רוב תושבי מרקובה לא הוזמנו לטקס לחנוכת המוזיאון ע"ש משפחת אולמה להנצחת פולנים שהצילו יהודים בשואה, שהוקם בכפרם. אוהל גדול הוקם ל־2,000 המוזמנים: הנשיא, משלחת גדולה מהפרלמנט הפולני, ארכיבישופים והרב הראשי במדינה, שקבע מזוזה לדלת המוזיאון. כמו כן, נמצאו בקהל המוזמן בני משפחות המצילים ובני משפחות ניצולים מישראל.
אבל רבים מאנשי מרקובה, ובהם ילדים, עמדו בשדה מול מתחם המוזיאון, שבו עמד בעבר בית משפחת אולמה, וצפו בו על מסך גדול שהוצב לא רחוק ממקום ההוצאה להורג שהתרחשה בפתח הבית. הילדים היו נרגשים בעליל. לא בכל יום מגיע נשיא פולין - ועימו שובל של אורחים חשובים וניידות טלוויזיה - לכפר הקטן, 4,000 תושבים באזור נידח במזרח פולין, כ־300 ק"מ מוורשה.
הנואם הראשון בטקס, מרשל מחוז פוד־קרפטיה, ולדיסלב אורטיל, בחר בניסוח תקיף ואפילו מעט צורם. הוא אמר כי המוזיאון - שבו הושקעו כ־8 מיליון זלוטי - בא לספר את האמת כפי שהיתה, ולא כפי שמספרים אותה "מומחים מטעם עצמם". בעיתונות הבינלאומית שנכחה במקום, כמעט כולה עיתונאים יהודים, עלה באופן טבעי חשש מסוים שפולין מנסה לייפות את התמונה לגבי התנהגות תושביה בשואה.
נשיא פולין, אנדז'יי דודה, אמר בתורו כי "אלו שמפיצים אנטישמיות דורכים על קברם ומחללים את זכרם של בני משפחת אולמה", וכלל בדבריו אפילו את זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל העם היהודי.
יום קודם לכן, ב"מרכז לזיכרון לאומי" בוורשה, מספרת חוקרת צעירה בשם מוניקה על עלבון ועל הצורך בחשיפת האמת. אני שואל אותה היכן העולם אינו שומע את האמת. "כשמוזכרים בתקשורת הבינלאומית 'מחנות השמדה פולניים'", היא אומרת ומציינת שפולנים מעולם לא הקימו או יזמו או פיקדו על מחנות השמדה. וכמובן, גם כמה מאות אלפי פולנים לא יהודים נרצחו במחנות הריכוז.
פולין אינה מכחישה את מעורבות תושביה בשואה. היא כנראה ישרה כיום בהרבה בהתמודדות עם השואה ממדינות דוגמת קרואטיה או הונגריה, שנשלטו על ידי שלטון נאצי מקומי שהוביל את הטבח, וגם לא פחות משהיו כמה מדינות מערב־אירופיות - למשל אוסטריה או הולנד - במשך עשרות שנים. "אבל ההשוואה לגרמנים היא כל כך בלתי צודקת", אומרת לנו קרולינה, מדריכת הביקור, שמומן בידי ממשלת פולין.
מספר הפולנים משתפי הפעולה עם הנאצים היה גדול בהרבה ממספר מצילי היהודים - ולו בשל העובדה שמשתפי פעולה תוגמלו כלכלית בתוך משטר של אימה, בעוד על הצלת יהודים קבע המושל הגרמני האנס פרנק עונש מוות.
אבל אנטישמיות היתה סיבה מרכזית לא פחות; הפוגרום המפורסם בידוובנה ב־1941, שבו נרצחו כ־1,600 יהודים, היה רק אחד מרבים. אולי אספקט מזעזע יותר הוא פוגרומים שנערכו אחרי השואה - דוגמת פוגרום עלילת הדם בקיילצה ב־1946, שבו נרצחו 42 יהודים. מזעזע אולי לא פחות הוא שפולין שוב נשטפה בגל אנטישמיות רשמית רק 23 שנים אחר כך - באירועי 1968.
מפולין להוליווד ובחזרה
לעומת היעילות שבה הושמדו מרבית היהודים, סיפורי הצלת יהודים הם מגוונים מאוד. אחד הדברים שניתן ללמוד במוזיאון החדש הוא הצד הטכני של הצלה; אנשים הוסתרו במקומות מסתור מאולתרים, למשל בתוך גזע עץ, או במקומות מסתור שנבנו במיוחד. אנשים הוסתרו ממגוון סיבות - חברות לפני המלחמה, אמונה דתית של המצילים וגם לא פעם עבור בצע כסף.
בבוקר טקס חניכת המוזיאון אנחנו פוגשים בג'יני אופדייק־סמית' מהילסייד, וושינגטון, ארה"ב. היא בתה של חסידת אומות העולם אירנה גוט־אופדייק, שהצילה כ־12 יהודים בסיפור הצלה מדהים. הרצאתה נפתחת באופן מעט סוריאליסטי. היא מבשרת למאזיניה כי רק לפני ימים אחדים חתמה על הסכם עם חברת הפקה הוליוודיות להפקת סרט על חיי אמה - שמלבד גבורתה בשואה מצאה את אחיותיה 40 שנים מאוחר יותר. זאת אחרי שספר והצגה בברודוויי בשם "שבועתה של אירנה" כבר הצליחו יפה - ויש גם אתר אינטרנט. ההרצאה מהוקצעת מאוד - על ידי מי שכבר העבירה אותה מאות פעמים. וזהו ביקורה הראשון של אופדייק בפולין.
אבל הרגש הוא אמיתי, ויותר מכך הסיפור אמיתי. אמה, שהיתה נערה צעירה ואחות, הצילה 12 יהודים כשהחביאה אותם באחוזה שניהלה עבור קצין גרמני. זאת אחרי שצפתה במו עיניה בהוצאה להורג של משפחה מסתירת יהודים - כשהילדים מוצאים להורג לעיני הוריהם. כשהקצין הגרמני חשף את הסוד, הוא הסכים להמשיך להסתיר את היהודים תמורת יחסי מין עם אופדייק. כקתולית נאמנה הלכה לכנסייה להתוודות על מעשיה ולבקש עצה מהכומר. הכומר אמר שהמעשה שהיא עושה הוא נורא ושעליה לחדול ממנו. אבל חושיה אמרו לה שהיא עושה את המעשה הנכון.
באופן ציני הואשמה האם בסיום המלחמה בשיתוף פעולה עם הגרמנים ונכלאה במחנה סובייטי - משם הציל אותה אחד היהודים שהצילה. האירוניה היא שלאחר המלחמה היה הזמן להתחזות ליהודייה - שערה נצבע בשחור וניתן לה שם יהודי. היא הועברה למחנה עקורים בגרמניה - ומשם היגרה לארה"ב.
ג'יני אופדייק-סמית' // צילום: Vladimir Reshetov
"כשאמא ראתה את פסל החירות, היא החליטה למחוק את חייה הקודמים", מספרת אופדייק. האם שיגשגה לתקופה כמעצבת פנים, עד שיום אחד נתקלה במקרה של הכחשת שואה. באותו היום סיפרה הכל למשפחתה, והפכה לנואמת מבוקשת בכל ארה"ב. כשהלכה לעולמה, בגיל 81, מצאה בתה ביומן עוד לא פחות מ־50 נאומים שקבעה כבר למרות בריאותה הרופפת. היא לקחה על עצמה להמשיך את פועלה של אמה.
המסרים שאופדייק מעבירה הם אוניברסליים, ומיועדים לילדי בתי ספר בצפון אמריקה ולחיי היומיום. "אמא לא היתה אוסקר שינדלר ולא היה לה הרבה כוח להשפיע, אבל היא עשתה דברים גדולים. 'מצפון הוא כמו שריר', היא תמיד היתה אומרת. אתה מפתח אותו והולך וגדל איתו. בהתחלה אתה מגן על ילד שנטפלים אליו בבית הספר, אחר כך אתה מוחה על איזה עוול ברחוב. לאט־לאט אתה גדל והופך לאדם שמגן על חלשים".
בהרצאתה היא נוגעת בנושא שבישראל הוא טאבו כמעט מוחלט בהנחלת נושא השואה. אמה לא רק נוצלה מינית על ידי קצין גרמני, אלא אף עברה אונס קבוצתי על ידי חיילים סובייטים בימי המלחמה הראשונים - בחבל ארץ פולני שנמצא כיום באוקראינה. אני שואל אותה אם אמה דיברה על הדברים הללו בפתיחות. "כמובן לא באוזני ילדים צעירים. אבל היא דיברה על כך בהרצאות והיתה נבוכה מאוד", היא אומרת.
למה את חושבת שבחרה לדבר על כך?
"לא יודעת. אולי היא רצתה להעביר לאנשים כמה גם הפולנים סבלו בשואה".
"26 איש הצילו את חיי"
בוורשה אנחנו מבקרים בארגון "ילדי השואה", שהוקם ב־1991. מדובר באנשים שהיו ילדים עד גיל 13 וניצלו בזכות אנשים שהסתירו אותם. בשנים שאחרי השואה כמעט שלא היו בקשר אלו עם אלו, אבל כשהוקם הארגון, בסוף התקופה הקומוניסטית, היו בו 800 אנשים. כיום נותרו בחיים 600 מהם.
ילדה אחת כזו היתה ברברה גורה, שגרה כל חייה בוורשה ולמדה אגרונומיה בבריה"מ. ב־1968, בעיצומו של גל אנטישמיות מבהיל בפולין, היא לא חשבה לעבוד. "האנשים במקום העבודה שלי הגנו עלי", היא אומרת. בישראל ביקרה שנה קודם לכן, נהנתה מהנופים וממזג האוויר אבל לא הרגישה כל שייכות.
"חישבתי פעם", מספרת גורה, "ו־26 אנשים שונים הצילו את חיי". באופן מדהים ניצלה גם כל משפחתה; האב, שהצטרף למחתרת הפולנית, הצליח לדאוג לכולם. את האם הסתיר בבניין נטוש, ואחותה ניצלה בזכות אישה שהיתה המנקה של המשפחה לפני השואה.
18 חודשים שהתה גורה בגטו ורשה לפני שקולגה של אביה, שהיה בעל מלאכה לפני המלחמה, הבריח אותה מחוץ לגטו והשגיח עליה לתקופה. "היה לי המראה הנכון", היא אומרת ומתכוונת לכך שהיתה בלונדינית ולא בעלת מראה יהודי. היא הועברה מדי כמה שבועות, כשאביה הגיע בסתר לבקרה מפעם לפעם.
המשפחות שהחביאו את גורה לא זכאיות לתואר חסידי אומות העולם, משום שקיבלו כסף מאביה עבור מאמצי ההסתרה. היא שומרת על קשר עם בנו של האדם שהבריח אותה מהגטו, אבל את המשפחה שהסתירה אותה במשך מרבית התקופה - משפחת סטייקובסקי - היא אינה זוכרת לטובה. "הייתי ילדה קטנה, עוד לא בת 11, והם לקחו אותי לכפר והעבידו אותי קשה בעבודה חקלאית. מבוקר עד ערב עבדתי בכל יום. אבי המשפחה היה שיכור ואדם לא נעים". הם קיבלו כסף והעבידו אותה, אבל לא היכו אותה - ובעיקר לא בגדו בה.
קודם היהודים, ואז המצילים
יוזף אולמה השלים רק ארבע כיתות בית ספר עממי, אבל לימד את עצמו דברים רבים. הוא היה ספרן, בעל מטע, גנן, כוורן, שר במקהלה ושיחק בתיאטרון חובבים, שם פגש את אשתו לעתיד. יותר מכל אהב אולמה צילום, וצילם אלפי תמונות באמצעות מצלמה שבנה בעצמו.
זו אחת הסיבות שנותרו תמונות רבות יחסית של בני משפחת אולמה - אשתו ויקטוריה שהיתה צעירה ממנו ב־12 שנים וששת ילדיהם - סטניסלבסקה, ברברה, ויאצ'סלב, פרנצ'יסק, אנטוני ומריה. כשגירשו הגרמנים את יהודי מרקובה והסביבה למחנה השמדה, הסתירה משפחת אולמה שמונה יהודים בעליית הגג - חמישה מבני משפחת סל, מלנצוט הסמוכה, ושלושה בני משפחת גולדמן. על פי דיווחים שונים, סייע יוזף למשפחה יהודית אחרת לבנות לעצמה מקום מסתור.
מלשין פולני, שכנראה סייע קודם לכן למשפחת סל תמורת בצע כסף, דיווח לגרמנים על מקום המסתור בבית משפחת אולמה. כוח בפיקודו של אילרט דיקן הגיע לבית. היהודים נורו ראשונים למוות. אחריהם נורו יוזף וויקטוריה, לעיני ילדיהם. ויקטוריה אולמה היתה בימים האחרונים להריונה בזמן שנרצחה. עד ראייה מספר שהכוח החל לדון בשאלה מה לעשות עם הילדים הבוכים, כשדיקן החליט להרוג גם אותם - "כדי לא להכביד על הכפר עם בעיית הטיפול בהם". אחר כך הורה דיקן לערוך חיפוש בחפצי היהודים ומצא לעצמו קופסת תכשיטים. תמונות הילדים במוזיאון מביאות רבים מהמבקרים לידי בכי. הם לא היו סתם חפים מפשע; הם נרצחו כי הוריהם היו אוהבי אדם.
בני משפחת אולמה. סייעו לכמה משפחות
הפולנים הוציאו להורג חלק מיחידת הרוצחים אחרי המלחמה. אחד הרוצחים, יוזף קוקוט, נתפס רק ב־1957 בצ'כוסלובקיה. הוא נידון למוות, עונשו הומתק למאסר עולם והוא מת בכלאו.
המפקד הגרמני דיקן חמק מעונש כמו אלפי רוצחים גרמנים אחרים. גרמניה היתה עסוקה בלבנות עצמה במהירות למעצמה כלכלית, והחלה לחפש ברצינות פושעים נאצים מהדרג הבינוני בתחומה רק באמצע שנות ה־60. כשניגשו למקרה הרצח במרקובה - התברר שדיקן הלך לעולמו כמה שנים קודם לכן.
המספרים (תמיד) יחסיים
חקר השואה הוא פעמים רבות סטטיסטי מאוד. במרכז הזיכרון מתועדים 1,500 פולנים שנשפטו והוצאו להורג על סיוע ליהודים שניסו לחמוק ממכונת ההשמדה הנאצית. אלו כוללים הוצאות להורג רשמיות ולעיתים פומביות. ההנחה היא שבפעילות יומיומית נרצח מספר גדול פי ארבעה - 7,000 אנשים ששילמו בחייהם.
האם המספר הזה גדול או קטן? יחסית ל־3 מיליון קורבנות יהודים? יחסית להערכות של לפחות 2 מיליון הרוגים ונרצחים פולנים במלחמה? יחסית למספר גדול בהרבה וקשה להערכה של משתפי פעולה - מרוצחים המוניים ועד מלשינים חד־פעמיים? ישפוט כל אחד לעצמו.
בימים שאחרי רצח משפחת אולמה נרצחו כמה עשרות יהודים על ידי פולנים. לעיתים כאלו שקודם לכן הסתירו אותם. סרטון קצר במוזיאון מספר את הלבטים של משפחה אחת - אם המשפחה לקתה בהתקף היסטריה לגבי הגורל הצפוי לה בגלל היהודים. היהודים התחננו על נפשם, ואותה משפחה החליטה להמשיך להסתירם. לפחות 20 מיהודי האזור ניצלו בזכות תושבי מרקובה. סיפור אחד כזה הוא של אברהם סגל, שנאומו הוקרא בטקס. צאצאיו הישירים כוללים כיום 25 בני אדם.
•••
חלק מהילדים שצופים בטקס במרקובה יחיו במאה ה־22, כשמאורעות השואה יהיו כבר 150 שנים לאחור. הם כבר כיום חיים באירופה שבה השואה ידועה כפשע מזעזע, אבל אפשר לנחש שפרטיה הטכניים ידועים למיעוט קטן. השואה היא סמל והיא טראומה אבל לאט־לאט עוברת בתודעה האירופית למקום סמלי יותר.
אולי זה ערכו האמיתי של המוזיאון החדש במרקובה. האחראית לתוכניות חינוך במרכז לזיכרון לאומי מספרת לי שהשואה היא עדיין נושא מרכזי בבתי הספר בפולין. מורים ובתי ספר יכולים לבחור את נושאי הלימוד ולקבל חומר מתאים. סיפורם של פולנים שפעלו להצלת יהודים הוא הנושא הפופולרי יותר ללימוד. סיפורים חיוביים יגדילו את המוטיבציה ללמוד וללמד את השואה. יוזף וויקטוריה אולמה, אנשים אדירים באנושיותם, בהחלט יקבלו משקל גדול יותר בזיכרון הלאומי הפולני מאשר רוצחים שפלים ופוגרומיסטים ומשתפי פעולה.
האם זה טוב או רע? ישפוט כל אדם בעצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו