סוחרי סמים זוכים בדרך כלל לכינויים מעוררי אימה, פחד והרבה כבוד. כך, למשל, נהגו מי שמצאו את עצמם באותו חדר עם פאבלו אסקובר (ולא חשובות הנסיבות), לקרוא לו "הפטרון" או "דון פאבלו". בחואקין גוזמן המקסיקני דבק דווקא השם "אל צ'אפו" (הקצר), בעיקר בשל גובהו הלא מרשים, אבל גם, כך אומרים, בגלל הפתיל הלא ממש ארוך שיש לעצביו.
שונה מהשניים הללו הוא הווארד מרקס, שהיה אחראי בשלבים מסוימים מחייו ל-10 אחוזים מסחר המריחואנה בעולם, החליף לא פחות מ-89 זהויות, הבריח טונות של סחורה ברמקולים של להקות כמו "פינק פלויד" ו"ג'נסיס", חבר למחתרת האירית ולארגון הביון הבריטי ונפטר אתמול בגיל 70 לאחר מאבק במחלת הסרטן.
הכינוי של מרקס, שאותו רכש טבין ותקילין מאסיר שאיתו חלק תקופה בבית הכלא, היה לא פחות מ"מיסטר נייס". עכשיו, כשאתם יודעים מה המקור לרעל האיום והנורא שמוכרים בפיצוציות, קחו כמה דקות ותשמעו סיפור חיים מטורף בהחלט.
אופנה, מוזיקה - ומריחואנה
דניס הווארד מרקס נולד ב-13 באוגוסט 1945 בעיירת כורים בוויילס, לאב שהיה קצין בצי הסוחר ולאם עקרת בית. עד גיל חמש, כמו רוב חבריו, דיבר רק וולשית, ומאוחר יותר הגדיר את מקום היוולדו כ"מקום שיש בו יותר מכרות פחם מבתי ספר והרבה יותר פאבים מכנסיות". למרות המגרעות הללו, הצליח הבחור להתקבל ללימודים באונ' אוקספורד היוקרתית, שם הכיר לראשונה את מי שתשנה את מסלול חייו – המריחואנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"בשנות ה-60 זה היה בלתי אפשרי עבור סטודנט שלא להיחשף לחומרים הללו", תיאר מרקס בראיון, "זו היתה האווירה באותם הימים - אופנה, מוזיקה ומריחואנה. נגרים ופועלים לא ממש עישנו, אבל הסטודנטים כן". אט אט החל הסטודנט לפיזיקה לעשות את המתמטיקה, וגילה שהוא מוכן לקחת סיכונים ושסחר בסמים יכול להיות עסק משתלם. "פשוט רציתי לעשן יותר משיכולתי להרשות לעצמי, אז התחלתי לסחור" הוא מסביר, "ככה הפכתי אט-אט לסוחר רציני, שפוגש את המבריחים. בסופו של דבר הפכתי למבריח בעצמי". פשוט, לא?
ההתחלה היתה צנועה יחסית. דרך איש קשר בשם גרהאם פלינסטון הגיע מרקס לסוחר סמים מאפגניסטן בשם מחמוד דוראני והחל לייבא מאות קילוגרמים של חשיש לאירופה, בעיקר במזוודותיהם של אנשים עם חסינות דיפלומטית, או במטענים של אנשי עסקים ויבואנים, שנהנו כמובן משוחד נאה. הכל היה טוב ויפה, אלא שאז התחיל שמו לצלצל מוכר באוזניהם של יותר מדי שוטרים, והוא נתפס בהולנד כשעל גופו כמות נאה של חשיש. המקרה הזה יכול היה לגדוע את הקריירה של מרקס באיבה, אלא שהוא החליט אחרת - ונעלם.
הרשויות באירופה אבדו עצות, אלא שאז התברר שהבחור ביים את חטיפתו, החליף זהות (ולא בפעם האחרונה בחייו) וברח לאיטליה תחת השם "אלברט ליין", הכל כדי שהוריו לא יפסידו ערבות של 50 אלף פאונד ששילמו עבורו. אחרי תקופה באץ המגף הסתנן מרקס בחזרה לבריטניה, שוב בשהות בדויה, וחזר לסורו. באותה תקופה פגש גם בנערה בת 16 בשם ג'ודי ליין, מי שתהיה אשתו ואם שלושת ילדיו.
הטריילר לסרט התיעודי "מיסטר נייס האמיתי", שנעשה על מרקס בשנה שעברה
"כבר לא עסק להיפים"
העסקים, איך אומרים, המשיכו לפרוח ומרקס החליט לצאת לדרך עצמאית ונפרד מסוחר החשיש האפגני. שותפו החדש היה לא פחות מחבר המחתרת האירית (ה-IRA), אדם בשם ג'יימס מקאן, שחוץ מלפוצץ לאנגלים בניינים ואת הצורה, נהג גם להבריח סמים. "כולם חשבו שג'יימס הוא איזה מין גיבור מקומי, אבל האמת היא שהוא בכלל לא היה חלק מה-IRA", סיפר מרקס על שותפו החדש, אך לא שכח להוסיף כי "לענייננו הוא היה מאוד יעיל".
בשלב הזה העסקים גדלו מדי, ולא היתה ברירה אלא לשתף בהם גם ארגוני פשע ממוסדים יותר. "הסיכון והכסף שעשינו גדלו מאוד, וזה כבר לא היה עיסוק להיפים" תיאר מרקס, "זה הופך להיות ביזנס שכדי להפעיל אותו צריכים להכניס אנשים מעולם הפשע. מקטע של אהבה ושלום זה הפך לעסק הרבה יותר אלים, מה שבאמת היה חבל מאוד".
סיפור שמוכיח את הנקודה הזו הוא מה שקרה בשדה התעופה של פרנקפורט. אחד מבלדרי הסמים של השניים לא הגיע בזמן לטיסה, וכדי לעכב את ההמראה הוחלט להתקשר לחברת התעופה ולהודיע שיש פצצה על המטוס. זה עבד, אגב.
מרקס עם האוטוביוגרפיה שחיבר "מיסטר נייס" // צילום: אי.פי.איי
הקשר של מרקס עם המחתרת האירית לא נעלם מעיניהם של אנשי ארגון הביון הבריטי ה-MI5, שהחליטו שהם מוכנים לבלוע את הצפרדע של הסחר בסמים, כדי לזכות בשירותיו של מרקס ואולי ללכוד בעזרתו כמה אירים מסוכנים.
מי שנבחר למשימת הגיוס הוא חברו של מרקס ללימודים, המילטון מקמילן. "אני והוא היינו חברים הרבה לפני שהם החליט לגייס אותי" נזכר מרקס, "למרות שזה לא נאמר במפורש, הם רצו שאשמש כחפרפרת. בתור מבחן הם ביקשו ממני לפתות תיירת צ'כית שחשדו בה שהיא סוכנת ק.ג.ב. "בסוף הם ניתקו את הקשר כי ידעו שהזהרתי את מקאן", סיכם מרקס את הפרשה. במשטרת בריטניה הכחישו במשך שנים ארוכות כל קשר לסיפור הנ"ל, אולם במשפטו של מרקס הוצג מסמך שהוכיח כי האיש אכן עבד תקופה מסוימת בשרות ה-MI5. הקצין שהדליף את אותו מסמך, התאבד.
תחת עינן הפקוחה של הרשויות, היה צורך למצוא דרכים יצירתיות כדי להמשיך להבריח מריחואנה מיבשת ליבשת, ובמיוחד לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שגילתה בדיוק באותן שנים את הרוקנ'רול המשובח שנוצר באנגליה. מוחו הקודח של מרקס עשה אחד ועוד אחד כשהתוצאה, אולי כרגיל אצלו, היתה שלוש. "יצרנו קשר עם ג'יימס מוריס, בעלים של מפעל רמקולים שמכר ציוד לכל הלהקות הגדולות של התקופה", הוא מספר, "תמורת כמה פאונדים, הוא הסכים שנטמין חשיש ברמקולים שנסו להופעות אל מעבר לאוקיאנוס, וכך יצא שבתוך ציוד ההגברה של הפינק פלויד, ג'נסיס ועוד להקות רבות, הוברחו לאמריקה טונות של מריחואנה".
המשלוח המוצלח הראשון עשה את דרכו בשלהי מארס 1973, ואחריו היו עוד ועוד. כשראה מרקס כי טוב, החליט להקים להקה תחת השם האירוני "העשב הצוחק" (Laughing Grass) והמשיך בעסקיו כמעט בין מפריע כשהוא מתערבב עם המוזיקאים הגדולים של התקופה וחי חיי מותרות והנאה, עד התקלה הראשונה.
אותה תקלה התרחשה בטיסה שהיתה אמורה לנחות בלאס וגס, ובה משלוח גדול במיוחד. אחד הרמקולים התפרק, וכלב גישוש מצא את תכולתו הסודית. מרקס עצמו היה באותו זמן בארה"ב ולא נתפס, אולם שיטת הרמקולים נפחה את נשמתה.
בפעם הבאה שבה משהו השתבש, כבר לא היה למרקס מזל. משלוח של 15 טונות חשיש נתפס על יאכטה שעשתה את דרכה מהאיים הקאריביים להולנד, ועליה גם שותפו מקאן. התפיסה, אגב, התרחשה בגלל שמשהו עיצבן את מקאן, והוא החל לירות באוויר בלי סיבה נראית לעין. זמן קצר לאחר מכן נעצר גם מרקס, ונשלח לכלא בבריקסטון. לאחר משפט שארך שנתיים, ובו העידו לא פחות מגנרל בצבא מקסיקו ומהמאפיונר האיטלקי הידוע ארני קומב, הצליח מרקס להוכיח כי הוא בכלל איש השירותים החשאיים הבריטים, ושחרר לחופשי תוך שהוא מקבל החזר הוצאות משפט בסך 30 אלף פאונדים.
מהכלא בבריקסטון יצא מרקס על הכינוי שדבק בו, "מיסטר נייס", שאותו רכש מעבריין שישב איתו שם בשם דונלנד נייס תמורת אלף פאונד. "הוא ביטא את שמו ניס, אבל אני מייד ידעתי שאני רוצה להיות מיסטר נייס", סיפר מרקס כשיצא לחופשי.
אפרופו זהויות, מרקס טוען שהחליף לא פחות מ-89 כאלה. "להשיג זהות חדשה היה ממש פשוט", סיפר, "ג'ודי היתה מתחזה לאסטרולוגית, ופשוט שאלנו אנשים בפאבים כמה פרטים מזהים, בעיקר שם הנעורים של אמא שלהם, שבעזרתו היה קל מאוד להשיג מסמכים כמו תעודות לידה ודרכונים, אפילו של ראש הממשלה אם אתה רוצה".
בכלא, מה לעשות, נוצרים גם קשרים בין עבריינים ובתום תקופת המאסר חזר מרקס לעיסוקו היתר שאת, כשהוא לוטש עיניים לשוק חדש ומתפתח – אסיה. הוא החל לבלות בתאילנד, בפיליפינים ובהונג קונג והכיר חבר חדש, האציל הבריטי לורד מוינהאן שהיה מקורב לשליט הפיליפינים פרדיננד מרקוס ובחש בעסקים "מלבבים" כמו זנות, הימורים וכמובן סחר בסמים.
אבל החברות הזו לא נגמרה טוב. ב-1986 נפל משטרו המושחת של מרקוס בפיליפנים והלורד מוינהאן נתפס והעיד נגד מרקס. שנתיים אחר כך, בתום חקירה ממושכת של סוכן הרשות הפדרלית למלחמה בסמים של ארה"ב (ה-DEA) קריייג לובאטו, שהיה אובססיבי כלפי מרקס ורדף אחריו במשך שנים, נתפסו בפיליפנים חממות גדולות שבהן גידל מרקס מריחואנה, והוא ואשתו ג'ודי נעצרו בביתם בפלמה דה מאיורקה והוסגרו לארה"ב.
בתקופה ההיא לא גילו בתי המשפט האמריקניים סלחנות יתרה כלפי סוחרי סמים, ומרקס נידון ל-25 שנה בבית הסוהר הידוע לשמצה "טור הוד" באינדיאנה. על ג'ודי נגזרו שנתיים מאסר ושלושת הילדים, אמבר בת ה-8, פרנצס'קה בת ה-6 ופטריק בן השנה, עברו להתגורר אצל אחותה של ג'ודי וסבלו שם מהתעללות קשה מצד בעלה שהיה מכור להרואין.
הווארד "מיסטר נייס" מרקס. קנה את הכינוי מעבריין // צילום: GettyImages
"הוא פשוט שקרן"
מרקס עצמו השתחרר אומנם אחרי שבע שנים בלבד, בשל קיצור עונש משמעותי שנבע מהתנהגות טובה ובתמורה לגירוש בחזרה לאנגליה, אולם היחסים בינו לבין אשתו הגיעו לקיצם. בספר שפרסמה בשנת 2006 חשפה ג'ודי קצת מהחיים הלא פשוטים לצידו של סוחר הסמים
"בהתחלה הכל היה מגניב ונראה לי לא מסוכן, אבל לאט לא הוא התחיל להסתובב עם עבריינים כבדים יותר ויותר, במיוחד אחרי התקופה שבה ישב בכלא בבריקסטון", סיפרה בראיון, "היו שם אנשים של הרשיתי לו להכניס אלינו הביתה כדי שלא יתקרבו לילדים. הוא התחיל גם לשתות המון ולקחת סמים קשים והיו לו גם אירועי לב, אבל הוא לא הקשיב לרופאים. אחר כך גילתי שהוא ויתר על עסקת טיעון שבמסגרתה הייתי משתחררת, וגם שהיה לו רומן עם אישה אחרת וזה היה יותר מדי עבורי. ויתרתי על החיים שלי בשבילו, אהבתי אותו חיכיתי לו, והוא... הוא פשוט שקרן".
מרקס וג'ודי נפרדו באופן מוחלט ב-2003, התגרשו ב-2005 והיא התמודדה מאז עם סרטן השד, אבל לדבריה "למרות הצלקות הפסיכולוגיות, שישארו לתמיד, עכשיו אני והילדים כבר בסדר, אנחנו מסתדרים".
פרט לספרה של ג'ודי, נכתבו על מרקס כמה ספרים נוספים, כולל אוטוביוגרפיה שכתב בעצמו בשם "מיסטר נייס" והספר "היי טיימס" שכתב עליו העיתונאי דיוויד לי עוד בשנת 1985. גם שני סרטים דוקומנטריים ואחד עלילתי נעשו על סיפורו, ובאחרון שבהם, "מיסטר נייס האמיתי" שיצא ממש בשנה שעברה, הוא סיכם את הכל במשפט קצר: "אין - ולא היו לי חרטות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו