"אנחנו יוצאים להחזיר את הדר"

היום לפני 20 חודשים בדיוק נחטפה גופתו של סגן הדר גולדין ז"ל על ידי חמאס. הרחוב שבו מתגוררת משפחת גולדין בכפר סבא, שהמה באותו יום מאות עיתונאים וסקרנים, חזר להיות רחוב ישראלי רגיל. משאית זבל שנוסעת ברוורס, פרחים שנשרו מהעצים, ומעבר לכביש - בית העלמין הצבאי, שבו נמצא קברו של הדר. 

"אני יכולה לראות את בית העלמין מהחלון", אומרת לאה גולדין. "אנחנו גרים כאן כל השנים, ובילינו הרבה מאוד בגן הזיכרון הסמוך לו: זה מקום לילדים לשחק בו, מקום שהדר היה לוקח אליו את החניכים שלו בבני עקיבא.

"זה חלק מאיתנו, אבל זה חלק מסובך מאיתנו, כי הדר לא באמת שם. הרבנות הצבאית החליטה, על סמך ממצאים פתולוגיים, להכריז עליו כחלל ולקיים הלוויה, וזה נתון. אבל הדר נעדר. לא אנחנו שלחנו אותו להילחם בעזה, מדינת ישראל שלחה אותו, והיא שצריכה להחזיר אותו הביתה משדה הקרב. אז כל היחס לקבר מבחינתנו הוא מאוד לא ברור".    

התקרית אירעה ביום שישי, 1 באוגוסט 2014, באזור רפיח. מחבלים שיצאו ממנהרה הפתיעו את כוח סיירת גבעתי, הרגו את מפקד הסיירת, רס"ן בניה שראל ז"ל, ואת הקשר שלו, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל, וחטפו את הדר. הוא הוכרז תחילה כחטוף, אבל אחרי 36 שעות באו לבית המשפחה ראש אכ"א דאז, האלופה אורנה ברביבאי, והרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, והציגו בפניה ממצאים מהשטח שמוכיחים כי הדר אינו בין החיים. הוא הוכרז, לראשונה בצה"ל, כ"נעדר חלל".   

קשר מיוחד נרקם בין משפחת גולדין לבין משפחת שאול, שבנה אורון נהרג בנגמ"ש המוות בסג'עייה, 12 ימים לפני התקרית ברפיח. אורון הוכרז "חלל שמקום קבורתו לא נודע". מאז הקיץ ההוא חיות שתי המשפחות בציפייה.

"אנחנו לא משפחה שכולה נורמלית", אומרת לאה, "אנחנו בעצם משפחה שבויה. הבן שלנו שבוי, ויחד עם הכאב, אנחנו גם צריכים כל הזמן לחתור להביא אותו. להיות פעילים ואקטיביים". בזמן השבעה שאלתי חבר: 'כמה אנשים היו פה ביום? אלף?' והוא ענה: 'לפי כמות המים שחילקתי, היו 5,000 איש ביום'. זה בלתי נתפס.

"היו כאלה שאמרו לנו אז: 'תוך חצי שנה־שנה יהיו חילופי גופות, והעסק ייגמר'. אבל כשהסתיימה שנת האבל, אנשים חשבו שנגמר העניין. הבנו שצריך לשוב ולהעלות את המודעות לעניין, כי הגופה של הדר עוד לא הוחזרה".

וכך, בחודשים האחרונים, יצאה משפחת גולדין למה שהיא מכנה "מסע להשבתו של הדר". בדרכם האצילית, שהתגלתה כבר באותו הערב שבו יצאו בני המשפחה לתקשורת לבקש שצה"ל לא ייסוג מעזה לפני השבת בנם, הם הקימו מטה מיוחד ויוצאים להידבר בנושא השבת הגופה עם כל מי שצריך בארץ ובעולם.

חשוב להם שלא יקראו לזה "מאבק". "זה לא מאבק", אומרת לאה גולדין, "זו תוכנית עבודה. המאבק היחיד הוא נגד האויב שלנו, שזה חמאס. אנחנו לא נאבקים באף אחד בתוך מדינת ישראל. אנחנו רוצים לעזור לגורמים שפועלים בעניין להשיג את המטרה המשותפת, שהיא להביא את הדר ואורון לקבר ישראל.

"אני לא מעלה בדעתי שממשלת ישראל תשנה את המצב עם עזה, או תסכם איזושהי תוכנית עם גורמים באזור - למשל, עם ממשלת טורקיה - בלי לכלול את שחרורם של הדר ואורון".

ככל הידוע לכם, יש מגעים להחזרת הגופות?

"אין משא ומתן. חמאס הוא ארגון טרור, אין איתו קשר, אין ממשק. הם מציבים תנאים מוקדמים אפילו כדי להתחיל לדבר. הם גוררים את זה המון זמן, והשאלה היא באיזה מקום להנהגה שלנו יש מספיק אומץ לשים את הרגל ולהגיד: 'זהו, נגמר המשחק'. כי זה משחק של החמאס בנו, ההורים. הם בעיקר רוצים לעשות מניפולציות, וזה דבר נורא.

"כשאת מדברת על שתי משפחות שהבנים שלהן לא חזרו, כל העצבים חשופים. לפעמים המידע מגיע אלינו עוד לפני שקיבלנו הערת אזהרה, וזה קשה".

ואכן, חמאס לא חוסך באמצעים שמכוונים לזעזע באופן ישיר את המשפחות, ובכך לנסות לגרום להן להפעיל לחץ שיגרום להעלאת המחיר שתשלם ישראל. ביום שלישי השבוע פירסם העיתון הערבי "א־שרק אל־אווסט", שיוצא לאור בלונדון, כי חמאס מאשר שמתקיימים מגעים מקדמיים עם ישראל לעיסקת חילופי שבויים, אולם המגעים עדיין לא הגיעו לכדי שיחות מעשיות.

"בדקנו מול הגורמים שמעדכנים אותנו, וגם בידיעה הזו אין שום חדש", אומרת לאה גולדין. "בחמאס כל הזמן ממחזרים הודעות. הם אמרו שעד שמשוחררי עיסקת שליט, שנעצרו שוב בעקבות חטיפת הנערים, לא ישוחררו - הם לא ימסרו שום מידע על הגופות. הידיעה הזאת לא קשורה לשום דבר שקורה במציאות בשטח, אבל עבורנו זו כן אמירה שהם מחזיקים בגופות".

•     •     •

בדצמבר 2015 פירסם חמאס "מכתב", שנכתב כביכול על ידי אורון שאול. בעקבות המכתב פנתה אמו זהבה במסר ישיר לאיסמעיל הנייה, וביקשה שיציג הוכחות שאורון חי. "אם תעשה זאת", אמרה, "נהפוך את המדינה למען עיסקה".

גם אתם שקלתם פנייה ישירה לחמאס?

"הגישה שלנו היא להפוך את המשוואה: במקום שחמאס יגדיר למדינת ישראל את המחיר לשחרור, הגיע הזמן שמדינת ישראל תגדיר לחמאס את המחיר על זה שהוא מחזיק בגופות. להחמיר מאוד את היחס לאסירים שלהם, לצמצם טיפולים רפואיים, לצמצם את הציוד שמועבר לעזה. לגרום להם להבין שלא משתלם להם לחטוף, כי כל חטיפה תגרום להם נזק.

"לפי הפרסומים, חשוב להם שעיסקה של החזרת הגופות, אם וכאשר תהיה, תופרד מנושאים אחרים, כמו שיקום עזה. אני חושבת שזה קריטי לקשור בין הדברים. הגישה שלנו היא הומניטרי תמורת הומניטרי: להביא חללים לקבורה זה הדבר ההומניטרי ביותר בכל העמים והדתות, מקדמת דנא. רק אצל חמאס מנהלים מסחר על הדברים האלה.

"כל העולם שואף ודוחף לשקם את עזה, ובעיניי זה בסדר גמור, אבל יש לקשור הכל בתנאי בסיסי פשוט: תחזירו את החללים שלנו, ואם אתם רוצים סיוע הומניטרי - נהגו גם אתם בצורה הומניטרית".

יש מקום לעיסקת חילופי שבויים איתם, כמו בעיסקת שליט?

"אני לא חושבת שזה אקטואלי. המחבלים ששוחררו בעיסקת שליט הם אלה שמובילים כיום את חמאס. הם אלה שהרגו את הדר".

היא מאמינה שעל הממשלה להקשיח את הקו כלפי פעילי טרור. "אם מחליטים שהורסים בית של משפחה שהבן שלה היה אחראי לפיגוע, צריך להרוס מייד, לא להתמהמה. זאת מלחמה בין ערכים. צריך לקחת את הערכים שאנחנו חיים על פיהם, שהם לא רק הערכים היהודיים אלא ערכי המערב בכלל, ולהגיד: 'אלו הערכים, נקודה'. ומי שפועל נכון, אפשר בהחלט לתגמל אותו".

עם הדר (עומד לצידה), צור והבעל שמחה. "זה לא מאבק, זו תוכנית עבודה. אנחנו רוצים להביא את הדר ואורון שאול לקבר ישראל" צילום: מהאלבום המשפחתי

הם נפגשו, בין השאר, עם ראש המטה של מזכ"ל האו"ם באן קי־מון, עם מקורבים למזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, עם סנאטורים אמריקנים ועם ראשי קהילות יהודיות.

"הדר נהרג שעתיים אחרי שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, הפסקת אש הומניטרית, שיזמו גורמים בינלאומיים: באן קי־מון וג'ון קרי. זה גרם לנו להבין שאנחנו חייבים להגיע לג'ון קרי ולאו"ם. לקרי לא הגענו, רק לעוזר שלו ולכל מיני סנאטורים סביבו. לבאן קי־מון ניסינו להגיע שלוש פעמים אבל הוא לא היה זמין. בתחילת פברואר נפגשנו עם ראש המטה שלו, אדמונד מולט, יחד עם השגריר באו"ם דני דנון. 

"חסכתי לעצמי חצי שיחה, כי הוא זה שהסביר לי למה צריך להשיב את הגופות. הוא אמר לי: 'זה הדבר ההומניטרי הבסיסי, חייבים להחזיר את הגופות בתום הקרבות. זה לא נתפס, חייבים לדרוש את זה מהם'. אפילו קיבלתי ממנו שתי נשיקות, שאמרו לי שזה חריג מאוד עם אישיות כל כך בכירה. 

"הוא אמר שמזכ"ל האו"ם יוציא הצהרה בעניין. אבל רק אחרי חודש וחצי, כששר הביטחון ביקר בארה"ב ונפגש איתו, המזכ"ל הוציא הצהרה שבה דיבר על 'החזרת הגופות של חיילים ישראלים נעדרים, כולל הדר גולדין ואורון שאול, למשפחותיהם'. זו התחלה של איזושהי הכרה בינלאומית בנושא".

בעת ששהו בארה"ב וביקרו באו"ם, החלו להגיע אל לאה ושמחה הדים מהארץ על הראיון של רזי ברקאי עם השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, שבו אמר ברקאי על האימהות הפלשתיניות שמחכות לגופות בניהן המחבלים: "תאר לעצמך משפחות ישראליות, ואנחנו מכירים לצערנו את המקרים האלה, 'צוק איתן' למשל, שמחכות, מחכות, מחכות עד בוש שגופות היקרים שלהן יגיעו". הדבר הוביל גם למכתב התנצלות ששלח למשפחה מפקד גלי צה"ל, ירון דקל.

"זה בא לנו בהפתעה", אומרת לאה גולדין. "הקשבנו ולא האמנו. אחר כך, ניב רסקין ביקש לראיין את שמחה בתוכנית שלו בבוקר. שמחה אמר מבעוד מועד שהוא רוצה לדבר על מה שהיה באו"ם, הוא התחיל לדבר בשידור, ואז הם העלו מולו פתאום את רזי ברקאי, זה הרגיש לנו כמו אמבוש".

מה את חושבת, כאמא, על ההתבטאות של רזי?

"הדר הוא לא מחבל, אני לא אמא של מחבל, וזה לא לגיטימי ולא אֶתי להשוות בינינו לבין משפחות של מחבלים. הוא גם לא לקח את דבריו בחזרה. להפך, הוא חזר עליהם בתוכניות לאחר מכן.

"אין לי שום דבר נגד רזי ברקאי, ואם הוא היה כותב את זה בעיתון או אומר את זה בכל מקום אחר, זה לא היה משנה. אבל להגיד את זה דווקא בתחנה כמו גלי צה"ל, ובמיוחד בסיטואציה שלנו, של חייל שנהרג ולא חזר - אני לא צריכה להסביר יותר. יש רגע שנגמרות המילים".

מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "לא היתה כוונה מוקדמת שרזי ישתלב במהלך הראיון, שהוקלט מראש. רזי נכח באולפן בעת הראיון עם מר גולדין, רק למקרה שעניין התבטאותו יעלה על ידי מר גולדין. משעלה הנושא, רזי אכן נדרש להתייחס לדברים. בנוסף, ולבקשתו של מר גולדין, שידרנו את הראיון כמות שהוא, מבלי לערוך אותו".

•     •     •

הדר גדל בכפר סבא ולמד בבית הספר היסודי הממלכתי־דתי בר אילן ובישיבה התיכונית אמי"ת כפר בתיה ברעננה. מאז מותו, הפכו דמותו ומורשתו לסמל בציבוריות הישראלית.

"מהרגע שהתפרסמה התמונה שלו עם החיוך, אנשים התחברו. צעירים ישראלים מאמצים צירופי לשון שהיו שגורים בפיו, כמו 'עוז וענווה', ומשפטים שלו, כמו 'יש לך שתי אפשרויות בחיים - להתעסק עם עצמך או לעשות דברים גדולים'. הכתבים שלו ומשנתו משמשים נושא למערכי שיעור לנוער, לתלמידים לפני גיוס ולסטודנטים, תחת הכותרת 'בדרכי הדר'.

"גם אנחנו, המשפחה, הפכנו לאייקון, בגלל שהיינו אחראים לגידולו. אנשים רוצים לשמוע על זה. אנחנו מבינים כמה זה חשוב, ולכן באיזשהו מובן נרתמנו לזה, למרות שאחרי השבעה האינסטינקט היה לרצות קצת ספייס לעצמנו".

בסידור של הדר הם מצאו תפילה שחיבר, שאותה היה אומר לפני שהחל להתפלל. רק צור ידע על קיומה. האב, שמחה, הקריא את התפילה בהספד לבנו, וההורים הפכו אותה לסטיקר בכתב ידו:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה, ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהיה הכל נחת רוח אליך. אמן כן יהי רצון".

גולדין הולכת לאחד החדרים ומביאה קופסה בצבע אדום. מוציאה ממנה ספר עם כריכה חומה עבה, "מסילת ישרים", "ספר הגות שמסביר איך להיות אדם טוב יותר". היא לא מרשה לאיש לגעת בספר, כי הוא מכיל הערות שנכתבו באותיות קטנטנות בכתב ידו המסודר של הדר. "הוא כתב בעיפרון, וזה עלול להימחק".

"כשהדר למד במכינה הקדם־צבאית 'בני דוד' בעלי, הוא התאהב בספר הזה. כשסגן איתן פונד בא אלינו הביתה, הוא הביא מהדורת כיס שהיתה בפק"ל הירך של הדר. זאת אומרת שהספר הזה הלך איתו לכל מקום".

הדר וצור בילדותם. "לא תאומים זהים, אלא כמו שהם הגדירו, 'משלימים'" // צילום: מהאלבום המשפחתי 

היא מעלעלת בספר בעדינות, כמעט בקדושה, מראה כיצד הדר כתב הסברים לטקסט. במקריות מצמררת, היא עוצרת בפרק בשם "בחלקי הזהירות", שעוסק בכללי הזהירות שיש לנקוט ובמשמעות החיים. "בעמוד אחד הוא כותב את תמצית הטקסט, ובעמוד השני מסביר כיצד לעשות את זה בפועל".

וכך כתב הדר: "...כמו שבעל חיים משתמש בערנות בכל החושים לדעת איפה יש משהו טוב ולהבחין בסכנה הרבה לפני שהיא מתקרבת, זה מצב של חיים חזקים בעלי עוצמה - למיין כל הזמן את העולם, ומתוך זה - להגיע..." 

ובמקום אחר הוסיף: "אם תתחיל לשים לב לעולם האנושי שנמצא בקרבך, אז כל שאלת הזמן תשתנה. כי הזמן הוא שאלה - מה הנושא שלנו כאן? במה אנחנו עוסקים? מה מטרת העל?"

לאה מספרת שלאחר שאיתרו את הספר הם פנו למורה של הדר בעלי, הרב אליעזר קשתיאל, שיבאר להם אותו. עכשיו הם מתכוונים להוציא לאור מהדורה של "מסילת ישרים" עם ביאוריו של הדר, ולקיים ערבים שיישאו את השם "ללמוד בחברותא עם הדר".

"הדר כתב את זה לעצמו, הוא לא התכוון שזה יגיע גם לאנשים אחרים", אומרת לאה, "אז יש כל הזמן התלבטות עד כמה להסביר ועד כמה להשאיר את הטקסט שלו כמו שהוא. גם אנחנו עוד צריכים ללמוד את המחשבות שלו".

הדר אהב והפליא לצייר. תערוכה של ציוריו הוצגה בגלריה בעין הוד, עברה לרמת הגולן ומשם לכפר סבא. בסתיו הקרוב היא תעלה בניו יורק. "המקום שבו אני מרגישה את הדר זה בתערוכה הזאת.

"מצאתי במצלמה שלי תמונות שצילמתי אותו חצי שנה לפני שהוא נהרג. זה היה יום שישי טיפוסי, שהוא חזר מהצבא. הוא היה זורק את המדים שאוכל לכבס אותם, פורס את הצבעים על השטיח ומצייר. הוא אהב לצייר על הרצפה.

"הציור שצילמתי, שהוא הכין עבור אחותו איילת, תלוי כיום בתערוכה, רואים בו איילות במדבר. זה הציור האחרון שהוא צייר. מעניין שהוא נתן לי לצלם, היה מתאים לו לנפנף אותי".

•     •     •

ביום שישי ההוא, בבוקר, לאה היתה בבית. בנה חמי (32), שהוא רקדן ומתגורר בירושלים, התארח בבית הוריו עם אשתו ההרה, עמנואל.

"זה היה כבר סוף המלחמה. יום לפני כן ביקרנו את צור בפארק אשקלון, הוא היה מפקד בצנחנים. כשהיינו בדרך חזרה, הדר התקשר מטלפון של חבר. רצינו לנסוע לבקר אותו, אבל הוא אמר, 'בשום אופן לא'. בדיעבד הבנו שהם כבר התארגנו להיכנס והיו בתנועה.

"הדר אמר: 'אל תדאגי, אמא, זה הכל נגמר, אולי נהיה בשבת כבר בבית'. אחר כך הוא צילצל בלילה והיתה לו שיחה עם שמחה.  

"בבוקר שמחה הלך לשוק, וחמי הלך לרקוד. ידענו שיש הפסקת אש שנכנסה לתוקפה בשמונה, אבל אז התחילה השתוללות ברדיו, וכיביתי אותו. אמרתי, 'די, אין לי כוח יותר'. התחושה היתה של שיתוק שאי אפשר לתאר.

"בעשר דפקו בדלת".

היא עוצרת את שטף הדיבור שלה לדקה ארוכה.

"זה היה בדיוק כשגיהצתי, פעולה שהפכה שנואה עלי מאז. לקח לי זמן להבין למה יש שם הרבה אנשים, ואז ניסיתי לדחוף אותם החוצה, שילכו מפה. זה היה אינסטינקט, כנראה. הם לא רצו ללכת. שאלתי אותם, 'מי זה, מי משניהם?', הם לא ידעו שיש בבית שני חיילים.

"צור והדר נלחמו בעזה, ממש אחד ליד השני. צור היה במרחק 700 מטר מהדר, הוא פיקד על כוח חילוץ שחילץ עשרות נפגעים, והוא קיבל את הקריאה לחלץ את הכוח של הדר. הוא לא ידע שהדר נמצא שם, עד שסיפרו לו.

"התחיל מירוץ מטורף איך אני מספרת לכולם, כי היה חשש שחמאס ייצא בהצהרות וספקולציות. אבל חמי בדיוק רקד בסטודיו, איילת היתה במסיבת סוף שנה, ושמחה היה בשוק, ולא רציתי להגיד לו את זה בטלפון. 

"אחר כך התחילה איזושהי קומדיה של טעויות. שלחו לנו צוות שמטפל בחטופים, כי חשבו שזה מקרה חטיפה כמו שהיה עם שלושת הנערים. זה לא נתן תקווה, אלא בלבול. בשבת לפני הצהריים הצוות עזב, ושמחה אמר: 'זהו, נגמרה השבת, זה מקרה חירום'.

"פתחנו את האינטרנט וראינו שצה"ל יוצא מעזה. הזדעזענו. חברים של שמחה מהצבא התייצבו, והתחלנו לשלוח מיילים לכל העולם, לבקש עזרה. כתבנו שהדר חטוף ושאנחנו מבקשים שיתערבו כדי להחזיר אותו. שלחנו את זה בתפוצת נאט"ו, לכל החברים והמכרים שלנו. המיילים הגיעו לכל מקום חשוב אפשרי. נדהמנו איזה חברים טובים יש לנו. 

"במוצאי שבת הגיעה תשובה מהוותיקן. הם שאלו, 'איך אנחנו יכולים לעזור לכם?'. בסוף לא ענינו להם, אבל אולי עכשיו הגיע הזמן לפנות גם אליהם". היא כותבת את המילה "ותיקן" בדף המשימות שמונח על השולחן ומקיפה אותה בעיגול.

"הבנו שצה"ל עומד לעזוב את עזה, ושהמשמעות היא שהולכים להשאיר את הדר. ואז יצאנו למסיבת העיתונאים בערב בצורה הכי ספונטנית. אף אחד מאיתנו לא ידע מה הוא הולך להגיד. אמנם התייעצנו עם גורמי מקצוע שבקיאים בתקשורת, אבל כשעמדנו מול המצלמות, לא היה לנו שום פתק מוכן. כל אחד עשה את הפנייה להחזרת הדר מהמקום שלו. מהלב. דיבר אל הדר.

"הצלחנו להשיג את זה שכוחות צה"ל נשארו ברצועה עוד יומיים וחיפשו את הדר. אבל בסופו של דבר צה"ל יצא, והשאיר מאחור את הדר ואורון. זאת עובדה. זה לא משהו שהיה במלחמות הקודמות, שבהן לא השאירו חיילים מאחור.   

"הדר זה ה־Case Study של צוק איתן, מימוש האיום ב'מיטבו'. הוא נהרג, נחטף למנהרות, והופעל נוהל חניבעל. הפסקת האש שהוכרזה כללה התחייבות להשאיר את חיילי צה"ל בפנים כדי לחסל את המנהרות. התפקיד של גבעתי היה להגן על ההנדסה כגוף המקצועי.

"העובדה שחמאס הפר את הפסקת האש היא הבסיס לכל העניין. העובדה שלא נערכו שם כמו שצריך לכל המהלך הזה היא כואבת, אבל זה בדיעבד. אני חושבת שצה"ל חקר ועוד חוקר את עצמו, ואני חושבת שהוא הפיק לקחים מאז".

מסיבת העיתונאים של משפחת גולדין לאחר האסון. "הצלחנו להשיג את זה שכוחות צה"ל נשארו ברצועה עוד יומיים וחיפשו את הדר" צילום: קוקו

תחקיר האירוע מצא שהכוח נכנס לשטח שלא נכבש לפני כן. הוא התפצל לשניים בחממות שהיו במקום, ופעל ללא כלים הנדסיים כבדים או דחפורים. העובדה שהדבר קרה בעת הפסקת אש הומניטרית קשרה את ידם של החיילים באופן שרק הגדיל את מימדי האסון.

יש לך כעס על ההתנהלות של הצבא?

"לא כעס, תסכול. כי זה לא היה צריך לקרות. אם היתה הפסקת אש, לא היה צריך להכניס אותם, הרי לא היתה הפסקת אש אחת שחמאס לא הפרו. הדר ובניה וכולם שם היו חיילים מצטיינים, ואם הם היו נכנסים בנוהל מלחמה, זה לא היה קורה. אם כל הכוח היה נמצא שם ביחד זה לא היה קורה, או שהדר היה רק נפצע, אבל לא נחטף".

•     •     •

והימים עוברים. לאה היא דוקטור להנדסת תוכנה, מלמדת במכללת אפקה. שמחה, בעלה, הוא פרופסור להיסטוריה במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת"א. הוא גם עומד בראש המרכז לחקר התפוצות. נוסף על הדר וצור (25), יש להם עוד שני ילדים: איילת (37), הבכורה, היא מורת דרך שעובדת כיום בארגון "השומר החדש", וחמי הוא רקדן מחול מודרני בלהקה של רנה שיינפלד, עורך דין במקצועו.

הסטודנטים שלה, היא אומרת, פוגשים מרצה מקצועית לגמרי, "בלי שום רגש. הם תולים בי עיניים, אבל מעולם לא שאלו שאלה אחת.

"באחד השיעורים גיליתי בכיתה שלי תאומים. תאומים זהים. כשנגמר השיעור הייתי מאוד נסערת, ולא הבנתי למה. פתאום זה בא לי מול הפנים: יושבים ביחד, חמודים, מקסימים, ממש כמו הדר וצור... אבל תפסתי את עצמי. 

"הדר וצור הם לא תאומים זהים, אלא כמו שהם הגדירו, 'משלימים'. הקשר ביניהם היה פשוט מדהים. כשעשינו שיפוץ, הם החליטו שהם רוצים להיות באותו חדר.

"הדר כתב ביד שמאל, וצור ביד ימין. הדר היה הפטפטן, צור הוא השותק. אבל איך אמרתי לו ביום של ההלוויה? 'עכשיו אתה צריך להוציא את הדר שבתוכך'. עכשיו צור מדבר גם בשביל הדר".

גם הדר, במותו ובהיעדרו, אינו שותק. בני המשפחה מאתרים כל הזמן עוד ועוד טקסטים שהשאיר אחריו. טקסטים עוצמתיים שכתב איש צעיר מאוד לחניכיו בבני עקיבא, לטירונים שלו, לפקודים שלו, וגם לעצמו.

"שמחה מעביר עכשיו הרצאות על צמיחתה של מנהיגות, רק על בסיס מכתבים שהדר כתב לחניכים שלו בבני עקיבא. אני כל פעם שואלת את שמחה אם לדעתו, כשהדר כתב את כל הדברים האלה, הוא חשב עד הסוף על כל העומק שטמון בהם. ושמחה אומר לי: 'לא אכפת לי, היה לו את זה בתוכו'".

אם הדר היה יודע שזה מה שאתם עושים, מה הוא היה אומר?

"'אמא, אל תעשי לי בושות'. הוא היה מאוד צנוע, תמיד חולל את הדברים, אבל לא הסכים להיות בקדמת הבמה ולא סיפר לנו על ההצטיינויות שלו".

היא מראה לי טקסט שכתב הדר כשהיה בן 16 לחניכיו בבני עקיבא.

"טוב! עברנו את פורים ואנחנו ממש לפני פסח. דבר מיוחד לפורים ולפסח, ששניהם מלאים בסיפורים. אנחנו כולנו נהיים מספרי סיפורים! בפורים סיפור המגילה, ובפסח (פה־סח) מרבים לספר בסיפורי יציאת מצרים.

"בחיים שלנו יש הרבה סיפורים, לכל אחד יש את הסיפור שלו, וכל הסיפורים שלנו הם חלק מסיפור גדול של עמנו, שמוביל את הסיפור הגדול של ההיסטוריה. בדרך היו אבותינו, אברהם, יצחק, יעקב... דוד... ועכשיו אנחנו. 

"בסיפור הזה כל אחד יכול להחליט אם הוא הדמות הראשית, הגיבור, או אם הוא הדמות המשנית שהסיפור חולף לידו. האם אתה מוביל את הסיפור שלך? האם הסיפור שלך הוא סיפור טוב? האם הסיפור שלך מחובר לסיפור של עם ישראל? האם הוא מקדם אותנו? או האם אתה נותן לאחרים לשלוט בסיפור שלך? האם אתה בן חורין אמיתי, או שאתה עבד לאחרים, או עבד ליצרים שלך? האם אתה גיבור? בן חורין?"

"אם הדר היה יודע על הפעילות שלנו, הוא היה אומר, 'אמא, אל תעשי לי בושות'. הוא היה מאוד צנוע" // צילום: יהושע יוסף

בני המשפחה הם קרובי משפחה של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון. סבו של בוגי היה אח של סבתו של שמחה גולדין. "הוא לא ישן בלילות בדיוק כמונו, אולי קצת יותר, כי הדר יושב לו על המצפון. הוא מכיר אותו מהיום שהדר נולד. אנחנו נפגשים לפעמים באירועים משפחתיים, ואם רע לנו, אנחנו מתקשרים אליו. הוא איתנו, כואב את זה בדיוק כמונו. 

"אבל זה לא משהו שנכנס למשוואה בשום צורה. יש אנשים שחושבים שבגלל שאנחנו משפחה, אז 'זה מסודר'. אומרים לי, 'רגע, שר הביטחון מקורב אליכם, הוא לא עזר לכם?' כאילו זו איזו עיסקה פרטית שניתן לעשות. זה אבסורד שמעלה קצת חיוך. אנחנו לא מקבלים ממנו שום דבר בנוסף או מעבר למה שכולם יודעים. להפך, לפעמים זה עובד הפוך".

איש הקשר שמלווה אותם הוא אל"מ (מיל') ליאור לוטן, שמונה באוקטובר 2014 להיות המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים. לוטן היה נתון בשנה שעברה למתקפה תקשורתית, כשפורסמה הקלטה שלו, שבה הוא נשמע מדבר בטון תקיף אל משפחתו של אברה מנגיסטו, הצעיר האתיופי שחצה את הגבול לעזה.

"הפרסום בטלוויזיה היה מזעזע, ואני חושבת שהיו שיקולים זרים שעבדו שם, ושהנושא הוצא מהקשרו. ליאור הוא אחד האנשים היותר מיוחדים והיותר מתאימים לתפקיד. לא הכל מותר להגיד, כמה הבן אדם הזה פועל למען המטרה, אבל צריך לזכור שהוא לא יכול לעשות הכל, הוא תלוי בעוד הרבה גורמים".

•     •     •

המשפחה מקפידה לשמור על קשר עם הצוות של הדר, שעדיין מכונה צוות גולדין. "הם לא מפסיקים לכתוב לנו ולהגיד שהוא היה בשבילם מפקד, אבא, אח. כשהם פגשו את הדר לראשונה כמפקדם, הדר כתב להם בפתק שהם 'צוות עוז וענווה'. אנחנו רואים שהם ממש פועלים לפי הציווי הזה, שהוא השאיר אחריו.

"אני רואה, למשל, את אחד החברים של הדר, שהיה חייל בודד וכבר השתחרר. היום הוא שזוף, המשפחה שלו כבר בארץ, והוא מתכנן דברים לעתיד ומצטט כל הזמן את הדר. הוא לא חושב שהוא אומר לי משהו מיוחד, כי אצלו זה כבר בילט אין.

"אנחנו שומרים על קשר גם עם סגן איתן, סגנו של בניה שראל, שנכנס למנהרה לנסות להביא את הדר. הוא בחור אמיץ והגיע לו הצל"ש שהוא קיבל. גם לו יש חור בלב. כשהוא בא לכאן בשבעה, הוא אמר לשמחה: 'אם זה היה ההפך, הדר היה מביא אותי'. אלו היו המילים שלו".

מה חשבתם כששמעתם על הטענות של התושבים בעוטף עזה ששוב שומעים קולות חפירה?

"אנחנו לא קוראים לזה עוטף עזה אלא עוטף ישראל. היינו שם ממש לאחרונה, ביקרנו את תושבי האזור. אמנם לא שמעתי קולות חפירה, אבל זה אמיתי, כבר לא מכחישים את זה. נכמר הלב לראות את המקום הזה, זה גן עדן, החיטה פורחת, והיא כל כך גבוהה, אבל מעבר לשדה זה כבר הגבול. 

"מבחינתם ומבחינתנו יש לנו שותפות גורל, כי הדר הגן עליהם. כל האנשים שם מציינים את יום האירוע. מבחינתם נוהל חניבעל היה לראות את צה"ל במיטבו, תוקף. זה היה הכי חשוב להם - לראות שבאמת מנסים לחסל את הבעיה, את המנהרות".

צור יצא לפני חודשיים לטיול בניו זילנד, עם חברים. לאה מסיימת שיחת סקייפ איתו ומעדכנת שהוא כבר בפיליפינים. "זה הטיול הגדול של אחרי הצבא. הוא לא אמר לנו לכמה זמן הוא נוסע".

לפני שבועיים וחצי, ד' באדר ב', ציינה המשפחה את יום ההולדת ה־25 של הדר וצור, מבלי ששניהם יהיו בבית. "היה לי קשה עם זה, אבל החברים חגגו לצור בניו זילנד. חשוב לי שהוא נהנה, שהוא נוסע ומתנהג כמו כל הצעירים. הוא מקפיד כל יום־יומיים לשלוח תמונה בווטסאפ ואנחנו מדברים הרבה, למרות פערי השעות הקשים".

הפכת לדאגנית יותר אחרי האסון?

"אני אמא פולנייה, תמיד דאגתי דאגת יתר. המזל של הילדים שלנו שיש את שמחה, כי הוא זה שאומר, 'תני להם'".

מהרגע שצור וחבריו נחתו בניו זילנד, הם דאגו לפזר בכל מקום פתקאות שמודיעות על טרק לזכרו של הדר, "בשביל החיוך" - בדיוק כשמם של הטיולים לזכרו בארץ. מאתיים ישראלים באו לטרק.

בתאריך הולדתם של הדר וצור טיילו בני המשפחה עם מאות בני נוער מתיכונים ברעננה במקטע הרביעי והצפוני של שביל ישראל. את שבוע יום ההולדת חתמה המשפחה באירוע מיוחד באמפי שוני, שבו הופיעו זמרים בהתנדבות, ובהם אמיר דדון, עידן עמדי והראל סקעת.

באירוע בשוני גם הושמע לראשונה שיר שכתבה להדר המשוררת והפזמונאית חמוטל בן זאב והלחינה לאה שבת. וכך נכתב בין מילות השיר: "השפעת קסם עלינו/ שמחה חדווה ואור/ מלאך שבא לקצת/ עלינו כאן לשמור... הוד והדר לבושו/ עוז וענווה/ כתר זהב לראשו/ הדר שכולו אהבה".

•     •     •

כשאני שואלת אותה מה הכי חסר לה, עיניה מתלחלחות.

"חסרה לי ההקשבה שלו. חסר לי הצליל שלו. ההתלהבות שלו מכל דבר הכי רגיל, כאילו הוא הכי מיוחד. חסר לי הצילום של השניצל שטיגנתי באחד מימי שישי, כשהגיע הביתה. הדר צילם אותו ושלח לצור, שנשאר שבת בבסיס. שאלתי אותו: 'למה אתה עושה את זה?' והדר אמר: 'הוא ישמח כשיראה את השניצל'.

"היה חשוב לו להעביר לצור אפילו את הטעם ואת הריח של השניצל דרך התמונה. כתאומים, הם כל הזמן 'שידרו' זה לזה".

המשפחה מחבקת כל העת את עדנה סרוסי, ארוסתו של הדר. השניים היו אמורים להתחתן ב־18 בספטמבר 2014. "בשבילנו היא הבחירה של הדר, היא כבר שייכת. חשוב לנו שהיא תבנה את חייה, אבל היא צריכה לקחת את זה בקצב שלה. גם כשהיא תהיה במקום אחר, היא תהיה שלנו. חלק מהמשפחה".

בחודשים האחרונים, היא מספרת, חיברו רבנים, בראשות הרב ד"ר יצחק ליפשיץ, תפילה לשובם של הדר ואורון, שנאמרת בבתי כנסת בארץ ובארה"ב. "כשאני נמצאת בבית הכנסת ושומעת את התפילה, זה קשה. אני אף פעם לא יודעת אם אני צריכה להסתכל קדימה, להשפיל את הראש או להסתכל על החברים.

"החובה להביא אותו היא החובה גם כלפי החיילים שיילחמו במלחמה הבאה. הנכד שלי, יוגב, הבן של איילת ואייל, התגייס לסיירת גבעתי בעקבות הדר, ועכשיו הוא נמצא בטירונות. חשוב לי שהוא וכל חייל אחר יידעו שאם חלילה יקרה להם משהו, לא ישאירו אותם מאחור".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו