המציאות שבה חוק כמו חוק המקוואות עבר השבוע בהצבעה במליאה בשקט יחסי, היא לא פחות ממדהימה. הרי בשלהי ממשלת נתניהו השנייה, היה נדמה שכל עיטוש במאה שערים היה מחולל סופת הוריקן במערכות העיתונים ומאיים למוטט את קריית הממשלה. ההמונים יצאו לרחובות ועלו על בריקדות למען השוויון בנטל והחלת לימודי ליבה במגזר. כל חובש מגבעת שהעדיף לעמוד באוטובוס כדי לא לשבת ליד אישה, היה לאייטם חדשותי.
אבל מאז ועד היום הרבה מים נשפכו במקוואות הציבוריים, וגם כשעובר השבוע חוק בלחץ החרדים, שקובע שמהיום הטבילה במקווה תיעשה רק על פי ההלכה ב"שולחן ערוך", כמעט שאין איש שפוצה פה. כי האמת היא שהמתקפה נגד החרדים בזמנו היתה פוליטית, וחיבוק החרדים היום על ידי אותם גורמים - גם הוא פוליטי. ההערכה אז היתה שמלחמה בחרדים תביא מנדטים ותזיק לנתניהו. וההערכה היום היא שבלי החרדים אין ממשלה. לא רק לנתניהו, אלא גם ליצחק הרצוג ואפילו ליאיר לפיד.
המדריך למשבר פוליטי
האמת היא שגם החרדים נהיו פוליטיקאים מנוסים יותר. החומה הבצורה שבנו לפני עשרות שנים מעולם לא היתה גמישה יותר. חוק המקוואות, שכביכול נועד להפגין את בעלותה של ההלכה היהודית החודרת לתוככי ספר החוקים של מדינת ישראל על אפם ועל חמתם של הרפורמים ומתנגדי ההלכה, וכנראה גם על אפו ועל חמתו של בית המשפט העליון, הוא בסך הכל הפגנת שרירים של החרדים. על מה? על מתווה הכותל שאושר בממשלה, אך ספק אם יישאר משהו מחוק המקוואות.
בשיחות סגורות החרדים גם מודים בזה. מי שמובילה את קידום החוק היא רחל עזריה מכולנו. השבוע נעדרה עזריה מהמליאה בזמן ההצבעה עליו, בעוד המשמעת הקואליציונית דרשה שתשב במליאה ותצביע בעדו. לאן בדיוק יכול להתקדם החוק כשעזריה היא זו שאמורה לקדם אותו, בעודה מתנגדת לו בכל נפש? נראה שלשום מקום.
סיפור מתווה הכותל ממחיש את הנעשה בימינו בפוליטיקה החרדית. לפני כן כמה מילים על המתווה, שמשנה סדרי בראשית, לא פחות. אם יקודם בסופו של דבר, השינוי יורגש כבר בפסיעות הראשונות מהיציאה מהרכב לקראת הרחבה. במקום הכניסה כיום המחולקת לנשים ולגברים, ייפתח שער נוסף לכניסה מעורבת. שילוט גדול אמור לקדם את פני הבאים בכניסות החדשות. הכניסה המעורבת תוכננה להיות הכניסה המזרחית ביותר, כלומר זו שהכי קרובה לכותל. אף שאין הפרדה או גדר לבאי שערי רחבת הכותל, שטף הנכנסים לכניסה המעורבת אמור להוביל את הבאים בשעריה לכותל הדרומי, למקום הרחבה החדשה שבנייתה על פי החלטת הממשלה כבר היתה צריכה להיות בעיצומה.
המתגוררים והמבקרים באמסטרדם יודעים שמחיר הארנונה מחושב על פי מספר המטרים שהדירה תופסת על גדת הנהר, לכן רוב הבניינים באמסטרדם צרים וצפופים. כך גם כשמודדים את רחבת הכותל ומשווים אותה לחדשה המתוכננת; לא המטרים הרבועים משנים אלא המטרז' בגישה לכותל. הרחבה החדשה, המכונה "רחבת הרפורמים" או "רחבת כלל ישראל", מיועדת להיות ארוכה יותר מאשר הרחבה הקיימת, כלומר, מספר רב יותר של מתפללים יוכל לגעת בכותל בו בזמן, מאשר עד עתה. ואף על פי שמדובר בהחלטה רשמית שמכירה לראשונה בזרם לא אורתודוקסי, מלבד התנגדות רפה ובהרמת יד בישיבת הממשלה, לא תיכננו החרדים להקשות, וגם לא לאיים על שלמות הקואליציה.
השר יריב לוין // צילום: דודי ועקנין
אבל אז הכל השתבש. הרב הראשי דוד לאו היה הראשון שזיהה זאת. עד ישיבת הממשלה, שאישרה את המתווה, הוא שתק. למי ששאל בנושא השיב כי המתווה לא מוכר לו, כיוון שלא הוצג בפניו. לאחר האישור וחשיפת המתווה, יצא נגדו בחריפות. בכינוס של מועצת הרבנות הוא הוביל מהלך של התנגדות נחרצת.
גם בתקשורת החרדית העצמאית החלו לתקוף את הפשרה ואת הנציגים החרדים בממשלה. מכאן הדרך למשבר פוליטי היתה קצרה. ערב כינוס מועצת גדולי התורה בקרוב, יִישרו כל הפוליטיקאים החרדים קו ולמעשה קברו את המתווה. הטרקטורים לבניית הרחבה החדשה נשארו דוממים. השר האחראי דוד אזולאי מסרב לחתום על החלטת הממשלה, כך שכרגע היא לא נכנסת לתוקף.
חרושת השמועות השבוע כאילו עוד רגע קמה ממשלת אחדות, שיחקה גם היא תפקיד בסיפור. בעוד החרדים מאיימים, יצאה הידיעה הזאת משום מקום, מה שגרם לנציגיהם להיות משוכנעים שנתניהו עושה להם תרגיל ומפיץ שמועות על אחדות כדי להפחידם. אריה דרעי ניסה מייד להוציא את העוקץ מהעניין ושיגר ציוץ על המגעים תוך הבעת תקווה שנקום בבוקר עם ממשלה רחבה.
אך לא נתניהו עמד מאחורי השמועות. באותו יום זומנו ללשכתו השרים יריב לוין ויובל שטייניץ, מקורביו ושותפי סודו. הדבר הדליק נורה אדומה. המתח גבר עוד יותר כשלוין זומן להמשיך את הפגישה במעונו הרשמי של נתניהו. לקראת השעה תשע בערב יצא נתניהו מהמשכן. לוין בעקבותיו. דקות אחריו יצא גם הרצוג כשברכבו יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן. זה כבר הריח ממרקחת פוליטית.
השר שטייניץ. חזק עם נתניהו // צילום: קוקו
העיתונאי עמית סגל צייץ על התרחשות מוזרה בכנסת - וכל המערכת נכנסה לתזזית. בסופו של דבר, התברר כי רכבו של ניסנקורן הושאר במשרד האוצר הסמוך, ולכן היה עם הרצוג, שכלל לא היה בדרכו לבלפור, אלא נסע בעקבות סיבות משפחתיות.האירוע חשף עניין מעניין נוסף ביחסו של רה"מ לצמרת הליכוד. ברור לכולם שלוין ושטייניץ חזק עם נתניהו עכשיו. זאב אלקין, שפעם לא היה אפשר לזוז בלעדיו, נדחק הצידה. צחי הנגבי, יו"ר הקואליציה, גם הוא כבר לא שותף סוד פוליטי מלא. גם לא ישראל כץ וגלעד ארדן.
לאחרונה הולכת ההתקרבות בין נתניהו למירי רגב ונעשית צפופה יותר. רגב אמנם לא שותפה למהלכים פוליטיים חשאיים, אולם היא בהחלט מועמדת לתיק הכלכלה. אם כך יהיה, אופיר אקוניס מועמד להחליף אותה בתרבות, הנגבי יהיה שר המדע, יו"ר הקואליציה יהיה דוד ביטן, ויו"ר ועדת החוץ והביטחון - אבי דיכטר. מובן שהכל כפוף לשינויים.
השרה רגב. מועמדת לתיק הכלכלה // צילום: דודי ועקנין
בשבוע שעבר אישרה הכנסת הכרה בחרדים המתנדבים בחו"ל כשירות לאומי. כשהנושא עלה לדיון, האשימו ביש עתיד את הממשלה בניסיון נוסף לטייח את הישגי חוק הגיוס, מאחר שאותם מתנדבים ייכללו במכסות הגיוס שנקבעו - אף שמדובר בחבר'ה שחוגגים בחו"ל.
מנכ"ל השירות האזרחי, שר־שלום ג'רבי, הרגיע, כשהודיע שחרדים בארה"ב ובמערב אירופה לא ייכללו בהסדר. לאחר מאמצים הוא שיכנע את יש עתיד לתמוך במהלך. עד לפני זמן לא רב זה לא היה אפשרי. אך הרוח המנשבת בימים אלה מהבוס לפיד - לעומת אז - שונה לחלוטין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו