אחד הצ'ופרים של מקצוע הסטנד־אפ (מלבד הזכות לקבל פלטת מטוגנים ממנהלי אולמות אירועים עוד לפני שהיא מגיעה לאורחים או למשרד הבריאות) הוא הופעות בחו"ל. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, זו חגיגה גדולה: אתה אורז תיק קטן, מכניס לתוכו רשימת מתנות ענקית, עושה לאשתך פרצוף של "אין לי כוח לנסיעה הזו עכשיו" וממהר להיעלם מאחורי הדלת לפני שהיא קולטת שהשארת אותה לשלושה ימים עם שתי ילדות, כלבה ומיגרנה שבוודאי תצטרף בהמשך.
אחר כך אתה יורד למונית ויוצא אל היעד: קהילות של יהודים בניו יורק התוססת, במיאמי המפנקת, או במקרה שלי - במוסקבה הקפואה. בסדר, איך אבא שלי אומר - "סוס שמקבלים במתנה, לא בודקים לו את השיניים", גם אם הסוס בקושי מדבר עברית ומתעקש שהמופע יתקיים כשהקהל אוכל, "כי זה יותר טוב לאווירה".
אחרי טיסה של ארבע שעות, שבמהלכה הדיילות העירו אותנו שלוש פעמים לאוכל, פעמיים לשתייה ופעם אחת לפיפי ("אז מה אם אין לך? קום תעשה, בנחיתה יהיה אסור"), נחתנו במוסקבה. "לא כזה קר, סתם הפחידו אותנו", אמרתי למנהל המופע שלי כשיצאנו מהטרמינל המחומם לרחוב הקפוא. אחרי שנייה בדיוק חזרתי פנימה, נשכבתי על הרצפה המחוממת והודעתי שאין מצב שאני יוצא שוב.
אחרי כמה דקות התרגלתי. כלומר, המנהל גרר אותי בכוח בעגלה של מזוודות, ונסענו למלון.
כבר בשלב הזה נתקלתי בשתי תופעות, שילוו אותנו לאורך כל הביקור. האחת - שמבחינת הרוסים, השפה היחידה בעולם היא רוסית. כל השלטים הם רק ברוסית, נהגי המוניות מדברים רק רוסית, ואפילו העובדים בשדה התעופה - אנשים שבטח נתקלו פה ושם בזרים - מכחישים את קיומה של כל שפה אחרת.
והתופעה השנייה - המועקה. בכל שיטוט בעיר הרגשנו מין צל אפור שמרחף מעל הבניינים המקושטים, מעל החנויות המוארות. מין עננה של עצבות, שקשה להסביר אותה וקשה להתעלם ממנה.
• • •
לקראת ערב שלחו אלינו את "המלווה": ישראלי לשעבר גדול וחייכן, שאמור לקחת אותנו להופעה, להחזיר אותנו ולדאוג שיהיה לנו ביקור נעים בעיר ש"נעים" זה לא בדיוק מה שהיא יכולה לרשום על כרטיס הביקור.
כשהגענו לאולם, הופתעתי לטובה. הקהל, שהיה מורכב ברובו מזוגות של ישראלים לשעבר או לעתיד, שלט גם בעברית וגם בכל מה שנעשה בישראל. בדיחות על "המצב", גם כאלו שנגעו לאירועים שהתרחשו בארץ ממש באותו יום, זכו לצחוק גדול ולגירסה המקומית של מחיאות כפיים: הרמת כוסית.
היה כל כך כיף, שלא רציתי לרדת מהבמה, חוץ מאשר ברגע אחד, שבו, בלהט המופע, הרשיתי לעצמי לספר בדיחה על פוטין. שקט מביך השתרר באולם, וחוץ מכמה גיחוכים מהוססים, היה אפשר לשמוע גם את זמזום הפלורסנטים המדכאים. אולי מה שהרגשתי קודם באוויר לא היה עצבות אלא פחד, חשבתי לעצמי, תוך שאני עובר במהירות לבדיחה הבאה, ומקווה שהשקט יתחלף במהירות בהרמת כוסית נוספת.
אחרי המופע, שבאמת היה מהנה, "המלווה" הציע לקחת אותנו למסעדה בעיר. השעה כבר היתה די מאוחרת, אבל מובן שהסכמנו - אחרי הכל, מתי שוב נהיה במוסקבה? (מתי שיזמינו שוב, אני מניח).
כשיצאנו לרחוב, שהיה עכשיו עוד יותר קר ממה שהיה ביום (בהנחה שזה אפשרי), פגשנו לראשונה את מוסקבה של הלילה. בכל מקום היו אורות נוצצים, מכוניות יוקרה, יפהפיות מקומיות ומוסיקת מועדונים עדכנית.
התקרבנו למסעדה שבחר עבורנו "המלווה", ומהמבטים שהפנתה אלינו המארחת הקרירה (טוב, היא עומדת בחוץ) הבנו שהתלבשנו בול בשביל המקום, אם אנחנו מתכוונים להתקבל לעבודה כשוטפי כלים. שיחה קצרה שלה עם "המלווה", שכללה העברת שטרות חד־סטרית, סידרה לנו יופי של מקום ליד האקווריום, כשלאימתי התברר לי שהסועדים רשאים לבחור כל אחד מהיצורים ששוחים בו ולבקש מהמלצר לנטרל אותו לצלחת שלהם. הלכתי על דג.
• • •
למחרת בבוקר יצאנו קצת לנשום אוויר. כלומר, לחפש מתנות לקרובים הכועסים בבית. מוסקבה משופעת במרכזי קניות, ואנחנו הלכנו על אחד הפחות יקרים, שנמצא במבנה מרשים מתחת לאדמה. כל כך עמוק, שעוד חמש־שש מדרגות כבר היינו יוצאים בישראל וחוסכים את הטיסה.
בין קניות לארוחת צהריים איומה ב־KFC המקומי (אם הבעלים של הרשת המצליחה היה יודע מה עושים כאן בשמו, הוא היה גורר את מנהל הסניף המקומי לבית הדין הבינלאומי בהאג), שמתי לב שמאז שהגענו לעיר הזו, לא נתקלנו במקומיים מחייכים. לא ברחובות, לא בחנויות, לא במסעדות, לא בשום מקום. מוזר, חשבתי לעצמי, בדיוק כשיצאנו מהקניון הגדול וגשם דק החל לרדת עלינו ועל הקניות שלנו.
בערב, כשחיכינו למונית שתיקח אותנו בחזרה לשדה התעופה, ישבנו בבר של המלון. "המלווה" הגיע להיפרד מאיתנו, והרמנו כוסית וודקה, כנהוג במסורת המקומית לציון פרידה, שמחה, כעס או שעה עגולה.
בכוס השלישית הרשיתי לעצמי לשאול אותו על התחושה המעיקה שיש באוויר, גם כשמבחוץ הכל נראה מצוחצח ומרשים. האיש הביט בי בחיוך והניף את כוס המשקה שלו. "לחיי החופש!" הוא אמר, ואני הבנתי הכל: הענן הזה, שמרחף מעל העיר ומשתקף בעיניים הנוגות של תושביה, הוא לא עצבות ולא פחד. הוא כמיהה. כמיהה לחופש בעיר שראתה כבר כמעט הכל בחייה הארוכים, ורק חופש עוד לא ראתה.
"לחיי החופש!" השבתי לו, ושנינו רוקנו את הכוסות בשלוק אחד שורף.
nusshayom@gmail.com(איור: יובל רוביצ'ק)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו