מרים נאור. רקפת־רוסק עמינח. קרנית פלוג. מרים פיירברג. שרי אריסון. עדי סופר־תאני. במגזר הציבורי, בבית המשפט העליון, בבנק לאומי, בבנק ישראל ובמגזר העסקי יש לא מעט נשים שהן מספר אחת. נשים שעשו את זה, ובגדול. נשים שהצליחו בסביבה גברית, למרות התפיסות החברתיות, למרות הקמת המשפחה, למרות הקשיים שבדרך.
אבל בצה"ל לא היו עד היום סיפורי הצלחה כאלה. שום אישה לא מונתה עד היום למפקדת טייסת בחיל האוויר או למפקדת גדוד חי"ר. רק אישה אחת, אורנה ברביבאי, הגיעה לדרגת אלוף וכיהנה בה בתפקיד אחד בלבד, ראש אכ"א. מתוך מאות קצינים בדרגות אל"מ ומעלה, רק 5 אחוזים הן נשים. צה"ל אמנם מתגאה באופן שבו הוא משלב נשים בשירות, אבל הדרך לשוויון מלא עוד ארוכה מאוד.
חוסר השוויון לנשים בצה"ל מתחיל עוד לפני גיוסן, בהחלטה שלא לאפשר להן להתגייס לכלל המקצועות הצבאיים. עד לפני שני עשורים כמעט לא היו נשים בתפקידי לחימה, ורובן ככולן שובצו בתפקידי פקידות ומינהלה, ולעיתים כמדריכות יחידות שדה. נקודת המפנה המשמעותית התרחשה בזכות אליס מילר, שביקשה להתקבל למיונים לקורס טיס, נדחתה, ולקחה את הצבא לבג"ץ - שם זכתה. היא אמנם לא צלחה את המיונים, אבל סללה את הדרך ל־42 נשים, שסיימו עד היום את הקורס בתפקידי טייסות ונווטות.
בעקבות בג"ץ מילר החל צה"ל לפתוח בזה אחר זה תפקידי לחימה לנשים. אחרי קורס טיס, נפתחו גם שערי קורס החובלים היוקרתי של חיל הים, ועד היום סיימו את הקורס 23 נשים. נפתחו גם תפקידים ביחידות השדה - בתותחנים (ביחידות "מיתר", "מורן" ו"רוכב שמיים") ובמערך ההגנה האווירית (בפטריוט, בחץ ובכיפת ברזל). בשנת 2004 הוקם גדוד החי"ר המעורב הראשון, קרקל, שבו משרתים ביחד לוחמות ולוחמים, ובימים אלה מקים צה"ל שני גדודים מעורבים נוספים: "אריות הירדן" ו"ברדלס".
בצה"ל מתגאים בכך שכ־90 אחוזים מהתפקידים בצבא פתוחים לנשים. ועדיין, עשרת האחוזים הנותרים שסגורים בפני נשים הם תפקידי הלחימה המשמעותיים, שמהם צומחים מפקדי החטיבות, האלופים והרמטכ"לים לעתיד. בארה"ב, אגב, נפתחו לאחרונה כל התפקידים והחילות בפני נשים - לרבות כוחות הרגלים של המארינס ויחידות הקומנדו המיוחדות, כמו "אריות הים". היה מי שקיווה שהצעד האמריקני ידרבן גם את צה"ל לבצע שינוי דומה, אבל נכון לעכשיו, הסיכוי שנראה בשנים הקרובות לוחמות בגולני, בצנחנים או ביחידות המיוחדות שואף לאפס.
• • •
כשמנסים לשים את האצבע על הנקודה בקריירה של קצינות בצה"ל שבה הן פורשות, מגלים שהמשבר הגדול הוא בין דרגת הרב־סרן לדרגת הסגן אלוף - כלומר בטווח הגילים 32-26, כנראה במקביל להקמת משפחה. נשים מהוות 25 אחוז מהקצינים בדרגת הסרן והרב־סרן, אבל רק 13 אחוז מהקצינים בדרגת סגן אלוף. המספרים האלה פוחתים עוד ככל שמטפסים בסולם הדרגות: כיום משרתות בצה"ל רק 25 נשים בדרגת אלוף משנה, ושלוש בדרגת תת־אלוף.
רבות מהנשים שעימן שוחחנו בשבועות האחרונים סבורות שבצה"ל יש "תקרת זכוכית" לנשים, שאותה לא ניתן לפרוץ. אחת מהן היא רב־סרן מ' (33), אם לשני ילדים קטנים, המשרתת בתפקיד תובעני ביותר, שבמסגרתו היא כמעט לא מגיעה הביתה. היא מתחילה את יום העבודה שלה לפני 6 בבוקר, חוזרת לעיתים קרובות לבסיס גם בסופי שבוע, וגם כשהיא בבית, הטלפון הנייד שלה לא מפסיק לצלצל.
"כולם אומרים לי, 'את קצינה טובה, למרות שאת אישה'. כי כשאת אישה בצבא, את צריכה להוכיח את עצמך פעמיים: גם שאת טובה, וגם שאת טובה למרות שאת אישה. אצל גבר זה מובן מאליו שהוא יישאר את השעות שצריך ויעשה הכל. אצל אישה זה אף פעם לא מובן מאליו.
"לאחרונה רציתי להגיע לתפקיד בגיזרת רצועת עזה, והתראיינתי אצל קצין בדרגת אלוף משנה, שממש לא מזמן שיבח אותי ואמר לי שאני קצינה מצוינת. גם בראיון לתפקיד הוא אמר לי שאני קצינה מצוינת, אבל שאל אותי: 'מה יקרה אם שוב תהיה לחימה בעזה? מה תעשי עם הילדים?'
"אמרתי לו שאם תהיה מלחמה, אני אהיה במלחמה. זה ברור מאליו. כמה פעמים כבר יש מלחמה בעזה? כל שנתיים? למשך 30 עד 50 יום? אני יכולה לעמוד בזה. וברור שאשאר לכל המלחמה. אמרתי לו שהוא בכלל לא ירגיש שמשהו לא בסדר, שיש לי גיבוי בבית. מה, קצינים שהם גברים לא יוצאים מדי פעם לרענון במשך 50 יום של סבב?
"אבל הוא אמר שבגלל הקטע עם הילדים, זה פחות מתאים לו, למרות שאני קצינה מצוינת".
מ' מספרת שבתקופת האינתיפאדה השנייה, בתחילת שנות האלפיים, היא חשקה בתפקיד שטח באיו"ש, "אבל המפקד שלי לא איפשר לי, בגלל שאני אישה, ובמערך שלי ניתנה הנחיה שנשים לא ישרתו בשטחים. אז נאלצתי להישאר במטה.
"כמה שנים מאוחר יותר, כשרציתי לצאת ללימודים, אמרו לי שאני לא יכולה, כי לא עשיתי תפקיד שטח. אבל זה לא שלא רציתי שטח, אלא שהם לא נתנו לי.
"כשאת מתמודדת על תפקיד בדרגת סגן אלוף, את מתמודדת מול גברים טובים, ואת תמיד מגיעה מעמדת נחיתות. אף אחד לא יגיד שזה בגלל שאני אישה, אבל זה תמיד ברקע. מבחינתם, הבעיה היא שיש לי ילדים, והנורמה החברתית היא שאישה צריכה לטפל במשפחה.
"אבל מי שיורד לרזולוציות מבין שאישה תורמת יותר מגבר. אני עושה היום תפקיד מאוד אינטנסיבי, 24/7. גם כשאני בבית, אני כל הזמן בטלפון. הילדים צועקים עלי 'די עם הטלפון'. לא ויתרתי על שום דבר בתפקיד הזה בגלל שיש לי ילדים, אולי למעט טיסות לחו"ל.
"דווקא אישה שהיא אמא יודעת לתקתק דברים. לתת עבודה. אני נותנת את הנשמה".
• • •
בעוד שרס"ן מ' נלחמת על קידומה בצבא, רבות אחרות מעדיפות לוותר. רס"ן א' (41), אם לארבעה, ויתרה במודע על קידום לדרגת סגן אלוף כדי להתמקד במשפחתה. לאחר ששירתה בתפקיד מבצעי בשטח, היא עברה לאחרונה לתפקיד מטה אינטנסיבי, שבו היא מצליחה להוציא את ילדיה מהמסגרות פעם אחת בשבוע ("וגם זה יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי בתפקיד הקודם").
"צריך להכיר את חוקי המשחק ולהחליט אם זה שווה לך או לא", היא אומרת. "כל עוד לאישה אין ילדים, הצבא מתייחס אליה בסדר גמור. הבעיה מתחילה כשנולדים הילדים. המסר הוא שאם את מוכנה להשקיע כמו גבר, את תתקדמי כמו גבר.
"אז יש הרבה נשים שהחליטו שחשוב להן להגיע למשרד ב־7:30 ולוותר על הסעת הילדים לבית הספר, ולראות אותם רק מ־7 בערב. הן אלה שמתקדמות. אני החלטתי שזה לא שווה לי. לא הייתי מוכנה לעשות את הוויתורים.
"במשך שנים עשיתי את תפקיד הרב־סרן כמו מטורפת", היא אומרת, "ואז עשיתי את החשיבה הזאת. הבנתי שמי שיישב עלי שבעה הם הילדים שלי, ולא דרגת הסא"ל. אני עושה תפקידים יפהפיים, אבל הייתי צריכה לשים את האגו בצד ולהחליט שהילדים הם בראש סדר העדיפויות. אלו השנים הכי יפות שלהם, ואני לא מוכנה לפספס אותן.
"זו נאיביות לחשוב שקצינה יכולה לעבוד במשרת אם וגם להתקדם. זה ככה גם מחוץ לצבא, אם את סמנכ"לית או מנהלת שיווק או בכל תפקיד בכיר אחר. אם חשוב לך יותר לראות את הילדים, את תיעצרי איפשהו.
"כשאני שומעת נשים בדרגת סא"ל בוכות שהן לא רואות את הילדים, אני אומרת לעצמי שזאת בחירה שלהן. אני לא רציתי בזה. אבל לא הרגשתי 'תקרת זכוכית'. הרגשתי שאני צריכה לעשות עם עצמי בחירה כנה. כל אישה, וגם כל גבר, צריכים להחליט עם עצמם עד איפה להמשיך במירוץ ועד איפה הם אמא או אבא".
רס"ן מורן אילוז. מדגישה שההחלטה לעזוב את השטח היתה שלה // צילום: דו"צ
גם רס"ן מורן אילוז (סייג), המ"פית הראשונה שצמחה בגדוד קרקל ומשרתת כיום כראש מדור מיונים במחלקת כושר קרבי, מדגישה שההחלטה לעזוב את השטח היתה שלה. בצה"ל דווקא תלו בה תקוות רבות, וניסו לסלול לה את הדרך לתפקיד הסמג"דית, ואולי אף המג"דית הראשונה של הגדוד. אך היא ויתרה על החלום לטובת הקמת המשפחה.
"התגייסתי לקרקל ב־2003. הגדוד היה אז בחיתוליו, שמעתי עליו מחברה של חברה וחשבתי שזה מתאים לי, רציתי לתת מעצמי. זמן קצר לאחר שהתגייסתי, הבנתי שזה המקום שלי. הייתי לוחמת 'מורעלת', שרק רוצה להוכיח את עצמה ולצאת לפיקוד ולקצונה. משם, סימנו לי את הדרך קדימה".
מפקד הגדוד דאז, גיא אושרי, לא השאיר לה זמן רב להתלבט. אחרי חודשיים בלבד בתפקיד מפקדת מחלקה, הוא הודיע לה כי תמונה למפקדת פלוגת מסלול.
שבוע לאחר שנכנסה לתפקיד, חוותה אילוז טרגדיה אישית, כשבן זוגה, גם הוא מ"פ, נהרג בתאונת דרכים. "הודיעו לי שהוא נהרג, ובאותו היום היתה ההלוויה. בכיתי כל הלילה ואמרתי לעצמי: או שאת בוכה על מר גורלך ומתחילה ללכת לטיפולים פסיכולוגיים, או שתיתני לעצמך שתי כאפות ותתאפסי.
"בדיוק התחלתי אז את תפקיד המ"פ, היו לי מעל 150 חיילים. המחויבות ניצחה. עליתי על מדים וחזרתי. זה היה קשה, אבל האפשרות השנייה היתה לאבד את התפקיד".
למרות הקושי, היא הוכיחה את עצמה בתפקיד וקודמה לתפקיד מפקדת פלוגת החוד של קרקל, ובהמשך אף מונתה לקצינת האג"ם בגדוד. במקביל, ניסתה לשקם את חייה האישיים.
"התחלתי לצאת עם גברים. התחילו איתי. כשהם היו שואלים אותי מתי אני יוצאת הביתה בפעם הבאה, והייתי אומרת 'בעוד שבועיים', הם לא היו מתקשרים שוב. רבים נרתעו כשהבינו שאני מ"פ בקרקל. לגברים לא קל עם נשים חזקות".
כחלק ממסלול הקידום שהצבא בנה לה, צורפה אילוז לתוכנית "אופק" לבעלי פוטנציאל קידום במסלול המבצעי, ויצאה ללימודים של שלוש שנים. "מלכתחילה התלבטתי אם אני רוצה את תפקיד המג"ד. עשיתי חישוב שגם אם אני 'מגה־תותחית', לא אהיה מג"דית לפני גיל 35 או 36, ובדרך אצטרך לעשות הרבה תפקידי שטח.
"המשמעות היתה לדחות את החיים האישיים שלי לשלב מאוחר יותר, זה לא הגיוני להיות סמג"דית עם בטן הריונית. היה חשוב לי מאוד לבנות משפחה, להיות בבית ולגדל את הילדים שלי.
"בשנה האחרונה ללימודים הכרתי את בעלי שקד, מתכנת במקצועו. החלטתי שאני עוזבת את המסלול המבצעי ועוברת לתפקיד מטה, כדי לא לסכן את הקשר איתו. אם הוא היה איש צבא זה אולי היה אחרת, כי לפעמים איש צבא מבין יותר איש צבא. כדי לעשות את התפקידים הקשים והתובעניים האלה צריך גב, מישהו שיתמוך. צריך שהמערכת הזוגית תכיל את זה.
"יש מי שמחליט שהסבתא תגדל את הילד. אבל אני מעדיפה להיות שם כאמא. מבחינתי, אמא יש רק אחת.
"ההחלטה לעזוב את המסלול המבצעי לוותה בדמעות ובהתלבטויות קשות. היה לי חבל. אני לוחמת בדם, בנשמה, גם היום אי אפשר להוציא את זה ממני. אבל בסוף אני לא אזדקן עם הצבא, אלא עם הילדים שלי ועם בעלי. אני מאוהבת בצבא ובגדוד. הייתי צריכה לבחור בין שני דברים שאני מאוד אוהבת, והבחירה הכאיבה לי מאוד".
אילוז, שילדה לפני שלושה חודשים וחצי את בתה הבכורה, תו, לא מאשימה את הצבא בהחלטה שלה. "הצבא לא היה יכול לשנות את מסלול הקידום שלי ולהתאים אותו לרצון שלי להיות אמא. זה התפקיד עצמו.
"מג"ד אחראי על גיזרה מסוימת, יש לו פיסת אדמה של 150 קמ"ר, והוא צריך לדאוג שלא יעברו שם מחבלים. כדי למלא את המשימה הוא חייב להיות שם. יש גם גברים בתפקיד הזה שקשה להם לוותר על המשפחה לטובת הצבא, אבל החברה הישראלית פחות סובלנית לקבל היעדרות של אישה מהבית".
• • •
אחת הנשים שבחרו דווקא בדרך הקשה יותר היא סא"ל אושרת בכר, המג"דית הקרבית הראשונה בתולדות צה"ל. בכר (38) מפקדת בשנתיים האחרונות על גדוד 727 של חיל האיסוף הקרבי. שלא כמו רס"ן אילוז, היא נשואה לאוהד, גם הוא סא"ל, המשמש מפקד בית הספר של יחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם). השניים הם הורים לילדה בת 10, עמית, ונעזרים רבות במשפחתם המורחבת לשם גידולה.
"לאורך השנים, המפקדים שלי לא עשו עניין מנושא המגדר. זה לא עניין אותם. הם הסתכלו בצורה עניינית על מי אני ומה אני, ואמרו שאם אני מתאימה לתפקיד, אקבל אותו. מעולם לא אמרו לי שאני לא יכולה לעשות משהו בגלל שאני אישה".
סא"ל אושרת בכר. המג"דית הקרבית הראשונה בצה"ל // צילום: דודו גרינשפן
את בעלה הכירה בצבא, כששניהם היו מפקדי פלוגות באותה גיזרה. "שנינו בחרנו בקריירה צבאית, ביחידות לוחמות, ובכל פעם היה דיון מי מוותר הפעם כדי להיות יותר בבית. כשקיבלתי את הפיקוד על הגדוד, תיכנַנו שאוהד ייקח תפקיד מטה רגוע יחסית, שייתן לו יותר זמן פנוי. אבל בסוף הוא מונה לתפקיד תובעני, ואנחנו נאלצים להיעזר במשפחה ובחברים לגידול הילדה".
יש לך רגשות אשם?
"מדי פעם. אבל בגלל שהתפקיד כל כך חשוב, למדתי לשים את הרגשות הללו בצד. אני חושבת שהחינוך שהבת שלי מקבלת על אהבת הארץ ועל נתינה גדול מהנזקים שעלולים להיגרם לה.
"בשנים האחרונות בחרנו לא להביא עוד ילדים. זה לא ראוי שמג"דית תהיה בהריון. זה כמו שמג"ד גבר יחליט פתאום באופן יזום לעשות משהו שימנע ממנו לבצע את תפקידו. אני צריכה להיות טוטאלית לגדוד, והיה ברור לי שבשנתיים שלי בתפקיד אני לא יכולה להכניס למשוואה משהו שיפריע לי לתפקד".
היא סבורה שעל צה"ל לעשות התאמות כדי לתמוך בשירות של נשים במסלולים קרביים. "לי עשו את ההתאמות האלה, איפשרו לי לשרת בתפקידי שטח ובתפקידי מטה לסירוגין. צריך לדעת לתפור לכל אחת חליפה אישית, כדי שהיא תוכל מצד אחד ללדת את הילדים שלה ומצד שני לממש את הרצון שלה.
"למשל, אולי צריך להקל את תנאי הקידום של אישה במסלול הקרבי, לחייב אותה לעשות רק שני תפקידי מ"פ ולא שלושה. אם מישהי רוצה הפסקה מהשטח, צריך לאפשר לה להיות שנתיים במטה. על עצמי אני יכולה להעיד שבגלל שעשיתי זגזוגים בין המטה לשטח, מוניתי למג"ד בגיל מבוגר יותר.
"אני חושבת שהצבא צריך להחליט שגיל הוא לא פקטור, ולאפשר לנשים להיות מג"דיות בגיל צעיר יותר. צריך גם לעשות התאמות במסלולי השטח לנשים, כדי שיותר נשים יוכלו לעשות את המעבר בין דרגת רב־סרן לדרגת סגן אלוף".
• • •
בכר אינה היחידה בצה"ל שסבורה שהקלת התנאים לנשים היא בעלת חשיבות מכרעת לקידומן של נשים לתפקידים בכירים. קצינות רבות שעימן שוחחנו הדגישו כי אילו היו יכולות לבצע פחות תפקידי שטח כתנאי לקידום, לקבל קידום בשלב מוקדם יותר ולשרת גם בתפקידי מטה ולא רק בשטח, ייתכן שיותר נשים היו נשארות במסלול המבצעי.
יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (עד לא מזמן, לענייני נשים), תא"ל רחל טבת־ויזל, אומרת כי בימים אלה עורך צה"ל בחינה מחודשת של מסלולי השירות לנשים. "המפתח לכך שיהיו יותר נשים בדרגות בכירות הוא שינוי במסלולי הקידום. לספור להן אחרת את השירות, לחשב אחרת.
"עד תפקיד המג"ד יש מסלול שירות ארוך מאוד, שמחייב הרבה שטח. יש נשים שלא עושות את כל תפקידי השטח הללו, לעיתים בגלל החלטה שלהן. צריך להסביר להן שאם הן רוצות להתקדם, עליהן לעשות תפקיד שטח. אי אפשר להיזכר בזה מאוחר מדי.
"קציני הסגל של היחידות צריכים לחשוב על מסלולי השירות של הקצינות הצעירות מגיל צעיר, 22-21, לחשוב על בנייה נכונה של המסלול שלהן, כך שהן יוכלו לשלב גם משפחה וגם קריירה.
"הציפייה שלי מהצבא היא שכאשר מגיעים לישורת של 'את מי לוקחים לתפקיד', גבר או אישה, שלא יִסְפרו כמה תפקידים הוא עשה וכמה היא עשתה. כי אם האישה ילדה תוך כדי, ובגלל זה עשתה שני תפקידי שטח ולא שלושה, שזה לא ייחשב לרעתה. אולי צריך שנשים יעשו תפקידי שטח בגיל צעיר יותר".
טבת־ויזל מציינת שהמפתח להתברגות של נשים בעמדות בכירות יותר נעוץ גם בתכנון מצידן הן. "נשים צריכות להחליט אם הן מתכננות קריירה צבאית, לחשוב מראש על המסלול שלהן בצבא ולבדוק את עצמן בכל שלב. לקחת אחריות.
"אם מישהי רק 'מתגלגלת' כל הזמן בין תפקידים שהם לא בשטח, ובסוף מגיעה לדש"ב (דיון שיבוץ) בלי שעשתה תפקיד שטח, תהיה לה בעיה. גם הנשים צריכות לצאת מאזור הנוחות שלהן, ולומר שהן רוצות להתמודד בתפקידי שטח.
"השינוי צריך להיות תקף גם לגבי גברים, כי גם הגברים מפספסים את חיי המשפחה בגלל השירות התובעני בצבא. אם גבר בגיל 40 מגיע בפעם הראשונה למסיבת חנוכה של הילד שלו בגן, גם זה לא מוצלח. שינוי המסלולים צריך להיות לכולם".
היו מקרים של קצינות שבחרו לפרוש משום שהוטרדו מינית?
"אני לא נתקלתי בשום מקרה כזה".
• • •
"לא הייתי רוצה שאף אחד יעשה לי הנחות בגלל שאני אישה", אומרת תא"ל מירב קירשנר, ראש חטיבת תכנון ומינהל כוח אדם באכ"א. "תמיד הייתי בתפקידים המורכבים ביותר, אבל הרגשתי שניתנת לי הזדמנות שווה והוגנת".
קירשנר אם לשניים, בני 13 ו־20 וחצי. גם היא היתה פורצת דרך במרבית התפקידים שבהם שובצה, ולגישתה, הדרך להצלחה היא תכנון נכון של המשפחה והקריירה.
"הנקודה הקריטית בקריירה שלי היתה כשהוצע לי לשרת כקצינת שלישות באוגדה מרחבית ליד אילת. היו לי חברים שחשבו שזה מקומֵם שהציבו אותי במקום הכי רחוק שיש, אני חשבתי שהם טועים.
"אמרתי לעצמי שאם סימנתי את התפקיד הבא שאני רוצה - קצינת שלישות באוגדה - אני צריכה ללכת למקום שבו צה"ל צריך אותי. זו לא היתה שאלה בכלל.
"למרות המסלול התובעני שעברתי, והשירות המשמעותי, הצלחנו לקיים משפחה חמה וקרובה. נשים שמוותרות על קריירה צבאית היו כנראה מוותרות לעצמן על קריירה תובענית גם באזרחות. אם שואפים להגיע רחוק, צריך לעבוד מאוד קשה ולעשות כל מה שנדרש בדרך, בלי הנחות. הזדמנות לא צריך לקבל, הזדמנות צריך לקחת".
אל"מ שרון ניר, מפקדת בה"ד 7 (בית הספר למקצועות הקשר והסייבר), שצפויה להחליף את תא"ל טבת־ויזל בתפקיד יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, סבורה שגם לצה"ל יש חלק בעובדה שרק נשים מעטות מגיעות לתפקידים הבכירים.
"צה"ל חייב ליצור מצב שבו מסלולי השירות מאוזנים יותר. המפקדים הישירים של קצינות צעירות שרוצות להתקדם בצבא צריכים לבנות להן מסלול שירות הוגן, עם איזון נכון יותר בין השטח לשדה.
"רק לאחרונה הגיעה אלי קצינה מצטיינת בת 23, שביקשה להתמודד על תפקיד קצינת קשר חטיבה משיקולי תכנון משפחה. בדרך כלל זה תפקיד שמקבלים בגיל 24. איפשרנו לה. צריך לפעמים לצאת מהקופסה ולהתאים את המערכת.
"מצד שני, מדרגת סרן ומעלה, כשמישהי לוקחת על עצמה משימה, היא צריכה להבין את המשמעויות. אף אחד לא יגיד למישהי לא להיכנס להריון, אבל קצינות צריכות לנהל את עצמן בצורה מושכלת. אני אמא לשלושה ילדים בני 16, 14 ו־5, ובמשך כעשר שנים בחרתי לא להיכנס להריון, בגלל הרצון שלי להתקדם בצבא".
שרון (45) נשואה לאל"מ יריב ניר, ראש מחלקת אג"ם באגף תקשוב. הם הכירו בצבא, הקימו משפחה, ונעזרו במשפחה הקרובה ובמטפלות כדי לגדל את ילדיהם. "קנינו הרבה עזרה. בגיל 28 עד 30 הייתי ראש הלשכה של ראש אג"ת, והיו ימים שלמים שבהם לא יצא לי לראות את הילדים.
"יש הרבה דברים שפחות כואבים לך כשאת צעירה וכשמאוד חשוב לך למצות את עצמך, להשיג הישגים, לרוץ קדימה. אני לא מרגישה שהזנחתי את הילדים. למזלי, הם מוצלחים ומצליחים. זה תנאי חשוב מאוד לקריירה.
"בעלי ואני השתדלנו לייצר הדדיות, יש לנו רגישות אחד כלפי הקריירה של השני. למשל, כשהייתי רל"שית הוא היה יותר בבית. הוא עתיר כישורים, אין תפקידים בבית שהוא לא יכול לעשות. כשהמשפחה מנוהלת נכון וביחד, השלם תמיד גדול מסך חלקיו".
מפקדת ממר"ם, אל"מ טליה גזית, סבורה גם היא שיש חשיבות גדולה מאוד לתמיכה מהבית. "חשוב מאוד להגיע להסכמות עם בן הזוג, לעשות איזונים ובלמים מול הקריירה.
"בשנים הראשונות בעלי דאז עזר לי מאוד, ואמא שלי היתה שותפה בגידול הילדים. הוא לקח אז צעד אחד אחורה בקריירה, ובחרנו שאני אהיה זו שתְפתח את הקריירה.
"מעולם לא חשבתי לוותר על השירות הצבאי בגלל הילדים. נתתי להם דוגמה אישית, הם מעריכים את המסלול שעשיתי. מי שרוצה להתקדם, מארגנת את מעטפת החיים שלה כך שלא תוותר על הקריירה. המערך הטכנולוגי מייצר המון הזדמנויות לנשים".
סא"ל מיה ויצמן בטקס יחידתי. "אם צריך אותי בבסיס, אני אשאר" // צילום: דו"צ
"צריך להתחתן עם האדם הנכון, שיידע להכיל את השיגעון הזה", אומרת סא"ל מיה ויצמן (37), מפקדת גדוד התובלה "אבירי הדרום". "בעלי הוא עמוד השדרה בבית, ואני מנסה להשלים את החסר כשאני מגיעה הביתה. אם צריך להוציא את הילדים בארבע, הוא עושה את זה. אני יכולה לרצות לעשות את זה בעצמי, אבל אם צריך אותי בבסיס, אני אשאר. יש לי עוד מאות חיילים שהם הילדים שלי".
היא אם לשלושה ילדים בני 9, 5 ושנתיים וחצי, שסללה את הדרך לנשים במערך התובלה של צה"ל. זמן לא רב לאחר גיוסה ביקשה ממפקדה דאז להתמנות למפקדת מחלקה במרכז ההובלה, תפקיד שהיה סגור עד אז לנשים, ונענתה בשלילה. לאחר מאבק קיבלה את התפקיד, ומאז היתה האישה הראשונה כמעט בכל תפקיד שאליו מונתה.
"אם אישה בוחרת להיות אמא ולעזוב את הקריירה, זה בסדר. זאת בחירה. אחרי שנולד הילד הראשון שלי, אמרו לי שלא ארצה לעזוב אותו. שירתתי אז בתפקיד מטה וגירדתי טיח מהקירות. חסרו לי האקשן, ההגשמה העצמית. אז החלטתי להיות סמג"ד.
"החלטתי גם שלא יהיו לי רגשות אשם ונקיפות מצפון. זה לא פשוט, אבל אני שלמה עם הקריירה שבה בחרתי. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי מוצאת את עצמי בקריירה משוגעת אחרת. אמא טובה היא אמא שמגשימה את עצמה ואת שאיפותיה. אני תמיד אומרת לילדים שלי: 'אם אמא שלכם לא היתה בוחרת בקריירה הזאת, היא לא היתה אמא טובה כמו שהיא היום'. הנחת העבודה שלי היא שאין להם חסך".
בנה, אגב, לא קורא לה אמא, אלא מיה. "אמא שלי גידלה אותו, אז הוא בחר לקרוא לי מיה. הוא יודע שאני אמא שלו, אבל ככה הוא רגיל.
"הוא מסתכל עלי וגאה בי שאני עושה את מה שאני אוהבת למען המדינה. הוא יודע שאמא לא עובדת, אלא משרתת את המדינה. אני אולי לא אמא אידיאלית, אבל תורמת למדינה. יכול להיות שהחינוך שלי הוא לא נורמטיבי, אבל בעיניי הוא המושלם".
ויצמן מתרעמת על כך שהחברה מסתכלת בעין צרה על תפקידה בצה"ל. "עד היום אמא שלי מחפשת את המפקד שלי כדי להסביר לו שאני צריכה לצאת הביתה, כי אני אמא לשלושה. כל מי שרואה את בעלי אומר לו 'כל הכבוד לך'. זה מרגיז אותי. למה לא כל הכבוד לי? אני לא עובדת קשה? כאישה שהיא מג"דית, אני עובדת אפילו יותר קשה מגברים בתפקידים מקבילים.
"בעבודה אני צריכה להיות גבר־גבר. בבית אני צריכה להיות אישה. שלא כמו מג"דים גברים, אני לא יכולה להגיע הביתה ולהרים רגליים. אני מגיעה, מסדרת, מארגנת, עושה כביסות. אני קונה לילדים המון בגדים, כי אין לי זמן לעשות כל הזמן לעשות כביסות".
lilachs@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו