לעתים דממה מצליחה לחתוך את הרעש במכה מהירה. היא לובשת צורה של מחווה גופנית, תנועה אילמת, יוצאת דופן, מגע מפתיע, צורם, מעורר השתאות. אבל בדרך כלל היא מתגלמת במבטו של אדם. בחלל המתייצב בתודעתו בתבנית שונה. בקפיצה הנעלמת שבין הפנים לחוץ. בין אם זה המציצן הלוכד מבט אסור מבעד לחור מנעול, או שומר לילה המביט אל סכנה האורבת באופק; יש בפעולת המבט אחריות כלפי בעל המבט עצמו אך גם כלפי האחרים הסובבים אותו.
האחריות הזו, שסארטר הגדירה כנקודת המעבר שבין אובייקט לסובייקט, ניכרת ב"הצל של גופו של העגלון" מאת פטר וייס - רומן קצר, דחוס עד כלות הנשימה, עקמומי ביד מכוון, שראה אור בגרמניה ב-1960 ולאחרונה פורסם בתרגום חדש לעברית של אילנה המרמן, לאחר שכבר ראה אור בעברית בתרגומה בשנת 1978. למעשה, וייס מטיל בו אחריות כה כבדה על המבט האנושי, עד שהוא מעקר כל אפשרות של מחווה אחרת ללכוד את הוויית החיים.
"מבעד לדלת הפתוחה למחצה אני רואה את הדרך הבוצית הרמוסה ואת הקרשים הרקובים הגודרים את מכלאת החזירים", פותח המספר ברומן את עדותו, ומאותו רגע, ולמעשה לאורך הרומן כולו, מתאר את מה שרואות עיניו ושומעות אוזניו – מבעד לדלתות, חלונות וקירות הפנסיון הכפרי העלוב שבו הוא שוהה. אלו מראות וצלילים גלויים ועמומים, חלקם מרמזים על אכזריות בקרב דיירי הפנסיון ועל סכנה עתידית, אך רובם מתארים אפיזודות של מציאות נידחת, שולית, נשכחת, שלולא מעשה הכתיבה ניתן היה להטיל ספק בקיומה.
הפנסיון כזירה מנוכרת, כמשכנם של הדחויים, שבו החוקים החברתיים מופרים תדיר, מוכר בספרות ובעיקר ביצירותיו של קפקא. יוזף ק', גיבור "המשפט", הוא רווק המתגורר בפנסיון, אך הוא מוגדר כביתו וכמבצרו בפני עולם החוק – עד שזה מתפרץ לחייו במעצר שרירותי. בעלת הפנסיון ודייריו, אלו הסובבים את יוזף ק', נעים כל העת על הגבול הדק שבין זר גמור למכר. משפחתיות וחברות אינן אפשריות, עם זאת, בפנסיון.
גם ב"הצל של גופו של העגלון" הפנסיון אינו מיועד לאורחים נוטים ללון, אלא משמש כמקלט, ואולי אף כמקום מחסה לחולי נפש. לא פעם נדמה כי הדמויות ברומן אינן אלא חוסים מעורערים, המסוגלים לפגוע בעצמם ובשכניהם למקום. הן דמויות רפאים שתקניות, שרק התזזית שבתנועתן מעניקה להן מימד אנושי כלשהו. הן נעות ללא הרף סביב המספר, מייצרות מרחב דמדומים מעיק שבו דבר דרמטי לא צריך להתרחש כדי שאנחנו, הקוראים, נחוש במתח רב.
לא בכדי המספר הוא אדם כותב. מבטו אינו אמור להסתכם בתודעתו, אלא גם להפוך לפרוטוקול של הקיום יוצא הדופן שמתרחש בפנסיון: "אני רושם ומעתיק בעיפרון את הדברים שקורים לנגד עיני כדי לשוות בדרך זו צורה למראה העיניים". אבל המבט מצמית יותר מן הכתב. וכדי להעצים את התרשמותו ולהניע את עצמו לפעולה, הוא זורה גרגרי מלח בעיניו, ואז נסחף עם מכתמי הצבע והצללים השחורים התוקפים אותו "עד שחיזיון התעתועים התחלף אצלי בממשות, ועשיתי תנועה נמרצת בזרועותיי, וככה קרעתי את התמונה לגזרים".
תוהו ובוהו של מראות לפרטי פרטיהן: השוואה בין ידו של החצרן, "שמרובבת בזבל וברפש" לבין ידו של החייט, "שרועדת, צנומה, יד של קלף"; תיאור של אב, העושה אגודה אחת עם "מר שנה" - כנראה הבעלים של הפנסיון - כדי להתעלל פיזית בבנו ולהכריחו להתרוצץ עם מריצה, להעמיס ולפרוק לשווא אבנים; התעכבות מורטת עצבים על ריטואל ארוחת ערב משותפת בחדרה הקלסטרופובי של סוכנת הבית; וכך גם על שברירותו של דמות הרופא בפנסיון - שאינו אלא חולה אנוש הזקוק לרפואה יותר משהוא מסוגל להעניקה.
_0.jpg)
כריכת הספר (הספריה הקטנה/הספריה החדשה)
כל ההתרחשויות הקטנות הללו, שמתקיימות בחדרי הפנסיון, מתוארות על ידי וייס בריאליזם נוקב וחסר רחמים. כמו בחלום, שבו אנחנו מסוגלים להביט על עצמנו מן החוץ, כך גם מצליח וייס לפצל את המבט לזוויות אינספור ובכך להעניק לו כוח בלתי מוגבל. המראות והצלילים מהפנסיון נמסרים על ידי אדם שחי במקום אך לנצח יהיה זר אליו. כך, נראה, חי גם וייס עצמו, יוצר גרמני רב-תחומי, בן לאב יהודי, שנמלט מגרמניה ומ-1939 ועד יום מותו ב-1982, חי בשבדיה. הקול של ה"מיקרו-רומן" הזה, כהגדרתו של וייס עצמו, הוא קולו של "דור חבול בגוף ובנפש", כפי שכותבת המתרגמת אילנה המרמן באחרית הדבר המצורפת לתרגום החדש, הגמיש והמלוטש, שהוציאה תחת ידיה.
אך גם לנפש החבולה יש תקווה למזור. ברומן של וייס היא מגולמת בגאולה שמוצעת עם הגעתו של העגלון למתחם הפנסיון. מה באמתחתו של העגלון? מדוע הוא מצטייר כמשיח בזעיר אנפין שכל הסבל של הפנסיון עתיד להירפא עם בואו? זאת אין אנחנו יודעים. אנחנו רק מבחינים בצלו של צל גופו – באפשרות לאפשרות שהוא אכן יגיע. הופעתו הממשית לקראת סיום הרומן מפיחה תחושה שהיחלצות מהמצוקה אינה רחוקה, ושעדותו האובססיבית של המספר אכן תסתיים באקט של חמלה.
זוהי יצירה על-זמנית, שהרלוונטיות שלה לימינו – ימים שבהם המבט האנושי מחויב להתפצל ולהשתבר, ושאינו מסוגל להשתהות במשך יום שלם ולהימסר מבעד ל"צוהר משופע בגג", כפי שעושה המספר ברומן – ברורה ביותר. וייס מעניק לקוראיו אפשרות להשיל מעצמם מוסכמות ספרותיות ומתנער מכל מחויבות עלילתית. החוויה שמציע "הצל של גופו של העגלון" אינה תחומה לפעולת קריאה. זו חוויה חושית הנסמכת על הדמיון, והופכת את הראייה, השמיעה לגיבורים ספרותיים של ממש. הם אינם רק כלים להכיל את המציאות - הם המציאות עצמה.
הצל של גופו של העגלון / פטר וייס
מגרמנית: אילנה המרמן; הספריה הקטנה (הספריה החדשה), 92 עמ'
