צחוק הגורל

"כשאני על הבמה בסטנד־אפ, אני עוצמת עיניים לעשירית שנייה ומדמיינת את כולם עירומים. אני, עם הפצעים שעוד לומדים להגליד והצלקות הטריות שעוד לא מתלטפות, מפשיטה את כולם. מלבישה להם חיוך, מכפתרת צחוק, משאירה אקססוריז של זיכרון מתוק".

כשתכלת גינס עולה להופיע, גם היא עירומה. צורת הדיבור שלה חושפת את הפצעים שלא הגלידו. "אני תכלת ואני כבדת שמיעה", היא מודיעה מייד בהתחלה, "אז כדאי שתמחאו כפיים חזק". מגיל 3 היא הולכת ומתחרשת, והיום, כשהיא ללא מכשיר השמיעה שרק לא מזמן העזה להפסיק להסתיר, היא חיה ב"מיוּט".

הקהל מפרגן, אבל העבודה הקשה עוד לפניה. "תדעו לכם שיש הרבה יתרונות בלהיות חירשת", היא מתחילה לירות פאנצ'ים. "בנים, למשל, אוהבים מאוד לצאת איתי. בגלל שאני לא שומעת, הם מרשים לעצמם לייצר רעשים מכל הסוגים. שוכחים שאני דווקא כן מריחה".

אחרי ההופעה אנחנו מתיישבים בבר סמוך. למרות האדרנלין שעדיין פועם חזק בעורקיה, תכלת מגייסת כוחות, עיניה מרוכזות בשפתיים שלי כמעט בלי שארגיש. יש לה לקות קטנה בדיבור, אבל היא מנהלת את השיחה כאדם רגיל לחלוטין. מעניקה משמעות חדשה למושג הקשבה.

לסטנד־אפ הגיעה ב־2010, קצת אחרי שעברה לתל אביב. ארז דה דרזנר, הדייר לקוי השמיעה ב"האח הגדול", כתב לה: "תכלת, אני הולך לתוכנית 'צחוק מעבודה', את אוהבת צחוקים, בואי לראות!'"

"הלכתי לצפות בצילומים. ראיתי את החומרים שנכתבו עבורו וחשבתי לעצמי שגם אני יכולה לכתוב כמוהם, אם לא יותר טוב. בדיוק באותה תקופה אמרו לי שבעתיד אני אתחרש סופית, אז הכתיבה הפכה לסוג של מפלט מהידיעה המרה.

"אחרי חודש היה חנוכה, וחשבתי לעצמי, 'חג הניסים, משהו טוב חייב לקרות'. נזכרתי שלפני כמה שנים הייתי במופע מונגש לחירשים ולכבדי שמיעה, שהופיעו בו דובדבני וקובץ'. חיפשתי אותם בפייסבוק, כתבתי לדובדבני, והוא נתן לי שמות של שני חברים. כתבתי לאחד מהם, הסטנדאפיסט דניאל כהן, והוא הסכים לעזור לי ללא תמורה.

"היינו נפגשים פעם בשבוע לעבוד על טקסטים, הוא היה נקודת האור שלי באותה תקופה. למדתי ממנו המון. 

"ואז פשוט עליתי לבמה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. קפצתי למים העמוקים. בן זיידל והסטנדאפיסט רועי לוי, שמנהלים את המקום, האמינו בי ועזרו לי מאוד, ופתאום שמתי לב שאני מצליחה להתמיד. הבנתי שממש כיף לי על הבמה". 

מאיפה נולד הצורך שלך להצחיק?

"זה משהו שעוד לא פתור אצלי עד הסוף. אני מניחה שההצחקה נותנת לי משמעות. ככה אני מעבירה לאחרים את העולם שלי, שדרכי יידעו להיות סובלניים יותר כלפי חירשים וכבדי שמיעה, וגם כלפי השומעים. 

"אף אחד לא מעביר את הנושא הזה בצורה הומוריסטית, וזאת ההסברה הכי טובה. אולי זו עוד דרך שלי להתמודד עם אובדן השמיעה ועם האבל שאני חווה על אובדן השמיעה. אני אדם של אנשים, והתקשורת מאוד חשובה לי. כואב לי לאבד את זה".

יש גם רגעי משבר?

"יש לי הרבה הופעות לא טובות. קורה שאני שוכחת פאנצ'ים, נתקעת ומתרגשת, וקורה גם שלא צוחקים. אבל אני יודעת שלכולם יש רגעים כאלה, גם לגדולים ביותר. לא מזמן עליתי לבמה פתוחה עם פאנצ'ים חדשים, וכולם היו ממש 'תחת'. התבאסתי, אבל אני דוחפת את עצמי להופיע עוד.

"אני מופיעה כמעט כל שבוע, במועדונים כמו הקאמל, הסטנד־אפ פקטורי ובית ציוני אמריקה, וגם בערבי סטנד־אפ בברים. ההופעה הבאה שלי היא ביום שני בקאמל.

"הכי כיף זה כשאני רואה מישהו שמספר פאנץ' שלי למישהו אחר. מבחינתי, יש לזה פתאום חיים, ואני יצרתי אותם. אבל עזוב, פשוט כיף לי לקום בבוקר אחרי ההופעה עם שאריות של מסקרה בריסים, חלקיקים אבודים של אדרנלין שמשוטטים בדם ומראה מול העיניים של אנשים שמתפקעים מצחוק". 

*   *   *

היא תחגוג החודש 34. בת שלישית בין ארבע, "כולן שומעות מצוין, תודה שהתעניינתם". נולדה בקריית ביאליק, ומשם עברה עם המשפחה לכרמל. אמה נעמי (68) היא בעלת עסק למימוש זכויות רפואיות. אביה אילן (69) הוא הנדסאי.

"אבא היה הולך איתי בקביעות לבדיקות שמיעה, שואל אם המכשירים והאוזניות בסדר. אבל הם מעולם לא דיברו איתי על רגשות. אני חושבת שלאמא היה קשה מאוד עם העובדה שיש לה ילדה חירשת. זה היה לפני 30 שנה, בכל זאת תקופה אחרת.

"בגיל 20 באה אלי חברה חירשת הביתה, ואמא שלי אמרה: 'אוי ויי, רק שתכלת לא תדבר ככה'. אפשר להגיד ש'נירמלו אותי לגמרי'. לא היה לי מקום ולא יכולתי להראות שוני או קושי. אף פעם לא נתנו לי עדיפות או יחס מיוחד על פני שאר האחיות שלי". 

מה זה "נירמלו"?

"כשהייתי בכיתה ג', אחות בית הספר באה אלינו הביתה, כדי לעשות לי בדיקות ולראות כמה אחוזי נכות יש לי, כדי שנקבל מביטוח לאומי קיצבת ילד נכה. אלא שאמא שלי לא אמרה לי למה היא באה. האחות ביקשה ממני כל מיני דברים. למשל, למזוג לעצמי כוס מים ולשתות, ללבוש פיג'מה ולצחצח שיניים. לא הבנתי מה היא רוצה, אבל הרגשתי נוזל חם ולא נעים מתפשט לי בבטן.

תכלת בילדותה. "נירמלו אותי לגמרי, לא יכולתי להראות שוני או קושי"

"היום אני מבינה שהנוזל בבטן היה תחושת ההשפלה. האחות באה לעשות את עבודתה, ואמא לא רצתה שאדע או שאבין שאני שונה מאחרים. שהם יקבלו כסף על זה שאני נכה. היא לא ידעה שלמרות שלא הבנתי את פשר הפגישה, הרגשתי הכל. כמו הממטרה התקועה שהיתה לנו בכניסה לבית והרטיבה את האחות כשהלכה. שונה מהשאר, מקולקלת".

את כועסת על הורייך?

"הקשר שלי איתם היה ונשאר מורכב מאוד. אבל יש לי אהבה גדולה אליהם, ולהם אלי".

עם האחיות שלך הסתדרת?

"אני בקשר טוב עם כולן, במיוחד עם אחותי הקטנה ענבר, שהיא בת 30. מאז ומתמיד היינו קרובות מאוד. בעצם, אני חייבת לה את כל הטוב שבילדוּת שלי. זה לא פשוט להיות אחות קטנה של לקוית שמיעה.

"דרכה תמיד הייתי מעודכנת, ידעתי את המילים של השירים בתוכניות בטלוויזיה, הבנתי על מה ההורים רבים, או בגלל מה כולם צוחקים. היא זיהתה מייד את המבט הריק על הפנים שלי או את חיוך ה'אני לא מבינה כלום', וידעה להגיד לי בעקיפין את מה שנאמר.

"נגיד, כשהייתי ילדה, חבר אמר לי שיש לו את כל המדבקות הכי שוות של 'חבורת הזבל'. עלה לי מבט סתום, והיא מייד אמרה: 'אז מה, לתכלת יש את 'רון מצא מטמון' ואת 'קרלו בתחת', נכון, תכלת?'

"היום היא גננת, ואני בטוחה שחלק גדול מהבחירה שלה במקצוע הזה נובע מהטיפול שלה בי. ההקשבה, הסבלנות ובעיקר הדאגה.

"לפעמים אמא הטילה עליה לעשות כל מיני מטלות בבית, כי אני לא שמעתי, והיא היתה מתמרמרת. היא היתה ניגשת אלי במבט עצבני ואומרת: 'תכלת, אמא אמרה שתקפלי כביסה'. רוב הפעמים ויתרתי לה, אפילו שידעתי שביקשו ממנה".

במערכת החינוך היא למדה תמיד במסגרות רגילות. "לא היה לי אף פעם מקום להודות שקשה לי, שאני צריכה להתאמץ, שאני לא שומעת. לכן, לכאורה, לא הרגשתי קושי. הוא נטמע בי. הייתי לקוית השמיעה היחידה, וזה לא שהילדים הציקו לי כל הזמן, פשוט היה לי קשה לשמוע. אז השיעור היה זמן מיותר מבחינתי, שעדיף להעביר אותו עם חברים, בים או סתם בבית. את כל החומר למדתי ממחברות של חברות.

"עם השנים התרבו ימי החיסורים, בעיקר בתיכון, יחד עם הטלפונים של המורים להורים: 'תכלת שוב הלכה לטייל באחו, צריך לשים לה מכשיר מעקב'".

את שיעור ההיסטוריה ההוא, שבו ביקשה המורָה מהתלמידים להקריא את שיעורי הבית, היא לא תשכח לעולם.

"תמיד היה לי חומר מוכן מראש, עם תשובות שקיבלתי מתלמידים אחרים, אז הצבעתי. היא נתנה לילד שישב שורה לפניי לענות, וכמובן שלא שמעתי את התשובה שלו.

"אחר כך היא שאלה: 'תכלת, רצית להוסיף משהו?' ועניתי: 'תומר כבר ענה הכל'. היא צחקה ואמרה: 'אבל לא ראית את השפתיים שלו, איך שמעת?', והמשיכה לצחקק כאילו היא לבד בעולם. כל הכיתה שתקה.

"אחרי השיעור ביקשתי לדבר איתה. הסברתי לה שזה היה פוגע ומשפיל לצחוק ככה מול כולם, והיא פערה זוג עיניים וענתה לי: 'מה, אני מכונה? אסור לי לצחוק?'

"הבטתי שוב בעיניים האטומות שלה והבנתי שאין עם מי לדבר".

היא בחרה להתנדב לצה"ל ולא לוותר על השירות. "הכינו לי את הפטור מראש, וכשנכנסתי לוועדה הרפואית בסוף כיתה י"ב, הגישו לי אותו. אבל התעקשתי להתגייס.

"הגעתי לחיל האוויר, לחצרים, בתור מש"קית הדרכה ותחקור בטייסת אימונים. מהטייסת הזאת מתפצלים הצוערים בקורס טיס לטייסות קרב ותובלה. זאת היתה אחת התקופות המאושרות בחיי, כי שם הפסקתי להתבייש במכשיר השמיעה, וסוף סוף העזתי להסתפר קצר. עד אז הסתרתי את המכשיר עם השיער.

"לפני שהשתחררתי, שמתי לצוערים בווידאו סרט כחול במקום סרטון הדרכה. הם צחקו מזה מאוד".

אחרי השחרור עבדה במלצרות וטיילה שנה במזרח, שתי חוויות שהותירו בה זיכרונות נעימים, לצד צלקות. "במלצרות היו צועקים עלי המון, כי כשביקשו מפית הבאתי כפית. אבל למדתי המון מהעבודה הזאת, איך להתנהל מול אנשים, להרגיע עם הומור, ובעיקר להקשיב.

"אני זוכרת שבמשמרות הערב הגיעה מדי פעם לבית הקפה בחורה בלונדינית ויפה. היא היתה עוברת בין השולחנות ומבקשת תרומה של 10 שקלים לחירשים. הייתי עומדת מולה, מוחה זיעה ומפנה את השולחנות, ותוך כדי, תוקעת בה מבט מלא שנאה. בא לי להרביץ לה".

למה?

"כי קינאתי בה. גם אני הייתי רוצה לקבל כסף על הנכות שלי, בלי שום בושה. אבל אל תרחמו עלי, תכף זה עבר לי.

"כשנסעתי להודו בהתחלה היה קשה. התבאסתי שכולם לוקחים קורסים בבישול או ביוגה ואני לא יכולה. בסוף הלכתי לשיעורי יוגה והיו לי פדיחות. כולם היו משנים תנוחה, ורק אני נתקעתי ב'כלב מביט למטה'. לפחות הם צחקו".

בשובה הלכה ללמוד תקשורת חזותית והוראה במכללת ויצו בחיפה. "לא כל כך אהבתי את המקום ואת האנשים, כולם היו קרים ותחרותיים", היא אומרת. "מה שכן, גיליתי את הזכויות שלי. הביטוח הלאומי מימן לי קלדנית, והיא ישבה לידי כל השיעור. היה תענוג לדעת פתאום כל מה שקורה. נראה לי שהייתי היחידה שנכחה בכל השיעורים.

"בשנה ג' לקחתי קורס של עיצוב פסקול, והיה לנו תרגיל שכלל יצירת פסקול באמצעות כלי הקשה בלבד. אני בחרתי את הדג נחש ואת מיומנה. המרצה שלי בדק את זה, בא אלי ואמר לי את הדבר הכי מרגש שאמרו לי אי פעם: 'את יודעת ליצור מהשקט'".

בשוק העבודה זה בטח הלך קשה יותר.

"עבדתי חצי שנה במשרד פרסום דיגיטלי כמעצבת גרפית, והזיכרון הכי חזק שלי משם הוא תחושת ההשפלה. כדי לקרוא לי, אפילו אם הם ישבו שני צעדים מאחוריי, הם היו שורקים, זורקים עלי דברים או מאירים עלי בעט לייזר. היה להם דף שבו הם היו כותבים צחוקים שאומרים בסטודיו, והתברר שכיכבתי בו.

"אם הייתי הוגה מילה לא נכון, הם היו מחליפים מבטים ביניהם וצוחקים, לא מתקנים אותי ולא משתפים. אחת השיחות שהכי זכורות לי הלכה ככה: ביקשתי ממישהו שיעזור לי לשמוע אם יש סאונד על הבאנר. התשובה שלו היתה: 'אם מיטב הרופאים של חיפה לא הצליחו לעזור לך לשמוע, איך אני אעזור?!'

"תחשוב שאתה שומע בדיחות כאלה במשך חצי שנה, כמה פעמים ביום. אין לי בעיה שמסתלבטים על השמיעה שלי, זה דווקא מצחיק, משחרר, ואפילו מקרב, כל עוד זה בגבול הטעם הטוב ומשתפים אותי".

היו גם חוויות טובות?

"זכיתי לעבוד כמעצבת גרפית עם שלושה ארט דיירקטורים נדירים, שכל אחד מהם בא לי בול בתקופה המתאימה בחיים. את הראשון הכרתי רגע אחרי שעברתי לתל אביב, העיר שבה מתאהבים ב'לבד'. הוא היה אומר לי: 'אל תפחדי מחלל ריק'. השני העריך אותי מאוד ונתן לי כמה טיפים חשובים לחיים. והשלישית לימדה אותי לשמור על סדר ולתכנן את העיצוב מראש, עד לפיקסל האחרון. ככה הצלחתי למקד את עצמי, לא להתפזר ולהגיע לאן שאני באמת רוצה להגיע, לעולם הכתיבה.

על הבמה. "יש יתרונות בלהיות חירשת"  // צילום: משה רוזנטל

"פילסתי לעצמי את הדרך להתפרנס מכתיבה. היום אני גם עצמאית וגם שכירה, כותבת למדיה חברתית בחברת יחסי ציבור, עושה סטנד־אפ ומחפשת שותף או שותפה מנוסים בתחום, שיעזרו לי עם כתיבת מופע מלא.

"יש מחקר שמצא שרוב החירשים לא מתקדמים בעבודה ובקריירה. וזה נכון, אני לא מכירה חירש שהתקדם לדרגה גבוהה יותר בתוך חברה. גם אני לא התקדמתי לתפקידים בכירים יותר במקומות שבהם עבדתי. אני נתקלת בהמון אטימות וחוסר הבנה, שגורמים לי לתחושה של תסכול אינסופי".

אף שחשה ששמיעתה הולכת ומידרדרת, היא לא היתה מודעת לגמרי לחומרת מצבה הבריאותי.

"לפני שנתיים אבא שלי אמר לי: 'תכלת, אף פעם לא בדקנו למה ואיפה נמצאת הבעיה שלך. הלכתי לרופא אף־אוזן־גרון והופניתי לבדיקות גנטיות ולסי.טי. כשהגעתי לרופאה עם התוצאות, היא אמרה שיש לי כנראה מוטציה גנטית נדירה, ושיום אחד אני אהיה לגמרי חירשת.

"זו היתה הפעם הראשונה שרופא אומר לי דבר כזה, ואני יודעת שתמיד היתה לי תקווה. יצאתי מהרופאה, שמתי משקפי שמש וכתבתי לחברה שלי שאני לא מאחלת את עצמי לאף בחור".

אבל היו לך חברים שומעים במהלך השנים.

"מערכות היחסים המשמעותיות שלי היו עם שומעים, אבל קיבלתי מהם גם נוקאאוטים. בן זוג אחד אמר לי שידידה שלו סיפרה לו שאפשר לבדוק בשלבים מוקדמים של ההריון אם העובר נושא את הגן של החירשות. הרגשתי פגועה, ועדיין לא היה לי ברור ממה. קמתי, והוא נתן לי ללכת.

"כשיצאתי לרחוב פתאום הבנתי שיש בחורים שישללו אותי כאופציה לאישה ואמא, במחשבה שאולי בעיית השמיעה שלי עוברת בתורשה. הרבה אנשים אומרים לי שרק בן זוג חירש יבין אותי באמת. אבל אני לא מסכימה".

את רמת האינטימיות שלה עם בנים היא קובעת לפי פרק הזמן שבו היא מרגישה בנוח לשלוף לידם את מכשירי השמיעה מאוזניה. "בהתחלה אני מוציאה אותם שנייה לפני שהבחור נרדם, ואז, ברמה הכי גבוהה, שאני קוראת לה 'חגורה שחורה', אני מניחה את היד שלי על החזה שלו. הוא מדבר איתי דרך הלב הדוהר שלו, כשהכל עוד קצת מעורפל והעיניים חצי עצומות. ככה אני שומעת אותו הכי טוב".

את מאזינה למוסיקה?

"ברור! כשאנשים מגלים שאני לקוית שמיעה, הם אומרים: 'אם לא הייתי יכול לשמוע מוסיקה, הייתי מת'. אני עונה להם בלב: תמותו. אני אולי שומעת מוסיקה בלי הניואנסים, אבל אני בהחלט מרגישה אותה. ואני גם צריכה אותה. היא תמיד שם איתי, בכל מקום.

"אני שומעת את הקצב, את המנגינה, אפילו מזהה את כלי הנגינה. אני יודעת לזהות כינור, פסנתר, תופים, ואפילו חליל. בשירים חדשים אני לא שומעת את המילים בצורה ברורה, הן נשמעות כמו עוד שכבה של מנגינה. לפעמים קצת כמו מלמול. אבל כשאני פותחת 'שירונט' וקוראת את המילים, אני יכולה להגיד בדיוק באיזה משפט כלי הנגינה נמצאים, מופתעת כל פעם מחדש מהיכולת המדהימה של המוח להשלים את החסר.

"היה לי פעם חבר מתכנת, והוא ידע שאני מקשיבה למוסיקה תוך כדי קריאת מילות השירים. אז הוא בנה תוכנה שבה מקלידים שם של שיר, ומייד מופיעים באותו חלון גם הקליפ ביו־טיוב וגם המילים מאתר 'שירונט'. בסוף נפרדנו, אבל המוסיקה ממשיכה להתנגן".

איפה הקושי הכי משמעותי?

"קשה לי שאני לא יכולה לחוות באופן שלם יצירה של אנשים אחרים - למשל, סטנדאפיסטים, שאני לא מצליחה לעקוב אחרי ההופעה שלהם כמו שצריך. הכי קשה לי בחברה עם כמה אנשים. למשל, בחדר האמנים, כששמח וכיף וכולם מדברים ביחד וצוחקים - ואני לא שומעת כלום.

"אני עובדת על עצמי נפשית כדי ליהנות מהווייב ומהאווירה, ואני לא רוצה 'לחנך' אנשים או להרוס את הזרימה. אז אני פשוט מקבלת את המציאות באהבה, עם כל הקלישאה שבדבר.

"קריאת השפתיים שלי השתכללה עם השנים, ופיתחתי כל מיני טכניקות לקרוא אנשים והבעות. כדי שאנשים יבינו עד כמה אני לא שומעת טוב, בלי לסבך במושגים רפואיים, אני אומרת שבלי מכשירי השמיעה אני שומעת כמעט על 'מיוט'.

"לצערי, ביום־יום אני כבר לא שומעת בטלפון, אז אני לא יכולה להזמין תור לרופא ולברר פרטים באופן מיידי, כמו סידורים ברשויות או פרוצדורות שונות. והכי חשוב: אני לא יכולה להזעיק עזרה דחופה כשצריך - למשל, וטרינר לכלבה שלי או אמבולנס. למזלי, עוד לא נזקקתי לזה".

מה עושים?

"הרבה פעמים אני נעזרת בחברות, שולחת להן סמס ומתפללת שיענו מהר. כשאני צריכה לתת טלפון שלי, אני נותנת טלפונים של חברות שלי. את הטלפון של אחת מהן אני מציינת בקורות החיים שלי. זה מאוד מתסכל, ואני שונאת לבקש עזרה, אבל חבר טוב הסביר לי שאנשים אוהבים לעזור, אז אני מבקשת יותר לעומת פעם. אנחנו גם בעידן הפייסבוק והווטסאפ, שמקלים עלי".

עדיין נשארו בך שרידים מהילדה המתביישת?

"ברור. לא מזמן, כשישבתי ברכבת ושמעתי מוסיקה באוזניות, דאגתי לפזר את השיער ולהוריד את הקוקו, כדי שלא יחשבו שאני מוזרה עם מכשירי שמיעה".

חשבת על ניתוח?

"אני מתלבטת אם לעשות ניתוח של שתל שבלול. בסביבה שלי מאוד לוחצים עלי לעשות, אבל יש לי חברים עם שתל שבלול, ואני רואה שזאת לא מציאה. שתל הוא מעולה לילדים עם מוח רך יותר, אבל קצת פחות מעולה למבוגרים. יש תופעות לוואי, וזה תהליך ארוך של שיקום ולמידה. גם אחרי שנים עם השתל, חברים שלי עדיין נעזרים הרבה בקריאת שפתיים. אני לא רוצה לעשות את הניתוח הזה ממקום של 'אין מה להפסיד', אלא ממקום של רצון".

*   *   *

הכלבה שלה, פני, נובחת לפתע בשמחה לעבר עובר אורח ליד בית הקפה בפלורנטין. "כולם בשכונה מכירים אותה. היא החברה הכי טובה שלי, ובזכותה יש לי המון חברים חדשים. היא כלבת האומנה השלישית שלקחתי. בתור בארומה אני אומרת את השם שלה, וכשהיא קופצת, אני יודעת שהכריזו שההזמנה שלי מוכנה.

"אבל אני מי שאני היום בזכות דֶבי, כלב פודל אפור גזעי שקיבלתי כשהייתי בת 3, כשהחלה הירידה בשמיעה ושמו לי מכשירים. הייתי חייבת להוציא אותו כמה פעמים ביום, וככה פגשתי המון אנשים ברחוב, ששאלו אינסוף שאלות. הייתי חייבת לענות להם, לתקשר ולהתמודד עם בעיית השמיעה שלי.

"כל השנים הייתי מחבקת אותו כשהייתי עצובה, בוכה לו בתוך הפרווה כשחזרתי הביתה אחרי שילדים צחקו על בעיות השמיעה שלי. הוא תמיד היה שם לספוג את הדמעות, להקשיב, להביט בי בעיניים מלאות אהבה וללקק אותי ברגע שהייתי צריכה. זאת אהבה ללא תנאים. הוא מת בגיל 15, כשהייתי בת 18".

מה ההבדל בין תכלת של היום לילדה ש"נורמלה"?

"היום אני במקום אחר. פעם, לפני אחת ההופעות, ראיתי בקהל בחור שלמד איתי בתיכון והיה לועג לי. התחלתי לאכול את עצמי, אשכרה חזרתי אחורה, להיות שוב הנערה הלא מקובלת. ואז מישהו אמר לי: 'תכלת, הנקמה הכי טובה היא ההצלחה'.

"חוץ מזה, גם עכשיו, גם מחר וגם תמיד, חשוב לי שאנשים ילמדו להקשיב עם כל החושים ולהיות סלחנים כלפי אחרים. וקודם כל, כלפי עצמם".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו