"הנדיבות של יצירת עגנון מפרנסת הרבה אנשים. כולנו נהנים ממנו"

דקות לפני פגישתנו שוחח רפאל וייזר עם ד"ר שלמה הרציג, האחראי על לימודי הספרות במשרד החינוך. האחרון סיפר לוייזר, בעברו מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה הלאומית, המשמש שם כיום כמתנדב בגמלאות, כי בכוונתו להכניס לתוכנית הלימודים את "הסיף", סיפור של ש"י עגנון, ולכן הוא מעוניין לדעת מתי הוא נכתב. וייזר פוגש אותי בירכתי הארכיון, מצויד בכתב היד המקורי ובזכוכית מגדלת. בזהירות הוא פורש את הדפים המצהיבים על השולחן ובוחן את כתב היד הזעיר. 

שמואל יוסף עגנון, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה, חתן פרס נובל לשנת 1966, הוא גם אחד הסופרים הנחקרים והנלמדים בישראל, אם לא הנחקר והנלמד שבהם. לא רק שיצירתו אינה מתיישנת, אלא היא מזמינה תמיד עיון, פירוש וחידוש. אך בין חוקריו הרבים של עגנון, לוייזר (72) ששימש בתוקף תפקידו כאחראי על הארכיון העצום של עגנון בספרייה הלאומית, שמור מקום מיוחד; פועל יוצא של ההיכרות עם כתבי היד המקוריים של הסופר. 

מלאכת השכתוב

במבט מן הצד, הליך העבודה של וייזר נראה כמו שילוב בין פיענוח ארכאולוגי לעבודת בילוש, הנשענים על ידע אנציקלופדי וזיכרון פנומנלי, שאליו הוא מתייחס באגביות. "בין 15 ל־20 שנה לפני מותו כתב היד של עגנון משתנה", הוא מסביר. "הוא מתחיל להתעוות עד שקשה לפענח אותו. כאשר הוא מסיים לעבוד על 'תמול שלשום', אחת מיצירותיו המונומנטליות ב־1945, הוא חש עייפות וחולשה. מדובר באדם שרק כתב, ועבד כל יום שעות ארוכות. בשנת 1950 הוא נוסע לשבדיה, לוקה בליבו ונאלץ לשהות שם כמה חודשים על מנת להחלים. לאחר חזרתו עגנון מגיע למסקנה שיש לו עוד הרבה מה לספר, וכיוון שאדם לא יודע כמה זמן נקצב לו, הוא מחליט לכתוב יותר בשטף, פחות בהקפדה, סיפורים פחות מלוטשים, לפעמים לא שלמים, כשהוא סומך על כך שבתו, אמונה ירון, שלה היכרות קרובה עם עבודתו וכתב ידו, תדע כבר איך לפרסם אותם". 

זה מפתיע, לאור העובדה שידוע כמה עגנון היה אובססיבי לשכתובים ותיקונים.
"זה נכון. כמו שניתן לראות מכתבי היד המקוריים, עגנון תמיד כתב במרווחים גדולים על מנת לאפשר מקום לתיקונים כמו שניתן לראות את התיקונים והמחיקות. שלבי העבודה על יצירה היו כך: הוא כתב בכתב יד, לאחר מכן הודפסו היצירות במכונת כתיבה - מקור לצד שני העתקים. על גבי ההעתקים הוא תיקן, מחק, הוסיף. את התיקונים והמחיקות העבירה אשתו, אסתר, לעותק במקור בכתב ידה הברור, ועדיין אפשר למצוא על גבו גם תיקונים שלו, בכתב יד מרובע, כדי שהסדרים יוכלו לפענחו. יותר מזה: גם אחרי שיצירה כזו או אחרת פורסמה, עגנון המשיך לתקן ולמחוק; לכן ליצירות רבות יש נוסחים שונים. עגנון השקיע אנרגיה עצומה וזמן בשכלול והבאת יצירותיו לשלמות. זמן שיכול היה לכתוב בו עוד כמה ספרים. לפעמים היה מדובר בעניינים לשוניים, לפעמים דקדוקים סגנוניים ולפעמים תוספות ממש, כי כך הרגיש שצריך. זהו חלק מהפרפקציוניזם שמאפיין אותו, ועדיין מדובר בהיקף עבודה עצום". 

אך כאמור מאותו זמן בו לקה בלבו הוא מחליט לתקן פחות ולכתוב יותר.
"נכון. אפשר לראות זאת לפי הכתב שהולך ומתעוות. לפעמים הוא לא מקפיד על העיפרון ולפעמים גם לא מקפיד על הניסוח. למשל, מה שיעזור לי בתארוך זמן הסיפור שלפנינו הוא העובדה שכאן הוא משתמש בצדן השני של טיוטות מסיפורים קודמים או של מכתבים, עטיפות, מה שבא ליד".

בתוך הראש של ש"י עגנון. רפאל וייזר בספרייה הלאומית // צילום: דודי ועקנין

ואכן, בניגוד לסיפורים אחרים מן הארכיון, הכתובים על דפים זהים בגודלם ובצורתם, "הסיף" מורכב מצדן השני של טיוטות, עלונים, מכתבים, גב של מעטפות ואפילו פתקאות. כתב היד בלתי קריא לחלוטין אלא שוייזר, שמורגל בפענוח כתב ידו של עגנון מכנה אותו "עקבי" ומצביע על אותיות שחוזרות על עצמן באותה צורה. על מנת לתת תשובה ודאית על וייזר להשוות את כתב היד המקורי עם הנדפס ולהצליב רמזים וממצאים, לבדוק את תוכן הסיפור כמו גם להתחשב במספור הדפים ובמה שנכתב בשוליהם, אך לעת עתה הוא משער שלפחות חלק מהסיפור נכתב בראשית 1950, ויש לנו פיצוח, או לפחות התחלה שלו. 

כתב היד האבוד

הארכיון של עגנון הוא אחד מ־500 הארכיונים האישיים ששוכנים במחלקה. לצדו שוכנים ארכיונים של ענקי רוח, משוררים וסופרים. וולטר בנימין, מרטין בובר, אחד העם או חיים גורי וגם ארכיונים של סופרים שדוד גרוסמן, חיים באר או א.ב יהושע, שמסרו וממשיכים למסור את כתבי היד שלהם. הארכיון של עגנון הוא לא הגדול ביותר, לעומת זה של בובר או של דב סדן, העצום בהיקפו, אך הוא משקף 45 שנות פעילות ענפה בארץ, מאז חזר ב־1924 מגרמניה ועד שחלה ביולי 1969. בארכיונו של עגנון נמצאים ספריו, על כתבי היד המקוריים, לצד הספרייה שעסקה בעגנון עצמו, "העגנוניאנה", כפי שמכנה אותה וייזר, בעוד בביתו של עגנון נותרה הספרייה שלו, "לא ספרים שקרא, אלא ספרים שחי איתם", מדקדק וייזר.

"עגנון היה אספן ספרים, הבין בספרים, היה קניין של ספרים עבור המו"ל שלו, זלמן שוקן, במשך שנים. הוא היה מאתר כל מיני מציאות בגרמניה וקונה גם לעצמו. הספרייה הראשונה שלו שנשרפה ב־1924, שהכילה את כל ספריו, כולל רומן שכתב בשם 'בצרור החיים', שעמד להתפרסם בהוצאת שטיבל - הכל נשרף ואבד. אבל הוא התאושש מהעניין. זמן קצר לאחר מכן הוא עזב את גרמניה ובאוקטובר 1924 הגיע לארץ, אשתו והילדים הגיעו זמן מה לאחר מכן והם התחילו מחדש. את כל מה שנאסף מאז יש לנו". 

מה חסר לכם בארכיון?
"'תמול שלשום', לדוגמה, הוא רומן שכתב היד המקורי שלו לא נמצא מעולם. בזמנו ניסיתי לאתר אותו, אך ייתכן שאבד. בעבר, כשכתב יד נשלח לבית הדפוס, אם לא ביקשו אותו חזרה אז כל מיני דברים יכלו לקרות. מנגד, ייתכן שעגנון השתמש בצדו השני כטיוטה. אין לנו אלא את מה שלפנינו. אך בהקשר זה, יש סיפור בן 55 עמודים, שככל הנראה היה חלק מ'תמול שלשום', אך כיוון שהוא סטה הרחק מהעלילה, עגנון בחר להוציא אותו ולהעמיד אותו בפני עצמו. הסיפור הזה, 'כנגן המנגן' שמו, פורסם מן העיזבון. אפשר לשער זאת שכן ראשית, עגנון, שהיה ממספר את העמודים, מסמן לעצמו את העמודים בסיפור לא מ־1 והלאה, אלא מ־500 והלאה - משמע, מאמצעו של ספר - שנית, הדמויות שב'תמול שלשום' מופיעות בסיפור, אך מהבהבות בשוליו. דבר ידוע ביצירתו של עגנון הוא שדמויות שונות נוטות לצוץ פתאום בסיפורים אחרים. כך גם גילינו שהסיפור 'הרופא וגרושתו' היה חלק מתוך 'אורח נטה ללון' עד שעגנון החליט להוציא אותו, ואכן הרופא נזכר גם ברומן". 

כתב היד המקורי לא נמצא מעולם. "תמול שלשום" (שוקן)

האם אפשר לומר שניסיון להתחקות אחר חומרי המציאות הוא מעין "טרנד" עכשווי בחקר עגנון?
"בהחלט אחד מהם. פרופסור אברהם הולץ, למשל, עוסק כבר שנים רבות, רבות מדי אפילו, בחקר חומרי המציאות הריאליים ב'תמול שלשום', כפי שעשה בספר על 'הכנסת כלה'. אנחנו החברים מנסים לשכנע אותו לפרסם, כי האיש מבוגר, אבל כל פעם יש עוד תיקון ועוד תוספת. פרופסור אבידב ליפסקר עמל על הכרך השני בספרו אודות עגנון, לאחר שהראשון פורסם בקיץ האחרון, ובו כל מיני חידושים. יוסף זקס, המעביר בבית עגנון הרצאות באנגלית, הוציא עד עתה תרגומים נפלאים של כמה מספריו לאנגלית, לעומת התרגומים הפחות טובים שפורסמו בעבר.

"יש עיסוק רב בשנים האחרונות באופן שבו נערכו סיפוריו, ובכלל, עוסקים בעגנון כל הזמן. זו יצירה רבת פנים, שיש לה כוח, ובכל עת קוראים אותה מזווית אחרת. מה שעוזר כאן במיוחד זו הפתיחות של עגנון, שמסר כל כך הרבה חומרים שהצטברו אצלו. למעט חומר אישי מאוד התפרסמו גם חומרים אינטימיים, כגון 'אסתרליין יקירתי' שמתעד מכתבים שכתב לאשתו כמו גם חליפות מכתבים עם זלמן שוקן, או ההתכתבות עם בובר, שמלמדים על האיש, על רוח התקופה ומאפשרים ליצור עוד הקשרים מעניינים". 

תהילה בת חמישים

בסוף השנה הנוכחית תמלאנה חמישים שנה לזכייתו ההיסטורית של עגנון בנובל. בית ש"י עגנון יזם את אירועי שנת היובל, שיפתחו ב-3 באפריל במשכן הנשיא. וייזר עוד זוכר את ההתרגשות שאחזה במדינה עם ההכרזה. "זה היה לפני מלחמת ששת הימים. בארץ שרר מיתון והיתה אווירת נכאים עם ההודעה על הזכייה המורל עלה לגבהים. עגנון היה מועמד כבר בשנת 1937, אבל היו הרבה מאוד מועמדים וכדי לזכות צריך לעשות עבודת לובינג. ואמנם נעשתה עבודה כזו בראשית שנות ה־50 בשבדיה, אך מה שעזר היו התרגומים שכתב בעלה של אחייניתו, קרל שטיינשניידר לכמה מיצירותיו בגרמנית, בכללן 'אורח נטה ללון', ואלה פתחו לו את הדלת". 

ש"י עגנון // צילום: באדיבות בית עגנון

איך נודע לעגנון על הזכייה?
"גם זה משעשע. הרי היום כשמכריזים על דבר מה, הכל יודעים על כך בזמן הקלקה. אז היה צריך לאמת את זה, והשמועה מספרת שעד שהציר השבדי הגיע לביתו של עגנון הוא לא האמין". את הפרס חלק עגנון עם המשוררת נלי זקס, ועל כך העיר בחמיצות ש־"הדביקו לו פילגש". וייזר מסרב באנינות להרחיב בעניין דעתו על חלוקת הפרס, אך כן מעיר כי "מתישהו השנה וועדת הפרס תפתח את הפרוטוקולים ואני מניח שיהיו מי שיתעניינו לבחון מה היו השיקולים שהנחו את השופטים, מי הסופרים שנכללו ברשימה הסופית וכדומה". 

עגנון שמח על הפרס, כמובן, אבל גם התלונן לא מעט. "בעקבות הפרס הוא נסע ללונדון, צרפת וארה"ב, העניק ראיונות ואנשים כל הזמן הגיעו לבקר אותו בבית, וזה הוציא אותו משלוותו", טוען וייזר. "הוא היה בן קרוב לשמונים, איש לא בריא ולא מורגל בנסיעות, שהיה זקוק לשקט. בשל כאבי הגב עגנון היה נוהג לכתוב בעמידה ובנו חמדת מספר, שבשלב מסוים האורתופד של יעץ לו לכתוב כשהוא עומד על בקבוקים, וכך עשה", הוא צוחק.

"אם בודקים התכתבויות שלו מהעת ההיא רואים שהוא כל הזמן מתלונן על רעש - אוטובוסים, רעשים ברחוב, הרמקול מבית ההבראה במלון דיפלומט הסמוך לביתו שבשכונת תלפיות, וכל היום אנשים שמבקרים בביתו ולא נותנים לו לעבוד. בנו מספר שבימים האחרונים לפני השבץ עגנון עבד על 'שירה', הרומן הבלתי גמור שלו, וניסה לפשט את הדיאלוגים ולהפוך אותם לעכשוויים ועדכניים יותר; במקומות מסוימים הוא כותב בספר 'הרומן שלי הולך ומסתבך' - כל שהוא רצה זה לכתוב". 

ארבע פעמים בשבוע מגיע וייזר לספרייה הלאומית מוקדם בבוקר ועובד שם עד הצהריים. ראייתו משובשת ולכן, כשהוא צריך להשתמש במחשב הוא נעזר בעובד אחר, "אבל באים אלי לשאול שאלות שהמחשב לא יודע לענות עליהן. אני מנסה לעזור, ואם ממשיכים לפנות אליי כנראה שאני מצליח, לפעמים".

הוא יליד גבעתיים אך מתגורר בירושלים כחמישים שנה, ולדבריו שמח שהספיק לחוות אותה כעיר קטנה טרם מלחמת ששת הימים. הוא חי למעלה מארבעים שנה עם זוגתו, ספרנית אף היא, ובהמשך ניאות לספר על הספרייה העצומה בביתו, שמדי פעם אין לו מנוס אלא לשלח מתוכה ספרים. לא פעם פונים אליו סופרים ומבקשים שיקרא את כתב היד טרם הפרסום ויעיר הערות, ולכן לא נדיר למצוא את שמו מצוין ברשימת התודות בסוף ספריהם. 

לאור ההיכרות הקרובה עם כתבי היד, אפשר לומר שעם השנים נעשה עגנון דמות בחייך.
"בגלל עגנון את מראיינת אותי כעת. בשישי האחרון התראיינתי לרדיו לכבוד חמישים השנים לנובל והופעתי בכל מיני מקומות, אז אני יכול להגיד שבזכות עגנון קצת התפרסמתי. יש כאלה שנהנים לטעון שעגנון היה קמצן, אך בזכותו אנשים רבים התפרנסו, מתפרנסים ועוד יתפרנסו רבים, הנדיבות שלו ביצירה מפרנסת הרבה אנשים. כולנו נהנים ממנו". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו