החלטה אומללה

ברגע ראשון זה נשמע כפליטת פה אומללה. כאמירה בלתי מוצלחת של המפכ"ל החדש, רוני אלשיך. כטעות נוראה שהוא ימהר לחזור ממנה. 

ברגע שני, כשאלשיך סירב ומסרב לחזור בו מהכרזתו כי המשטרה לא תבדוק תלונות אנונימיות על הטרדות מיניות - בארגון שבו הפכו ההטרדות המיניות לתעשייה של ממש וגרמו להדחת בכירים ובהם סגן המפכ"ל לשעבר - זה כבר נשמע רע, רע מאוד, אפילו מדאיג. 

הדברים צריכים להיאמר בצורה ברורה. 

זה מדאיג כי לשוטר מספר 1 אין במקרה הזה מושג על מה הוא מדבר. זה מדאיג כי המפכ"ל אמור לדעת שהמשטרה אינה חוקרת את עצמה כבר עשרות שנים; כי הסמכות הזאת הופקעה ממנה לטובת  המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים; כי רק ראשי המחלקה הזאת מחליטים איך, באיזו צורה ובעזרת אילו מקורות היא תנהל את חקירותיה.

הוא, המפכ"ל, מחוץ לתחום.

זה מדאיג כי המסר של המפכ"ל למתלוננות הוא נורא: אם אתן חוששות להתלונן בגלוי, הקול שלכן לא יישמע ולא ייעשה בו שימוש לסילוק אנסים, מטרידי מין ומבצעי מעשים מגונים. 

זה מדאיג משום שהאמירה הזאת מסגירה חוסר הבנה בסיסי של עבודת המשטרה ורשויות האכיפה בתחום ההטרדות והמלחמה בשחיתות הציבורית. זו אמירה של חובבן, בפירוש לא של מקצוען, איוולת ממש שגורמת ליותר מסתם הרמת גבה.

שהרי כל חוקר מתחיל יודע שמידע אנונימי הוא כלי עבודה חשוב שיכול לקדם חקירות. כל חוקר מהשורה יודע שבכוח מידע כזה להוביל לראיות פורצות דרך בתיקים הנחשבים אבודים.

זה קורה בחקירות משטרה וברשות המסים, זה קורה גם בחקירות עיתונאיות. היינו שם.

נכון, מכתבים אנונימיים, תלונות בלי אבא ואמא, מידע שלא ברור מי עומד מאחוריו - עלולים לפגוע בחפים מפשע ולאמלל אנשים שאינם נוחים למישהו. נכון, המניע של מקורות המידע האלה עלול להיות סגירת חשבון, נקמה וסתם "ריב גנבים".

נכון, במקרים רבים עומדים מאחורי התלונות פסיכופתים, חולי נפש עם ובלי תעודות, טרדנים מקצועיים, אנשים תימהונים. לעיתים עומדים מאחוריהם פרנואידים, אנשים מבולבלים שאמת ושקר משמשים אצלם בערבוביה. הרבה דגים אפשר למצוא בים הזה.

אני ועמיתיי, עוזי דיין ומיכל שבת, למדנו להכיר אותם במשך שנים, וכך גם פח האשפה שלנו. היינו בכל סרט אפשרי ולא פעם הגענו רחוק בעזרת אנשים כאלה עם המשרוקית בפה שראו ודיווחו - אבל סירבו להזדהות.  

על הרקע הזה מתבקש לומר: מערכת האכיפה צריכה לבדוק תלונות אנונימיות בקפידה, למיין אותן בזהירות, להביא בחשבון שחלק מהכותבים הם חלאות אדם בעצמם, אנשים שלא טוהר מידות או רצון לנקות את השירות הציבורי - הוא שמניע אותם.

המסננת חייבת להיות מקצועית, רגישה וחכמה. ההחלטה על פתיחת חקירה גלויה צריכה להתקבל רק אחרי שנאספו במודיעין ראיות עצמאיות המצדיקות את המהלך הזה. מדובר בדיני נפשות.

הכל נכון, אבל להתעלם מהתלונות? לא לבדוק אותן בכלל כשהן מובילות לברזי מידע אחרים? לסגור את הדלת בפני המקורות האלה? איך אפשר לומר דבר הבל כזה ועוד להגן עליו בהמשך?

 

הרקטור וההסכם הסודי 

קולו של פרופ' מנחם שטיינר, 69, עד לפני שנה רקטור המכללה האקדמית היוקרתית לב בירושלים - מוסד הנחשב לטכניון של הציבור הדתי - נשמע השבוע סדוק משהו כשפניתי אליו בשאלות בעניין אופן סילוקו מתפקיד הרקטור. הוא לא אהב את החיטוט בפצע הפתוח שלו ולא שש לדבר על קניית הסכמתו לפרוש מתפקיד הרקטור תמורת מאות אלפי שקלים מכיס פרטי.

הוא נשמע בשיחה איתי הססן ולא ממוקד.

האם אכן קיבל כסף רב כדי שיפסיק לכהן כרקטור המכללה, שנה לפני סיום הקדנציה השלישית שלו? האם הפכו אותו ל"יועץ פיקטיבי" במשרד של עו"ד פרטי ברחובות, סנדי קולב שמו, שהוא במקרה יו"ר הוועד המנהל? האם הגיעו איתו להסכם מפוקפק, כלשון מרצים במכללה, שלא הובא כלל לידיעת אנשי האוצר?

פרופ' שטיינר. לא שש לדבר

"על זה אני לא רוצה לדבר", אמר לי שטיינר כבר בראשית השיחה, "זה לא קשור למכללה". אבל בהמשך, כשהבין שקשה להסתיר את השערורייה, הסכים להשיב על כמה שאלות בעניין ההחלטה להדיחו, שאותה יזם יו"ר הוועד המנהל, אורי וירצבורגר, ובעניין הכספים שקיבל בחשאי.

הסיפור בתמצית: פרופ' שטיינר מונה לרקטור המרכז האקדמי לב (או בשמו השגור מכון לב), בפעם הראשונה בשנת 2003 וכעבור שמונה שנים נבחר לקדנציה שלישית בת ארבע שנים. 11 שנה מילא את תפקידו לשביעות רצון ההנהלה, צבר זכות יציאה לשנתיים של שבתון ודרש לממש אותן רק אחרי שיסיים את הקדנציה השלישית ב־2015.

ההנהלה סירבה: או שתוותר על שנות השבתון שלך, היא הבהירה לו, או שתקצר את הקדנציה האחרונה בשנתיים ותקבל אותן. בסופה של מחלוקת, "באופן חריג ביותר", לשון ועדת החריגים, הוחלט לאשר לו יציאה לשבתון רק אחרי סיום כהונתו - בניגוד לעמדת המכללה במקרים של מרצים אחרים.

וירצבורגר. משך בחוטי החלפת הרקטור שטיינר אחרי 11 שנה 

הורידו לכבודו את הרף כפי שהורידו אותו לכבוד הנשיא לשעבר, פרופ' יוסף בודנהיימר, שאחרי יציאתו לגמלאות העניקו לו שלוש שנים של שבתון. לחזקים נכנעים ומחלקים מתנות. 

רק שבדרך אל שנות השבתון של שטיינר, מסיבה לא ברורה, החל יו"ר הוועד המנהל, אורי וירצבורגר, 84, להפעיל עליו לחצים שיסכים לקצר את כהונתו כרקטור בשנה. 

למה? שאלה טובה. אולי משום שסר חינו אצל ההנהלה, אולי משום שווירצבורגר מצא אדם כלבבו בבר־אילן, קנת הוכברג (שבדומה לשטיינר גם הוא פרופסור למתמטיקה), ואצה לו הדרך למנותו לרקטור החדש.

כך או אחרת - שטיינר סירב לקצר את כהונתו, יזם פגישה עם יו"ר חבר הנאמנים, עו"ד סנדי קולב, וכשהגיע אליה מצא בה להפתעתו גם את החבר וירצבורגר. מול מכבש הלחצים של השניים שטיינר כבר לא עמד. 

בוודאי לא כאשר עו"ד קולב הציע לו הצעה שקשה לסרב לה: תפרוש שנה קודם, תצא לשבתון ואני אשלם לך במשך שנה שלמה שכר של פרופסור... כאילו אתה עובד כיועץ במשרד שלי לעריכת דין ברחובות... תקבל משכורת גם ממני וגם מהמכללה במסגרת השבתון... כדאי לך.

זו היתה רוח ההסכמה בין הצדדים ועל פי מרצים במכללה, היא נשמרה בסוד וזכתה לכינוי "המסלול השקט". 

שטיינר נראה רע מאוד בסיפור הזה, וכך גם עו"ד קולב ויתר שותפי הסוד. השבוע כשביקשנו משטיינר להשיב על השאלה מדוע בעצם הופר ההסכם איתו וכהונתו קוצרה בשנה - השיב: "אני באמת לא יודע... באמת שאני לא יודע... באמת שאני לא יודע..."

שאלנו אותו גם על הפיכתו ליועץ פיקטיבי - והוא השיב: " על זה אני לא רוצה לדבר..." 

 

הסתרת דו"ח הביקורת

איך מסבירה הנהלת המכללה את השבתונים שהוענקו לפרופ' שטיינר באופן חריג בשנים שבהן נדחו בקשות דומות של מרצים מהשורה?

"שטיינר קיבל את הזכויות המגיעות לו על פי דין", נאמר לעמיתי עוזי דיין, "נהגו בו כפי שנוהגים עם נושאי תפקידים בכירים אחרים". את השכר ששולם לשטיינר ע"י יו"ר חבר הנאמנים - מסבירה ההנהלה כך: "הוא שולם בהתאם להסכם חוקי שנערך בכתב ונבחן ע"י מוסדות הביקורת של המרכז האקדמי, לרבות הביקורת הפנימית". 

דיין ביקש לקבל לידיו עותק של דו"ח הביקורת הפנימית הזה - דו"ח המכשיר כביכול את השחיתות - ולא נענה.

הסיבה על פי בדיקתו: המסמכים האלה מאמתים את עיקר העובדות שהובאו לידיעתנו על ידי כמה מרצים. הם חושפים את גודל השערורייה.

 

רכלבסקי והמבקר המאיים

חלף חודש ואחרי הביקור במכללת לב בירושלים, הגיע הזמן לשוב אל מוסד אקדמי גדול פי כמה, אוניברסיטת בר־אילן, ולברר אם שני שומרי הסף הראשיים, היועץ המשפטי עו"ד דרור פרנקל, והמבקר הפנימי רענן דומוביץ, עדיין שם.

פרנקל, כזכור, הסתבך במקרה אחד בקבלת משכורת חודשית מנופחת באלפי שקלים ונאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים; במקרה שני הוא הסתבך בקבלת עשרות אלפי דולרים מהקרן לקשרי מדע שאין ולא היה לו מה לחפש בה. את הכספים האלה לא טרח עדיין להחזיר.

דומוביץ הוא האיש שמשכורתו נופחה מדי חודש ב־25 אלף שקלים; שבהוראת האוצר היא צנחה באחרונה מ־54 אלף ש' ל־29 אלף; שאולץ גם הוא להחזיר לבר־אילן מאות אלפי שקלים - והדובדבן הקטן שבקצפת: הוא האיש שקנה עבודות סמינריוניות לעצמו ולאמו, הכחיש והסתבך בגרסאות שקר.

רכלבסקי. לא נבהל מהאיום

את שניהם לא פיטרו עדיין ואפילו לא העבירו מתפקידם. חוששים מהם?

עכשיו נקשר שמו של המבקר עם סיפור מביך נוסף: לפני שנתיים וחצי הוא פנה ליובל רכלבסקי, לשעבר הממונה על השכר באוצר (שבמשך שנים נשכרים שירותי הייעוץ שלו ע"י האוניברסיטה), וביקש ממנו לסייע לו בשדרוג שכרה של העוזרת המקצועית שלו, מיכל בסון. כשרכלבסקי הסביר לו שלא ניתן לעשות זאת - הוא קיבל ממנו יותר מאיום מרומז: בכוחו ובסמכותו כמבקר הפנימי, הסביר לו דומוביץ, לבדוק את תנאי העסקתו על ידי הנהלת האוניברסיטה.

רוצה לומר: אתה תלוי בי.

רכלבסקי הבין את משמעות הדברים ולא נכנע. אבל הוא לא התאפק ודיווח על האירוע לסמנכ"ל משאבי אנוש, יוסף מילר. מילר העלה על הכתב את תוכן הדיווח ושלח אי־מייל בנושא לסמנכ"ל אחר, עופר שרגאי, שכותרתו: "איום של רענן על יובל רכלבסקי".

באותו אי־מייל כתב מילר כי "גם אני קורבן לסחטנות של רענן בעניין שכרה של מיכל בסון", והציע להבהיר לרכלבסקי שהעסקתו תקינה ואין לו סיבה לחשוש מהאיום של דומוביץ. הוא שמר עליו.

מה קרה עם האי־מייל החד־משמעי הזה? כרגיל בבר־אילן, לא קרה דבר.

תגובת רכלבסקי: "אין תגובה".

תגובת המבקר המאיים: "לא היו דברים מעולם". 

תגובה ראשונה של בר־אילן: "רכלבסקי אמר לנו שלא חש מאוים ושהאירוע לא השאיר עליו את רישומו..." ועוד: "מילר לא זוכר שבשיחות עם רכלבסקי עלה עניין של איום מפורש".

תגובה שנייה, אחרי שהובהר לדובר האוניברסיטה, חיים זיסוביץ, כי בידנו נמצא האי־מייל של מילר: "המכתב של מילר אינו משקף אלא את התרשמותו בלבד, התרשמות שגויה שאין לה שום בסיס".

למה "שגויה"? למה אין לה "שום בסיס"? למה הבריחה הזאת מהעובדות הפשוטות? ככה. שהרי ראיית הברזל הזאת זועקת לשמיים וקשה למחוק אותה - בוודאי לא כאשר רכלבסקי אינו מכחיש את האירוע כלשונו.

עם מה נשארנו? עם עוד מריחה מבישה של הנהלת האוניברסיטה. עם עוד הגנה הזויה על המבקר הפנימי שסרח. 

 

השחיתות במכון אבני (ב')

בשבוע שעבר קרענו כאן חלון למעללי שניים מבכירי הנהלת מכון אבני ללימודי אמנות בת"א, המנכ"ל שמעון צמרת והעבריין נתן וולוך, מתוך דו"ח חמור של רשם העמותות המציג אותם כאנשים מושחתים (הדו"ח הוכן בעקבות כתבת תחקיר ב"דה־מרקר" של טלי חרותי־סובר).

על פי ממצאי הדו"ח, הפכו השניים את מכון אבני למשרד הנסיעות הפרטי שלהם, כאשר במסווה של נסיעות מקצועיות הם חרשו עולם בטיסות במחלקת עסקים ובבתי מלון מפוארים: 

צמרת. חייב חקירה פלילית // צילום: יח"צ

במקרה אחד הם טסו ב־2012 לצרפת, הולנד וברזיל לשלושה שבועות בעלות של 137 אלף ש'; במקרה שני באותה שנה הם טסו לגרמניה ולארה"ב בעלות של 65 אלף ש' ; ב־2013 הם חזרו לארה"ב, הפעם עם נשותיהם (עלות הטיול למכון 103 אלף ש'!!!); באחד הטיולים ב־2014 הם יצאו עם נשותיהם לשיט תענוגות שעלה למכון אבני 42 אלף ש'!

גניבה או מרמה לאור היום? ממש כך.

עו"ד גלובוס. איך מבקש רשם העמותות לייצר הרתעה?

השבוע ניסתה מיכל שבת להבין מדוע אנשי המכון לא הסיקו מסקנות אישיות, ואיך קרה שגם אחרי הרשעת וולוך במעשי מירמה בפרשה אחרת - הוא המשיך להיות בעל זכות חתימה במכון.

וולוך. חייב חקירה פלילית (ב') // צילום: משה שי

ניסתה, אני כותב, כי מזכירת מכון אבני, נדין ברווסקי, חסמה אותה שוב ושוב. "השאלות שלכם התקבלו", אמרה, "והועברו לגורמים המוסמכים". 

שבת: ואתם עומדים להשיב?

ברווסקי: "אמרתי לך, השאלות הועברו לגורמים המוסמכים".

שבת: אפשר לשוחח איתם?

ברווסקי: "לא, לא, זאת התשובה שלי".

הניצחון של כחלון

יום לפני שוועדת הכספים של הכנסת אישרה השבוע את הצעת שר האוצר, משה כחלון, להגביל את שכר הבכירים, פנה כחלון במכתב אישי ליו"ר הוועדה, משה גפני, והביע תקווה שיתמוך בהצעתו.שהטירוף של משכורות שנתיות בגובה של 8 מיליון שקלים, 9 מיליון ויותר - יימחק לנצח.

"אני מתכבד להביע בפניך את עמדתי בנושא", כתב לגפני, "ובטוח שאתה וחברי הוועדה תתמכו ביוזמה ללא סייג. ישראל נמצאת בפני איום על לכידותה החברתית ועל חוסנה הלאומי, והפערים החברתיים ההולכים ונפערים הם לא פחות מאיום קיומי על דמותה, ערכיה וביטחונה".

כחלון. הבטיח, הבטיח, הבטיח, ועכשיו מתחיל לקיים // צילום: אורן בן חקון

גפני, למען האמת, לא נזקק למכתב הזה. גם הוא חשב, כפי שצוטט כאן לפני שבוע, שאת השכר החזירי צריך לגדוע מייד. כמוהו חשבו גם זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', רחל עזריה וכל האחרים - למעשה, הושגה הסכמה מקיר לקיר של נציגי הסיעות והמחנות בכנסת.

ואכן, זה היה ניצחון של השכל הישר - "החלטה היסטורית" כלשון פרופ' עמנואל טרכטנברג: מעכשיו שכר ראשי הבנקים והתאגידים הפיננסיים יוגבל ל־2.5 מיליון שקלים בשנה - כאשר לחלופין השכר הגבוה בחברה לא יעלה על פי 44 מהשכר הנמוך בה. 

הסיפור מורכב יותר, יש בהחלטה פרצות וצריך להודות שהגבלת השכר עדיין אינה אבסולוטית. אבל נפל דבר בישראל: השפיות ניצחה את 

השחיתות. גם זה קורה לפעמים.

בהשתתפות: מיכל שבת, עוזי דיין

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו