ערב אחד, לפני כמה חודשים, קפצנו על מעבורת בפיליפינים. היינו בדרך מאי אחד לאי אחר, מרחק שיט של לילה וקצת. מכיוון שלא היו כרטיסים פנויים, עלינו עליה כטרמפיסטים, נוסעים חופשיים.
המעבורת הזאת היתה סופו של מסע קפיצות קצר בין איים. מסע שאותו התחלנו על אופנוע, באי וולקני קטנטן שמתהדר בחופים שחורים ובמי טורקיז צלולים, המשכנו בשיט בסירת־אוטובוס עם דולפינים שמקפצים מסביב, עברנו לאוטובוס מקומי רועש ועליז, שמקיף אי פראי גדוש בבננות ובקוקוסים, וסיימנו במעבורת, כשבאמתחתנו אננס עסיסי שקניתי שנייה לפני שעלינו, צידה לדרך.
ישבתי על הסיפון, אחרי שהלילה כבר ירד והכוכבים עלו מעל ראשי, בוהה בים ההולך ומשחיר. לא היה לי מושב, לא דרגש, לא מיטה. ובכל זאת, באותם רגעים, בעודי יושבת עם התיק הקטן שלי, נושמת לרגע את כל החוויות שעברתי עם הילדים באותו יום, לא יכולתי להרגיש יותר חיוּת, יותר עוצמה ויותר שמחה פשוטה מיופיו של העולם. די היה לי בכך. לא חסר לי דבר.
לפני שטרפתי את כל הקלפים, לפני חמש שנים, חשבתי שזה בסדר לחנוק הכל. שיותר נכון יהיה להדחיק את התשוקות שלך, את החלומות שלך. הכי חשוב שאקום בבוקר, אחייך, אשמור על הבית מתפקד, איכשהו. אקפיד על השילוב הנכון בין איקאה לבין מציאות בשוק הפשפשים. אתלבש יפה. אשמור שהילדים יעמדו בכל הטבלאות, שכל כך קל להכניס אותם אליהן. ושלא ייצאו מהקווים.
אם רק אשמור על המספרים הנכונים בחיים שלי ושלהם - ציונים, משכורת, משקל בקילוגרמים, מידת מכנסיים, השנה של האוטו - זה מה שיעשה אותי מאושרת. את השלהבת בבטן, את החום בחזה, אני כבר אכבה, לא אתן להם לפרוץ. אשמור על הכל רדום. כי באמת, מה אני צריכה לעשות עכשיו רעש? מה רע לי עם הנורמה?
הכל היה יופי־טופי, כביכול. שלושה ילדים, בית עם גינה, כלב. בקיץ בריכה, בחורף רקפות. אפילו ג'יפ היה.
חייתי בחרדה בלתי פוסקת. לבריאות הילדים. לביטחונם. למצב הכלכלי. למצבם החברתי. למצבם ההשכלתי. לעמידה בסטנדרטים, בטרנדים, במוסכמות, באופנות. סקיני כזה וסקיני אחר. מצאתי את עצמי נאלצת לוותר על עקרונות חינוכיים משמעותיים, ובלבד שהילדים יהיו מקובלים חברתית.
ניסיתי לקבל את החיים האלה, כאילו הם עושים לי טוב. כאילו חיי סובבים סביב כלים, כביסות, סידורים, קניות, בישולים, טלפונים, חשבונות, הסעות. הסעות. הסעות. עמידה בלתי פוסקת בלוחות זמנים. מירוץ שתכליתו היא שימור אותה שיגרה ריקנית ותו לא.
הייתי מעבירה את הימים, ולתוכם דוחקת בכוח רגעים חפוזים של אושר. ואחר כך מספרת לחברה כמה הספקתי היום ואיזה מירוץ היה וכמה דברים הצלחתי לעשות מהרשימה. כאילו הסיפוק הזה הוא תכלית קיומי. וכל מה שרציתי בסוף היום, וכל מה שהיה לי כוח אליו, היה לשכב ולבהות קצת בטלוויזיה. לנקות את הראש.
חייתי, אבל לא באמת היו לי חיים.
הייתי אומללה. שנאתי את החיים שלי.
מותו של אבי בגיל 63, אחרי שלוש שנים איומות של סרטן, היה עבורי סוג של שעון מעורר, שטירטר בתוכי ב"סנוז" בלתי פוסק. החיים לא מחכים לאף אחד. לא אכפת להם. הם יעברו בין שתעשי איתם משהו ובין שלא. והשליטה היא פיקטיבית, לא באמת. כי לא משנה כמה כריות יפות יש לך בסלון, או איזה בושם את שמה. הכריות והבושם לא יְשנו כלום כשתביטי לאחור על חייך.
האם את שלמה איתם? האם זה מה שאת רוצה? בשבילך? בשביל הילדים שלך? השאלות לא פסקו ולא הניחו והסתובבו סביבי בסחרחורת.
אבא שלי וסבלו קראו לי לממש את חיי. לא לוותר על עצמי. לא לוותר על הילדים. וכמו הצוף שמושך פרפרים, כך נמשכתי אני לזעקות מותו של אבי. צאי, רבאק. צאי כבר.
• • •
יש אנשים שחולמים על פרארי. אחרים חולמים לפתוח מסעדה בגליל, או ללמוד סיעוד, פתאום באמצע החיים. יש לי חברה כזאת, והיא מאושרת.
אצלי החלום היה תמיד לצאת עם הילדים לפגוש את העולם ואת יופיו. ליהנות מהאתגרים שהרפתקאות יציבו בפנינו, שגם יעצימו את נפשנו וגם יפיחו חיים בגופנו. רציתי שהילדים ייצאו לחופשי, לפני שיהפכו לבוגרים רדומים אוכלי פלואורסצנטים. שילמדו קודם שהחיים מדהימים, שהעולם מלא באנשים מרתקים ובמיליוני דברים מסקרנים שכיף לחקור. שילמדו על עצמם.
אני על רקע נהר הסאטי, עם הטיקה הכי צבעונית בשנה
שישקיעו כמה שנים לבנות את נפשם, את אהבתם, את הסקרנות שלהם. שיגדלו על ברכי הטבע, החברות והאהבה. שלא ירדפו אחר ריגושים מלאכותיים, אלא ישאבו השראה מחיים אמיתיים ועוצמתיים, ויתמודדו איתם. שלא יחיו דרך מה שהם רואים בטלוויזיה או ביו־טיוב. רציתי שיראו שיֶדע אפשר לרכוש בדרכים רבות ושונות, לא רק בבית ספר, עם ספרי לימוד אפורים ומורים עוד יותר אפורים.
רציתי עוד הרבה עבורם. וגם עבורי. וזה בער בי בלהבה שלא יכולתי ולא הצלחתי לכבות. למרות שניסיתי. היום אני יודעת שאי אפשר לכבות להבה כזאת. שהיא תבער עד שאפסיק להילחם בה ואתן לה להתפרע ולפרוץ החוצה. החלטתי ללכת בעקבות היצרים והתשוקות שלי.
לקחתי את בעלי דאז, את שלושת הילדים (גלי היתה אז בת 4 וחצי, רני היתה בת 8 ויותם בן 11) ואת הכלב, עזבנו הכל מאחורינו - ויצאנו לפגוש את העולם. ובעיקר, לפגוש את עצמנו. ויתרנו על כל מה שהיה לנו, בלב שלם, אחרי שנים של התלבטויות ופחד.
זאת לא היתה החלטה של רגע. היא הגיעה אחרי כמה שנים של בדיקה, של התעמקות, ושל הרבה שיחות בינינו. בהתחלה זה היה רק בגדר חלום. הרי אי אפשר באמת לעזוב הכל. מה עם הלימודים? מה עם הביטחון? מה עם הכסף? מה עם ומה עם ומה עם. עברנו על כל הפרמטרים חזור ועבור. היה לי כל כך קשה, כל כך מפחיד לנטוש את כל מה שחשבתי שנותן לי ביטחון, למען חוסר ודאות מוחלט.
היום אני מבינה עד כמה חוסר הוודאות הזה היה חשוב. עד כמה הוא הביא איתו כוחות. איך כולנו פוחדים ממנו, וכמה זו טעות. איזה כיף זה לצאת אל חוסר הוודאות ולהתמודד איתו. וכמה זה נפלא לראות את הילדים שלך מתמודדים איתו.
ההחלטה לצאת לדרך כזאת היא הכרעה אחת: בין התשוקות והעקרונות הכי חזקים שלך לבין הפחדים הכי גדולים שלך.
ולא רציתי לפחד יותר. לא רציתי לתת לפחד להחליט. רציתי לחיות. אבל באמת.
היום אני מבינה שסתם חיכיתי, כלואה בתוך חיים שלא התאימו לי. שלחינם פחדתי להכריע את הכף והתלבטתי והתבלבלתי, עד שכלו כל הקיצין.
• • •
בחמש השנים האחרונות עברנו טרקים, טיולי קמפינג, ראפטינג והרבה הרפתקאות בכל רחבי אסיה. רכבנו על סוסים וגמלים ופילים. התארחנו בכפרי הימלאיה שכוחי אל בנפאל ובהודו. חווינו חיים בלי משחקים וצעצועים, בלי חשמל, בלי מים זורמים, אבל עם הרבה שמחה.
בישלנו ארוחות על המדורה בלב הערבות המונגוליות ושחינו באגמים ובנהרות מדהימים. ליטפנו את איילי הצפון בגבול סיביר, אכלנו לחם עם שמנת מחלב יאק, וגם עזרנו לחלוב את הנקבות. צללנו במי טורקיז בפיליפינים, בעוד לצידנו שוחים צבי ים ענקיים. פגשנו דובי פנדה בסין, וכמעט אכלנו תנין בווייטנאם (אבל בסוף לא). התרחצנו לצד נשים הודיות ורקדנו עם נשים לדאקיות בהימלאיה. עשינו מלחמות שלג במעברי הרים בגובה 5,500 מטר. פגשנו עשרות אנשים שונים ומרתקים מכל רחבי העולם, והתחברנו כמעט עם כולם.
שרדנו ימים ולילות באוטובוסים מקומיים, נסיעות ארוכות ומדהימות ברכבות, 20 ו־30 שעות במעבורות. מסעות בני 48 שעות בין שדות תעופה, וגם טיול סוסים אחד בהרים הקפואים של גבול סיביר.
אני עצמי טעמתי יין סולת ביתי בנפאל, יין בננות ביתי בווייטנאם, יין קוקוס ביתי בפיליפינים, וודקה מדהימה שמכינים מחלב סוסים, או גמלים, או כבשים, או יאקים, במונגוליה. טעמתי את כולן, ואף עזרתי להכין.
בתום השנה הראשונה, בעלי חזר לארץ ולקח איתו גם את הכלב. הוא היה צריך לטפל בעניינים שונים והיה אמור לחזור להיות איתנו אחרי זמן קצר, אבל זה לא קרה. הוא נשאר בארץ, הזמן חלף וחלף, עד שהבנו שמוטב לשנינו כך. היום אנחנו בתהליכי גירושים.
נותרתי עם שלושת הילדים. אבא שלהם מאפשר תמיכה מהארץ בכל מה שהם צריכים. הוא בא לבקר אותם בכל הזדמנות, במקום שבו אנחנו נמצאים באותה עת, והם עושים חיים ביחד. פעם בשנה הם נוסעים לבקר אותו בארץ.
• • •
וכך, כבר ארבע שנים שאני מטיילת במזרח עם שלושת הילדים שלי, רק אנחנו לבדנו. החיים שלנו עכשיו כל כך עשירים מבחינה פנימית. כל כך מלאים בטוב וביופי, שאם תגידו לי שתיתנו לי את כל זה בזהב ובכסף ובחפצי יוקרה ובבית עם שיש וגינה ותכשיטים, אני אצחק לכם בפרצוף.
למעשה, אני חסרת כל. אין לי בית, אין לי אוטו, אין לי רכוש. את כל האמצעים שלי אני מנתבת לדבר אחד בלבד: הנפש. הנשמה. החיים. הגוף. חוויות, אהבה, מפגשים. זרקתי את רשימת המטלות.
אני לא מבשלת, לא רוחצת כלים, לא מחליפה מצעים, לא מכבסת. לא מתדלקת ולא מבלה במוסך. אני הולכת לישון כשאני עייפה, ומתעוררת כשהגוף לא זקוק עוד לשינה. בחרתי לרדת מהרכבת ולחיות את חיי בשקט.
וזה עולה לי הרבה פחות ממה שעולה לחיות חיים רגילים. הרבה הרבה פחות.
בדרך כלל אנחנו מתמקמים במקום אחד וגרים בו למשך תקופה. אוהבים להרגיש את המקום, להכיר את התרבות, את השפה, את המנהגים, את המאכלים. הילדים תמיד ישמחו לטעום מהאוכל המקומי, להקשיב למוסיקה המסורתית. הם לומדים את השפה המקומית וישנים בבתים של חברים מקומיים.
גלי חוצה את אחד מעשרות הגשרים התלויים הפזורים מעל נהר המרשיאנדי, נפאל
לפעמים שוכרים דירה, לפעמים גרים בגסטהאוס פשוט, לפעמים בוחרים מלון מפנק עם בריכה ונוף לים. יש מקומות שבהם מלון מעולה לא עולה הרבה, כך שאפשר לחיות בהם נהדר ולהוציא ממש מעט. בקיץ שעבר, כשהיינו בפיליפינים, יצא לנו לגור שלושה חודשים על חוף של אי קטן ויפהפה. היה לנו בית ענק ששכרנו בכפר דייגים קטן, תמורת 15 דולר ליום. הוא היה בנוי בסגנון פיליפיני, עם קירות במבוק וקישוטים מצדפים, חוף פרטי ועצי קוקוס שסיפקו קוקוסים טריים לשתייה.
גלי עכשיו בת 10, רני בת 13 ויותם בן 16. בכל יום יצאנו לשחות, לצלול בשונית שממוקמת רק מטרים מהחוף וללמוד על החיים של המקום. מהר מאוד התחברנו עם המשפחות בכפר, הילדות שיחקו עם ילדות הכפר ולמדו מהן איך לצוד קיפודי ים, ועוד הרבה דברים מעניינים.
למדנו איך להכין מאכלים פיליפיניים מסורתיים, איך מכינים משקה קקאו אמיתי (פולי קקאו קטפנו היישר מהעץ בגינה, או שקנינו טריים בשוק המקומי), ואיך יוצאים לדיג בזמן השפל בלילה (עם פנס ומסננת). בכל יום עשינו טיול על החוף, פגשנו עשרות בעלי חיים מעניינים, ולמדנו עליהם ועל דרך החיים שלהם. ראינו מקרוב את המשמעות של הגאות והשפל, ולמדנו מילים בפיליפינית.
כשגרנו על החוף בווייטנאם, לפני כמה שנים, במלון מאובזר בכל מה שצריך (מזגן, אינטרנט, הכל נקי וחדש), עם מרפסת חלומית לנוף של הים ובריכה מדהימה לקינוח, ההוצאות שלי הסתכמו ב־40 דולר ליום. גרנו שם שלושה חודשים, ואחרי שנתיים חזרנו שוב לשלושה חודשים.
הבת הקטנה שלי למדה שם את לוח הכפל, תוך כדי קפיצות וצלילות בבריכה. החברים הווייטנאמים שפגשנו לימדו אותנו על המאכלים שלהם, שעבורנו הם זרים לגמרי, ונתנו לנו להתנסות בבישול. הם הסבירו לנו על ראש השנה שלהם, שהוא החג הגדול ביותר של השנה. היו לי שיחות מרתקות עם חברה וייטנאמית על התרבות שלהם, מעמד האישה, פולחן צבע העור.
• • •
בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים אנחנו פוגשים קודם כל אהבה. אנשים פתוחים, ששמחים להכיר אותנו, להזמין אותנו לבתיהם וללמד אותנו הרבה על המקום. אין רגע שבו אני לא מודה על כל האהבה הזאת שמקיפה את הילדים שלי כל הזמן.
הימים שלנו בדרך כלל לא מתוכננים. החוויות בכל מקום, ואנחנו תמיד שמחים לקראתן. הזדמנויות נמצאות, צריך רק לגשת אליהן. או לתת להן לגשת אליך.
את המילים האלה אני כותבת מכפר קטן למרגלות ההימלאיה בהודו, ואשישט, שיש בו שילוב מרתק בין אוכלוסייה מקומית מסורתית לטיילים מכל העולם. הכפר יושב בין שני מפלים מרהיבים, מרחק הליכה קצרה מכל נקודה בכפר. ליבו של הכפר הוא מקדש, שאליו עולים לרגל תיירים מכל הודו, ובתוכו מתנקזים מעיינות חמים הנובעים מהאדמה. בכל יום מגיעות נשות הכפר לטבול ולרחוץ במימי המעיינות החמים, וכך הן נפגשות, מדברות, רוחצות זו את זו. גם אני והבנות מגיעות לשם וטובלות במים בכל יום.
הבוקר התרחצתי עם אישה הודית קשישה. היא ביקשה שאסבן לה את הגב, ואחר כך הציעה לסבן לי את הגב.
הכפר הזה כל כך קטן שמכוניות לא יכולות לנסוע בסמטאותיו הצרות, וכך יכולים הילדים להתרוצץ בביטחון ובשלווה. טיילים מתרגלים יוגה על הגגות השטוחים של הגסטהאוסים, ומולם מתנוסס הר ההימלאיה במלוא הדרו. יש שרוקדים על הגגות או מתאמנים באמנויות לחימה ובג'אגלינג. אחרים יושבים לנגן, לשיר או לצייר.
גלי, רני, יותם ואני עם איילי הצפון, מונגוליה
הבנות שלי מתחילות את היום בשיעור יוגה של שעתיים. אחר כך הן למעשה חופשיות ללכת לשחק עם חברים, לאכול, לשתות, לשבת עם טיילים מכל גיל ומכל צבע ולשמוע סיפורים, לחלוק חוויות, או סתם לצייר ולהתנסות בכל מיני פעילויות.
הן הולכות לשיעור ריקוד או לשיעור תיפוף, וכשחם מספיק, אנחנו הולכים ביחד לשכשך במימי המפל ובבריכות הטבעיות שלרגליו. הבן שלי תמיד מוצא שותפים לשחמט (בכל העולם משחקים שחמט), או להליכה משותפת בין הכפרים הקטנים שבסביבה.
הכפר הזה הוא פנינה אמיתית, וגם ב־11 בלילה קשה לי לפעמים להחזיר את הילדים הביתה.
• • •
בכל כמה חודשים אנחנו עוברים למקום אחר. אנחנו נהנים לזוז. נהנים מהחופש, מאי התלות, מכך שאנחנו יכולים להמשיך בדרכנו לאן שנבחר ומתי שנבחר. תיק אחד או שניים - ויאללה, לדרך. נהנים לחלום על היעד הבא, עדיין מתרגשים מהמעברים ושמחים לפגוש מקומות חדשים, שתמיד רצינו להגיע אליהם וטרם הספקנו. הילדים הם אלה שבדרך כלל דוחפים לצאת ולעבור למקום חדש.
אלה לא חיים של טיול, אלא יותר של מסע. אמנם חלק גדול מהרצון שלנו הוא לפגוש את העולם, אבל לא תמיד צריך לצאת לדרך ולקפוץ ממקום למקום כדי לפגוש את העולם. לפעמים דווקא השהייה היא שמביאה איתה את הערך הגבוה ביותר.
לכן אני מרגישה שההגדרה "טיול" לא נכונה כאן. זה מזמן לא טיול. זו דרך חיים. דרך שמבקשת להעמיק את ההיכרות עם העולם והסביבה, וגם עם עצמנו. דרך שמבקשת לפשט את החיים עד לנקודה שבה לא נותר דבר פרט לחיים עצמם: לחוויות, לתחושות, למסע אישי וללמידה של כל אחד. אין מורה טוב יותר מהדרך.
אין לאן לברוח. אין סידורים, אין מטלות, אין דדליינים. יש רגשות, מחשבות, תחושות. הכל מזוכך, גם ברגעי האושר וגם ברגעים הקשים.
כדי לאפשר לי ולילדים לחיות את החיים האלה, אני עובדת כל הזמן. מנהלת אתר של מידע ובלוג שסוקר את המסע שלי ואת דרך החיים הזאת, ומתפרנסת מייעוץ למשפחות שרוצות להפוך את החלום למציאות. האינטרנט יכול לאפשר דרכים רבות ויצירתיות לפרנסה. פרנסה שאינה תלויה במקום. כתיבה, תרגום, עבודות פרילנס שונות, מכירות, הקמת אתרים שמניבים הכנסה פאסיבית.
לאורך הדרך פגשתי טיילים מכל הלאומים, שמתפרנסים מכל דבר שרק אפשר להעלות על הדעת: מורים ליוגה, מעסים, מטפלים, רקדנים, מורים לאנגלית, אמנים שמוכרים את יצירותיהם בדרכים, עצמאים במקצועות המחשב שלוקחים את העבודה שלהם איתם לכל מקום (בוני אתרים, משווקים באינטרנט, בעלי אתרים, גרפיקאים). וגם רופאים, מתרגמים, טייסים, סופרים, ספָּרים, בעלי עסקים, צלמים.
חיים של פשטות וצניעות. המיצוי נמצא ביומיום שלך. בדרך החיים. והכסף מגיע, די והותר לצורכי היומיום. לא דרוש תקציב גדול. מכיוון שהסיפוק נוכח כל הזמן בחיים שלנו, אנחנו לא מחפשים סיפוקים או ריגושים, ולכן גם לא מוציאים עליהם כסף, כך שעלות חודשית של חיים כאלה נמוכה בהרבה מעלות חודשית של חיי שיגרה בארץ.
אם מורידים את כל הוצאות התחזוקה השוטפת של חיים מרובי רכוש, ונשארים עם צורכי הבסיס בלבד, ומתמקדים ביעדים זולים ומפנקים - איכות החיים עולה, וההוצאות פוחתות למינימום. אני יודעת היום שאני והילדים יכולים להתקיים נהדר גם על 7,000-4,000 שקלים בחודש.
כן, יש דאגות כלכליות. לא תמיד אני מצליחה להרוויח מספיק, ויש הוצאות בלתי מתוכננות, אם זה מחשב שמתקלקל, טיפולי שיניים או טיסות שמתייקרות. יש גם קשיים מסוגים אחרים. ההתבגרות (שלהם וגם שלי), יחסים. אבל כשאתה מאושר ברוב הזמן, כשאתה חי עם תשוקה בסיסית, עם אהבה גדולה, יומיומית ובסיסית, ועם הכרת תודה על כל רגע, אז גם קל לך יותר להתמודד עם הקושי.
היום אנחנו יודעים שהקהילה שלנו תלך ותעבור איתנו, לכל מקום שנלך. הקהילה - לא כמו בהגדרה הקיימת בארץ, אלא במובנים הגיאוגרפיים של המונח: כל מי שפגשנו, שנכנס לנו ללב. אנשים מכל העולם. טיילים ומקומיים, כולם מלווים אותנו. חולקים איתנו מידע, טיפים, המלצות על מקומות מעניינים, ומאפשרים מענה לכל שאלה.
רני וגלי בנפאל, משתתפות בטקס החשוב ביותר של השנה (טיהאר)
את חלקם אנחנו פוגשים מדי כמה חודשים, כי הם עושים מסלול דומה לשלנו. את חלקם אנחנו פוגשים בכל שנה מחדש, את חלקם אנחנו נוסעים במיוחד לפגוש שוב. משפחות מטיילות נוספות הולכות איתנו, או קרוב אלינו, ואיתן אנחנו נפגשים בתכיפות כזאת או אחרת. לפעמים מטיילים תקופה ביחד. מדהים בכל פעם לגלות כמה משפחות בעולם עשו את הסוויץ' הזה בחיים.
אחד התענוגות שלנו הוא לחזור למקום שאהבנו ולפגוש שוב את החברים המקומיים. לא מזמן קיבלתי מייל מחבר סיני, שהכרנו כשביקרנו בסין. הוא הציע לארח אותנו בגסטהאוס שלו ולדאוג לכל מה שנרצה, כדי לאפשר לבנות שלי, שכלפיהן הוא מרגיש חיבה גדולה, ללמוד סינית כמו שצריך.
כשגרנו בווייטנאם על החוף למשך שלושה חודשים, נהגנו לאכול בכל יום במסעדה מקומית קטנה. כשחזרנו לשם אחרי שנתיים, בעלי המסעדה עדיין זכרו אותנו, וכל כך שמחו לראות אותנו, שקיבלנו ארוחת ערב כיד המלך, עם כל הפינוקים שהם יכלו לתת. הם עזרו לנו למצוא מלון טוב, לקחו אותנו לקנות את הקפה המקומי, ושמחו לעזור בכל דבר.
• • •
אנחנו נמצאים בקשר יומיומי עם הארץ ומשתדלים להתעדכן מדי פעם בכל מה שקשור לאקטואליה, גם בארץ וגם בעולם. אני נמצאת בקשר יומיומי עם אמי.
הילדים רוכשים השכלה בדרכים שונות. בכל שנה אני שוכרת להם מורה פרטי למשך כמה חודשים, והוא עובר איתם על חוברות הלימוד המקומיות במדינה שבה אנחנו נמצאים, ובמשך שלוש שעות ביום מעביר להם את החומר על פי גילם.
בשאר הזמן הם לומדים על פי מתכונת "road schooling", שמשלבת למידה עצמאית מכל מה שקורה בדרך ולמידה מונחית על פי פרויקטים, אתרי אינטרנט וקורסים באינטרנט (מטעם אוניברסיטאות נחשבות מהעולם), אפליקציות לימודיות בטאבלטים ועוד. לכל אחד מהם יש טאבלט משלו, וזה הופך את הכל לנגיש ונוח. לא מזמן ביקשתי מחבר הודי, מתכנת במקצועו, לבנות מערך הדרכה עבור יותם, כדי שילמד תכנות ובניית אתרים.
הסרטונים שהילדים שלי רואים היום על היסטוריה, ביולוגיה ופיזיקה הם הרבה יותר מעניינים ומעשירים מכל שיעור משמים בכיתה. כשאנחנו יוצאים לביקור בכפרים מרוחקים שבהם אין אינטרנט, אז מסתדרים בלי. יש ספרים ויש הרבה דברים מעניינים לראות ולעשות.
גלי מביאה עצים לחימום ולבישול במאהל של רועי איילי הצפון, זהו היום הרביעי למסע סוסים בגבול סיביר
אבל בעיקר, הילדים לומדים מהדרך ומהאנשים שאנחנו פוגשים. אלה מקורות השראה בלתי נדלים ומקורות מידע למיליון תחומים ונושאים. השיחות שמתנהלות בין הילדים לבין כל מי שאנחנו פוגשים בדרך מעשירות אותם ופותחות להם את הראש, בצורה שאין שנייה לה. חוץ מעברית, שלושתם מדברים אנגלית באופן שוטף. גלי ורני מדברות היטב גם נפאלית והודית. הן למדו רק מדיבור עם אנשים.
גלי פותחת את הבוקר בשיחת מסנג'ר עם חברים מאוסטרליה, ממשיכה לחברים מהודו, מקנדה, מאנגליה (היא מדברת, קוראת וכותבת אנגלית באופן שוטף). למעשה, כל תפיסת העולם שלה היא בינלאומית. כל בגד שהיא לובשת נקנה במדינה אחרת, וזה נראה לה לגמרי נורמלי. עולם המושגים והאסוציאציות שלה רב־תרבותי. החוויות, המקומות, הסיפורים, האתגרים הרבים כל כך שהיא פגשה - כולם טבועים בה.
הסיפורים שהם שומעים לא נגמרים אף פעם. זוג מונגולים צעירים, שפגשנו באוטובוס לילה מבייג'ין לגבול מונגוליה, סיפרו לנו סיפורים מאלפים על מונגוליה ועל החיים בה, וגם לקחו אותנו איתם לחצות את הגבול בקלות ובשמחה. זה סוג של הרפתקה: צריך לשכור ג'יפ מיוחד, שלוקח אותך קודם לגבול הסיני, משם לגבול המונגולי ומשם לתחנת הרכבת. היה הרבה יותר קל לעשות את זה בחברת שני מקומיים, שכבר עשו את זה בעבר, וגם מדברים את השפה ויכולים להתמקח על המחיר.
ופגשנו גם שלושה רופאים איסלנדים, שבאו לנפאל כדי לחתור בקיאקים בכל נהרותיה, ובדרך עברו בין הכפרים המבודדים שעל גדות הנהרות כדי לבדוק את הילדים והתושבים, לתת להם תרופות וללמד אותם קצת איך לשמור על הבריאות. ככה סתם. למדנו מהם לא רק על תרומה ואהבה, אלא גם על איסלנד. אפילו למדנו מהם משפטים באיסלנדית.
פגשנו בהודו צעיר מלבנון, שסיפר לנו על החיים הפשוטים בלבנון ושיחק עם יותם שחמט, וטייס בחברת תעופה איראנית, שאפילו הראה לנו תמונות וסיפר על חייו באיראן. כולם ידעו שאנחנו ישראלים. לאף אחד זה לא שינה.
• • •
אני עדיין זוכרת את הרגע שבו הבנתי שזה אפשרי. זה קרה כשהפסקתי לשאול "האם זה אפשרי?" והתחלתי לבדוק "איך זה אפשרי". עולם שלם נגלה בפניי. למדתי וחקרתי אותו במשך תקופה ארוכה, הרבה לפני שיצאנו לדרך.
• • •
אחת השאלות שישראלים שפוגשים אותי שואלים היא "את לא מפחדת?". יש משהו בישראל שגורם לנו לפחד כל הזמן. חרדה בסיסית, קבועה, יומיומית. כבר כמה שנים אני עונה: ברור שאני מפחדת ונזהרת. אני תמיד עומדת על המשמר: בתחנת רכבת בהודו, כמו בקניון עזריאלי. יש מקומות שאליהם אני לא יוצאת לבד, אלא רק עם עוד אנשים, חברים, מקומיים. אבל בעיניי, אם כבר למות, אז עדיף בזמן רכיבה על סוס במונגוליה ולא בתאונה על כביש 1.
כשדהרתי במרחבי הפרא של מונגוליה, הירהרתי אם המשפט הזה, שאני נוהגת לומר, לא יהיה בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה. אולי באמת אמות במונגוליה? אבל אז גיליתי שאני עוד יותר מפחדת לחיות חיים של פשרה, ולא לחיות את חיי במלואם. חברה אמרה לי פעם שמי שחי באמת, גם לא פוחד למות.
וזאת הסיבה שאני מתעקשת על החיים האלה. כי ברגע שבאמת יצאתי, גיליתי את עצמי. בחיים החדשים שלי אני פתוחה, מלאה, עסיסית, בא לי לשיר ולרקוד ולקפוץ ולרוץ, לטבול ולשחות ולצלול, להזיע, לטפס, להתאמץ. בא לי להביט חזק. לנשום חזק. לפשוט את כל האדישות והפחד והסטריליות. לא בא לי לברוח. בא לי לעוף.
אני בפיליפינים, ליד האי בוהול
למרות החצאית הקרועה, למרות הנעליים המרופטות, למרות השם נטול התארים. למרות הארנק הריק.
אני מתעקשת, כי זאת הנחלה שלי לילדיי. לא יהיה לי כסף להוריש להם, לא יהיה לי רכוש, ואני גם לא רוצה. אם יש משהו שאני מוכנה לעבוד קשה בשבילו, זה החופש. החופש לבחור את הדרך שלך. לחתור לחיים שבהם כל יום הוא משמעותי. ואם הם יקבלו ממני רק את זה, אני יודעת שעשיתי את שלי.
בבוא העת, הם יעשו את מה שהכי מתאים להם. בגרויות, אוניברסיטה, חיי משרד או חיי נוודים צמאי דרך - הכל לבחירתם. אם יבחרו בעתיד פלואורסצנטי, לא אומַר מילה. אבל שיעשו את זה מתוך בחירה ותשוקה. מתוך מודעות והבנה. לא כי ככה כולם עושים, או כי הכריחו אותם.
הדבר היחיד שאני באמת יכולה לתת להם הוא ההשראה, ואת הכוחות והביטחון שאת כל היתר הם כבר יידעו לעשות בעצמם.
• • •
לפני כמה שבועות ביקרנו בארץ. ישבתי הרבה עם חברים, חלקם חברים של שנים, אבל רובם חברים שהכרתי רק אחרי שיצאתי מהארץ. סיפרתי להם סיפורים על חוויות גדולות וקטנות שעברנו. לפעמים לא האמנתי בעצמי למילים שיצאו לי מהפה. דברים והרפתקאות שעברתי. סיפורים שלא דמיינתי שיהיו חלק מהחיים שלי.
למשל, המסע שעשינו כדי לחצות את הגבול היבשתי בין סין למונגוליה - מבייג'ין ועד אולן בטור, מסע מדהים ועמוס חוויות של ארבעה ימים, בין אוטובוסים, רכבות וג'יפים.
או איך מצאתי את עצמי, רק לא מזמן, חוצה לבדי את הג'ונגל בנפאל, גבוה בהר, כשבתהום שתחתיי מתפתל בעוצמה נהר הקאלי גאנדאקי, ועוד יחפה. ואיך יצאתי משם.
או סיפור החתונה ההודית שבה השתתפנו בכפר הודי שכוח אל, עמוק ביער. מסיבה שארכה שלושה ימים.
או החיים הפשוטים שהיו לנו כשהתארחנו בכפר קטן על גדת נהר הסאטי בנפאל, כפר שכולו בתי בוץ ושבילים בשדות אורז ותירס. בבית שבו התארחנו לא היה מטבח, ואת כל האוכל בישלו הנשים (גם אנחנו עזרנו) בחוץ, על מדורה. את המים הבאנו בדליים מהנהר.
ולעומת זאת, החיים שהיו לנו בווייטנאם ובפיליפינים, בחדרי מלון יוקרתיים על חוף הים, כשהשתכשכנו כל היום בבריכה ושתינו את מי הקוקוס היישר מהפרי.
יש ימים שבהם אני לא משתוללת. רק יושבת וכותבת. או מנהלת שיחה ארוכה ארוכה, צ'אי אחר צ'אי אחר צ'אי, עם מישהו שמעניין אותי. ככה בדיוק נראה אתמול.
אין לי מושג איך היו חיי נראים אלמלא שברתי את הכלים. סביר להניח שהייתי שוברת את הכלים בדרך אחרת. אין בי שבריר אחד של חרטה. השנים האלו הראו לי תעוזה שלא ידעתי שיש בי. תשוקה שלא הכרתי. חיות. אמונה. כוחות. אהבה.
היום אני אוהבת ומקבלת את החלקים המקולקלים שבי. אלה שיוצאים מהקווים. אני כבר לא מבקשת לתקן את עצמי ולהתאים את עצמי לטבלאות. היום אני מתה על בלאגן. אני לא רוצה יותר להיות "נורמלית" או מבויתת. היום המספרים היחידים שאני מתייחסת אליהם הם מספרי טיסות. וגם אותם קשה לי לזכור.
יכולתי להעביר חיים שלמים בניסיון להתאים את עצמי לנורמה שלא מתאימה לי. אבל התבגרתי. אני כבר מבינה שזה אף פעם לא ילך. הפינות החדות והקהות שלי, הצבעים המקושקשים, האש הבוערת בבטן, הם אלה ששומרים עלי פראית.
פראית ומאושרת.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו