באו להביך, יצאו מובכים

שבוע שלם התכוננו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן לאירוע המדיני המשותף שלהם, שעליו חשבו כי יהיה האירוע הדיפלומטי המכונן של מושב הכנסת. על פי קשת המוזמנים - שילוב של דרג פוליטי וביצועי עם אנשי מקצוע - התזמון והתכנון, האירוע באמת היה יכול להיות כזה. 

גם שילוב הכוחות הנדיר בין שני ראשי המפלגות עתירי הכריזמה היה אמור להוסיף את הנופך הדרוש לקיומו של כנס מוצלח, שיאתגר את פעילות הממשלה בנושא המאבק בחרם, יציג תוכניות ממשיות להצלחה ועל הדרך יביך את הממשלה. 

אבל בתום האירוע נאלצו המארגנים להתמודד עם מבוכה, לא של הממשלה אלא שלהם. היה זה אחד האירועים התמוהים והחובבניים ביותר שהתקיימו במשכן בזמן האחרון. 

בתקופה האחרונה יאיר לפיד נמצא על הגל. הסקרים מראים את זה, וגם הכנסים הפוליטיים הומי האדם שהוא מקיים ברחבי הארץ. כשהוא נישא על גלי הזיכרון הקצר, אין ספק שהמעבר לאופוזיציה מצליח להשכיח אט־אט את כישלונותיו כשר האוצר. 

אחד הלקחים החשובים ביותר שהפנים לפיד לאחרונה הוא שבמציאות הנוכחית, אם רוצים להצליח צריך להתחיל לדבר "ימנית". אם בעבר הצטרף לפיד כמעט אינסטינקטיבית לזעקותיה של ציפי לבני בדבר תנופת בנייה ביהודה ושומרון, ואפילו בירושלים, בטענה השחוקה כי "כעת זה לא העיתוי", וכי "מדובר באצבע בעין של אובאמה" וכיוצא באלו - היום התמלא לפתע לפיד בחדוות בנייה בגושי ההתיישבות מעבר לקו הירוק. בשבוע הבא הוא אמור למתוח ביקורת על הממשלה בנושא קצב הבנייה הדליל במעלה אדומים. 

לפיד. בכל פעם הוא השתפן ברגע האמת // צילום: דודי ועקנין

יכול להיות שלפיד כן בדבריו, אולם ברגע האמת, כשהיה בממשלה, בכל פעם שנושא בנייה עמד על הפרק הוא דווקא השתפן. באוקטובר 2014, עת פורסם על תוכנית בניית יחידות דיור ותשתיות בירושלים ובגושי ההתיישבות, אמר לפיד כי "התוכנית בעת הזו תוביל למשבר חמור ביחסי ישראל־ארה"ב ותפגע במעמדה של ישראל בעולם. איני מתנגד לבנייה בתוך גושי ההתנחלויות - אולם בעת הזו יגרום הדבר לנזק כבד לישראל". 

חודש קודם לכן התפרסמה תוכנית בנייה אחרת בגושים, שעליה אמר לפיד: "התוכנית שפורסמה אתמול, על הלאמה של 4,000 דונם מאדמות גוש עציון לטובת בנייה, מעלה את השאלה בשביל מה זה היה טוב דווקא עכשיו? מדובר במחטף שלא הובא לקבינט, ובעת הזו פשוט גורם נזק למדינת ישראל". 

העיתוי היה גרוע כבר אז, לפי לפיד, וזה עוד כשהוא וציפי לבני ישבו בממשלה וקידמו מו"מ מדיני, מה שלא קורה היום. על פי האירוע המשותף עם ליברמן, המצב רק הורע מאז, הבידוד הלך והחריף, החרם הולך וגובר, ודווקא עכשיו מתכוון לפיד לקרוא לבנייה מאסיבית במעלה אדומים? עכשיו העיתוי לא יגרום נזק? 

למרות עלייתו של לפיד, הערכתו היתה כי אירוע בנוכחותו בלבד לא ישיג את האפקט הדרוש. לכן צירף את ליברמן, אשר קפץ על ההזדמנות לחזור לקידמת הבמה בזירה שאותה נטש לפני שנה ועל הדרך לתקוף את הממשלה. 

נעזוב את המתקפות של לפיד על ליברמן בזמנו על הנזק שחולל במשרד החוץ, וגם את העובדה שלמעט אולי נושאי דת ומדינה לא נראה שיש נושא אחד משותף שהשניים יכולים להסכים עליו - בסופו של דבר, השילוב של השניים יצר את האפקט ההפוך ממה שלפיד קיווה: מכנס מדיני רציני עם עומק ומחשבה לאירוע פוליטי קטן, אופוזיציונרי וחסר כל חשיבות. 

ליברמן. חיצים לא מחודדים // צילום: דודי ועקנין

אחרי כל הבילד־אפ שנמשך שבוע ימים, עם מה נשארנו? שני נאומים חסרי כיוון ומעוף, עם חיצים לא מאוד מחודדים כלפי הממשלה, ובעיקר עם אפס שורה תחתונה. אז מה עושים כדי להתמודד, מחלקים את הארץ? בונים במעלה אדומים? מסלקים את חנין זועבי מהכנסת? עיזבו את כל אלה, מבחינת ליברמן ולפיד התשובה אחת - קודם נחליף את נתניהו. אחר כך כבר נראה.

 

עצמאות שווה הסתה?  

המשך גל הפיגועים הביא את השר זאב אלקין השבוע לתובנה כי קריסתה של המערכת השלטונית הרעועה השוכנת ברמאללה היא בלתי נמנעת. זו כבר לא השאלה אם זה טוב לישראל או לא, אם צריך להחיש את המהלך או לעכבו, אלא להיערך לו כי הוא יקרה בין שנרצה ובין שלאו - אליבא דאלקין. 

נתניהו סבור כי היעדר גוף סטטוטורי שיהיה אחראי לניהול החיים האזרחיים של הערבים בשטחים, ייצור מציאות לא בריאה עבור ישראל. אולם דיונים והיערכויות לאפשרות שכך אכן יקרה, כפי שמעריך אלקין בנחרצות, כבר מתקיימים זה תקופה. 

אלקין לא תיאם את דבריו עם ראש הממשלה, ונתניהו לא אהב מה ששמע, בלשון המעטה. אבל נושא קריסת הרשות הוא נושא מרתק עם השלכות רבות.

אפשר כמובן להאשים את ישראל, ואת העובדה שאין מו"מ, ואין ספק שאם הרשות תקרוס יהיה מי שינצל את זה לתקוף את הממשלה. אבל אפשר גם להתבונן באמת ולהבין כי קודם כל מי שהפסיקו את המו"מ הם הפלשתינים, ובעיקר להתבונן במציאות הפשוטה, כי בשנים האחרונות קרסו מסביב לוב, תוניסיה, תימן, סוריה ומצרים, כדי להבין שהתמיהה היא על הישרדותה של הישות השלטונית ברמאללה עד כה ולא על קריסתה הצפויה. 

השר אלקין. הגיע לתובנה חדשה // צילום: דודי ועקנין

עוד לפני השאלה אם כדאי לספח או לא את שטחי C או את השטחים כולם, ובפרט לנוכח גל הטרור הנוכחי, נראה כי כניסת צה"ל ופריסה מאסיבית של כוחות בכל השטח הן מהלך הכרחי בכל מקרה. 

אם לפני 20 שנה עוד חלמו שאם את המערכות האזרחיות, כגון החינוך והרווחה, ינהלו תושבי הערים והכפרים הערביים בעצמם, אולי יבוא שלום - היום כבר ברור כי הניהול העצמאי רק הכניס את השנאה וההסתה למערכת החינוך, כולל שכתובי ההיסטוריה הידועים (היום כל נער שהתחנך בשכם או בג'נין משוכנע שירושלים היתה בעבר בירה ערבית, דבר שלא היה ולא נברא), וכספי הרווחה מממנים היום בעיקר מחבלים כלואים ובני משפחות רוצחים. 

אגב, בתחום הזה אין הבדל בין שטחי A, B או C. מחנה הפליטים קלנדיה, זה שכף רגלו של יהודי לא יכולה לדרוך בו ולצאת בשלום ללא נס, הוא בשטח C, כלומר בריבונות מדינית ואזרחית ישראלית מלאה. כך שלא ההגדרות משנות, ולא מצב הרשות, אלא הכרעה ישראלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו