז שאני ילד אני חולם על האירוויזיון. "הייתי רואה עם אמא שלי את התחרות, לומד את השירים בעל פה ועושה הופעות על השולחן בסלון. "כשהייתי בן 4 וחצי היא באה לקחת אותי מהגן בחיפה וסיפרה לי שיש לה הפתעה. היא הקליטה לי על קלטת את 'זה רק ספורט' של דפנה דקל, מהרדיו. ואני יצאתי מגדרי. התעלפתי על זה לגמרי. כמובן שמייד רצתי ללמוד את כל המילים בעל פה. הערצתי נורא את דפנה דקל, וחלמתי שיהיו לי תופים כמו שהיו לנגני הליווי שלה וחולצות מהממות עם ציורים של פלמינגו ורודים. 

"והקטע הוא שהיה לי ברור שגם אני אגיע לאירוויזיון. אין לי את החשיבה הזאת שאני לא יכול להגיע למשהו, לא יכול להשיג משהו. כאילו, אני בן 5, ואין לי ספק שאני זה שאכנס לנעלי העקב של דפנה דקל ואופיע באירוויזיון. 

"זה נשמע נורא מתנשא, אבל ככה הייתי כבר בגיל 5. ראיתי את דפנה דקל וזה לא היה כזה היסטרי מבחינתי לקבוע שאני אהיה זה שאחליף אותה ביום מן הימים. היה לי ברור שזה שלי, וצדקתי".

בגלל המוסיקה או בגלל כל מה שמסביב, כמו החולצות עם הפלמינגו? 

"מוסיקה היא החיים שלי. אבל גם חייתי בעולם פנטזיות, שבו כל מה שבטלוויזיה, בעיתונים ועל הבמות הוא קסום ומהמם והכי ברור בעולם שיום אחד הוא יהיה שלי. כשהייתי רואה מישהו בטלוויזיה לובש גופייה לבנה פשוטה, מבחינתי זאת לא היתה סתם גופייה, אלא גופייה של טלוויזיה. כזאת שאין מצב שנקנתה בשוק. זאת גופייה מיוחדת, יקרה, של מעצב. לא יודע איך הצלחתי לחיות בעולם הזה שלי כל כך הרבה שנים. אבל מה לעשות, אני לא בן אדם רגיל. תסתכלי עלי, אני לא נורמטיבי בשום צורה. אני אפילו לא ישן בשעות של אדם רגיל, אלא הולך לישון כשכולם מתעוררים. אמא שלי קוראת לי ערפד, כי אני לא אוהב שמש ושונא שהמייק־אפ נוזל לי מהחום". 

*   *   *

המזל הגדול שלו, הוא אומר, הוא המשפחה שלו. "יש לי סביבה שכל הזמן דוחפת אותי קדימה. נותנת לי גב. נכון שבמקרה שלי, לא היה אפשר שלא לתמוך בי ולהיות בעדי. אני נולדתי כזה, שלא רואה בעיניים. ארבע האחיות של אבא שלי, וגם אמא שלי וג'ון, הבינו שצריך לאפשר לי להיות מי שאני. לתת לי לנסות להגשים את הפנטזיה".

איך? 

"דודה שלי שלחה אותי בגיל 6 לאודישן למופע של שושה (כוכבת ילדים ברזילאית; נ"ל). פשוט הודיעה לאמא שלי. אני התקבלתי, זה צולם ולא שודר, משום מה. אבל זאת היתה הנקודה שבה הבנתי שאני מסוגל.  

"אחר כך, בעידוד כולם, נרשמתי לסוכנויות לילדים, כולל כאלה שסתם עבדו עלי. כילד היו לי המון ניסיונות לפרוץ, שלא הצליחו. אני לא אגם רודברג ולא בר רפאלי שהקריירות שלהן התחילו כשהיו ילדות. אבל לא נשברתי, כי לי היה ברור שבשלב מסוים אני אצליח". 

אחד הניסיונות היה, איך לא, התמודדות על כרטיס לעונה השנייה של "כוכב נולד". 

"ברגע שהייתי בן 16 ויכולתי להתמודד, התייצבתי ולא עברתי את האודישן הראשון. טוב שכך, כי לא הייתי מוכן. אחר כך אמרתי לעצמי, חובי, צריך לעשות מעשה. כנראה אתה עדיין לא הזמר הכי מדהים בעולם וצריך לתקן את זה, כי אין מצב שאתה לא מצליח. נואו וויי. 

"למדתי אז במגמת טיפוח החן בתיכון בקריית אתא. תליתי מודעות ברחוב, 'פן בבית הלקוחה תמורת 25 שקל', והתחלתי לעבוד. הייתי אורז לי תיק עם הפן והמברשות והמספריים ועובר בין בתי הלקוחות על אופניים. ככה חסכתי כסף כדי שאוכל לממן שיעורי פיתוח קול אצל המורה דודי קול, שהיה המורה של שירי מימון וגר בכרמל בחיפה, שבשביל מי שגר בקריית אליעזר זה הכי היי סוסאייטי. 

"התקבלתי לשיעורים אצלו, התמדתי ועבדתי קשה כשהמטרה היתה להקה צבאית. הוא אמר לי שלא יוכל להבטיח לי שאשיג את המטרה הזאת, ואני אמרתי לו, היי, תסתכל עלי. אתה תלמד את מה שאתה יודע ללמד. אני אדאג לזה שאתקבל ללהקה צבאית. מטורף, לא רואה בעיניים. וגם הפעם צדקתי. זו לא יהירות, אני פשוט יודע מה אני רוצה".  

*   *   *

השירות הצבאי שלו, בלהקת פיקוד העורף ובלהקת חיל המשטרה הצבאית, חולל שינוי גדול. "רק כשהגעתי לשם והיו אנשים שהתחברתי אליהם דרך המוסיקה, סוף סוף לא הרגשתי אחר".

ככה הרגשת כל השנים?

"היה לי מאוד קשה בבית הספר. לא הסכמתי לוותר על חולצות מכופתרות ועל מגש סושי לצהריים ועל איפור. גם כשזה היה ללכת לבית הספר עם כיפה, ציצית ומסקרה. אז הייתי ילד כאפות, היו רעים אלי, אמרו לי דברים מגעילים, אפילו שפכו עלי דליים עם אקונומיקה וג'יפה. 

"לא היו לי יותר מדי חברים, חוץ מילדי כאפות כמוני, שנשארו איתי בכיתה בהפסקה, לאכול כריך עם חמאת בוטנים וריבה. ותמיד היו בנים שהתגרו בי והתאכזרו אלי. ואפשר להבין. הייתי ווירד. וספורט לא עניין אותי כמו כל הבנים. וכשעיצבנו אותי הייתי מפוצץ את כולם במכות. אבל אחרי כמה שעות בבית הספר חזרתי הביתה והכל חזר להיות מעולה. הייתי עם המוסיקה שלי, עם כריסטינה אגילרה וריהאנה. כמו האירוע בשדה התעופה במוסקבה, גם את חוויות הילדות האלה כבר מזמן שיחררתי ממני. איפה בכלל האנשים האלה היום?"    

יש לך אהבה?

"לא, אין לי זמן לזה כרגע. התאהבתי בעבר והתאהבו בי. עכשיו יש לי מטרות בחיים וזאת לא אחת מהן. הלאה. יש לי אירוויזיון על הראש ואחריו אני צריך לדאוג לא להישכח כמו תשעים אחוז מהמשתתפים האחרים. הרבה יותר חשוב לי למנף את החשיפה באירוויזיון, להקליט אלבום ולנצל את הקשרים שיצרתי באירופה בחודש האחרון כדי לעבוד מחוץ לישראל. זאת תהיה הצלחה מבחינתי. 

"פחות מעניין אותי להשקיע ברומנטיקה. זה גם לא יהיה פייר כלפי בן הזוג שלי". 

חובי סטאר. "אני לא אגם רודברג ולא בר רפאלי, אבל לא נשברתי" // צילום: אוהד רומנו

בינתיים הוא מתנהל בדרכו המחושבת גם לקראת התחרות הקרבה. 

"אני מאוד מתעקש על סטיילינג ולכל מקום מגיע עם שורה ארוכה של אאוטפיטים גרנדיוזיים ומושך תשומת לב. אני מרגיש באירופה גוד וייבס. מצד אחד אני פראש שם, ומצד שני מרגיש שייך. בארץ יותר קשה לי. מבקרים נורא, מזכירים את 'כוכב נולד'. ברגע שאני לא עולה לבמה עם ג'ינס, טי־שירט וגיטרה, זאת בעיה. אבל לי זה לא עובד. אני צריך משהו אחר".  

הופנו אליך שאלות על המצב המדיני בישראל?

"ברוסיה התחילו לגעת בנושא במסיבת עיתונאים, ואני מייד הבהרתי שאני זמר, לא פוליטיקאי. אם הייתי רוצה להיות פוליטיקאי, הייתי נראה אחרת. שאלתי את כולם, ראיתם בחיים שלכם פוליטיקאי שנראה כמוני? וכולם מחאו לי כפיים, במיוחד הנציגים לתחרות, שמאוד הסכימו איתי. לכולם נמאס להישאל על פוליטיקה. וכמה ימים אחרי האירוע הזה עליתי בדירוג שלי באתרי ההימורים ממקום 40 למקום 25 (נכון למועד סגירת הגיליון; נ"ל)". 

האירוויזיון הוא גם פוליטי.

"אני יודע שזה לא מספיק שאני שר טוב ונראה טוב ומתוק ומקסים. אני גם מייצג את ישראל ומניח שיש איזושהי השפעה. 

"רק אזכיר שנדב גדג' הגיע בשנה שעברה למקום השמיני, כך שאולי ההשפעה שולית. ובכל מקרה אני לא מתעסק במשהו שהוא מעל ומעבר לשליטתי". 

מה תכלול ההופעה שלך?

"טוב, את לא מצפה שאני אגלה. בהתחלה רציתי שעשרים רחפנים יטוסו מעל הבמה וייצאו אל הקהל. אפילו השיגו את המימון, אבל השבדים לא אישרו את זה, מבחינה בטיחותית. במקום הרחפנים קיבלנו אישור למשהו אחר שהוא סוד. את הבגדים שאלבש אני עיצבתי והם הורסים ועלו המון כסף. ויהיו גם זיקוקים בשווי של 70 אלף שקלים. הכל כמובן מכיסי או בעזרת חסויות. קשת וערוץ 1 עוזרים בדברים מסוימים, אבל הרבה נופל עלי. בקיצור, מהתחרות עצמה אני לא אצא עשיר, אלא להפך".

השיר מספיק טוב בעיניך? עדיין יש מקום לבלדות כאלה?

"ועוד איך. הכנסנו שינויים בשיר אחרי הגמר, לא כי נמתחה עליו ביקורת, אלא כי חובי רצה שיר שיתחבר אליו. ובעיניי השיר הזה הרבה יותר מתאים. אני בשליטה על הכל. כל כינור נבחר בקפידה, כל זמרי הליווי, התאורה, הכל. לאירוויזיון רק אנחנו ופולין מגיעים עם בלדות, כך שאני אבלוט. והבלדה שלי היא אורגנית, כשכל שאר השירים אלקטרוניים וקצביים".         

לא תיתקף פחד במה בשטוקהולם, בידיעה ש־200 מיליון איש צופים באירוויזיון?"

"אני נראה לך כמו מישהו עם פחד במה? אני זמר משופשף, שבא מריאליטי. יש הרבה זמרים אחרים שאין להם את הניסיון הבימתי שלי. אז אני שואל רק שאלה אחת. למה 200 מיליון צופים? הלו! למה לא 300 מיליון?"

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו