טלטלת בוכריס: המרחק בין פתיל לשריפה

יש עבירות שהן מוחלטות ואינן צריכות לחקר מניעים כפריצה, נטילת שוחד, תאונת דרכים. בחקירה נגד תא"ל אופק בוכריס עולות שאלות מסקרנות, שאינן תחליף לשלטון החוק (הוא צריך להתנהל כהלכה ולהעניש את העבריינים במלוא חומרת הדין). המציצנות האנושית מתחקה דווקא אחרי המניעים.

עד כמה המידע שהצדדים מאמינים בו עבר עיבוד ושינוי? מה המרחק בין הפתיל לבין השריפה? מה היו החלומות  שנגוזו ונעדרים עתה מהעדויות? עד כמה היא או הוא רואים צל הרים כהרים, או דווקא הרים כצל? מבחינות אנושיות, תיק הטיפול הפסיכולוגי בחיילת האלמונית שאותו היא מוכנה למסור לחוקרי מצ"ח, יותר מעניין מאשר העדויות הנגבות עתה מהמעורבים. 

 

 להילחם למען העתיד

מצבה המדיני של ישראל נראה עתה כתמונת מראה. תלוי לאיזה אולם בכנסת נכנס המתעניין.

בנימין נתניהו השתבח בסקר שהציג את ישראל כ"מעצמה השמינית" בעולם מבחינה צבאית. עלה בידי הממשלה לפרוץ לשורה של מדינות חדשות בשלוש יבשות. אם אכן תוקם שדולה ישראלית־אפריקנית ביבשת השחורה, יש סיכוי כי תיענה פנייתו שיחדלו להצביע באו"ם באורח אוטומטי בעד כל הצעה פלשתינית.

הצעדים הננקטים דומים למהלך המזהיר של דוד בן־גוריון ולוי אשכול, שנוכח עולם ערבי שהטיל מצור על ישראל דילגו לעורפו. אז נבנתה הבנה עמוקה עם איראן של השאח וטורקיה של הגנרלים ומדינות ביבשת השחורה. כולן אירחו את גולדה מאיר בריקודי שבטים על אדמתן.

דוד בן-גוריון. הצעדים המדיניים כיום דומים למהלך המזהיר שלו ושל אשכול // צילום: רויטרס

ב־2016 המצב שונה. ישראל נהנית משלום חוזי עם מצרים וירדן ומהבנה שבשתיקה עם סעודיה וחלק ממדינות המפרץ. אמנם שתי לבנים מרכזיות באסטרטגיה הקודמת - טורקיה ואיראן - נשמטו מהברית, אבל ישראל לא נותרה בלי פיצוי. בוודאי עתה כאשר טורקיה מנסה לחזור בה מן הדם הרע שהזרימה בעורקי היחסים בין שתי המדינות.

בחדר ממול כיכבו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. הופעת ליברמן היתה מגוחכת. הרי שימש שר החוץ. אבל הטענות שצבר לפיד צריכות עיון. הממשלה אינה מצליחה להכות לפי שעה בתנועת החרם, שצוברת תאוצה. יש לה נוכחות לא רק ברכבת התחתית בלונדון ובהתפרצות של פרו־פלשתיני לבית כנסת בשיקגו, אלא היא מכה בישראל בנקודה הרגישה - בחזית האקדמית.

האוניברסיטאות אינן רק בית ספר גבוה. הן יצרניות מנהיגי העתיד. מפי כל מכריי באקדמיה עולה נהימת הסכמה עם הטענה שהממסד האקדמי בעולם דוחה במילים את החרם, אבל בפועל הוא כובש מעמד ולגיטימציה. לא רק באירופה אלא גם בארה"ב, וכפי שדיווח השבוע ארי שביט ב"הארץ", מדאיג מכל שה־BDS קנה לו אחיזה כה איתנה בקרב יהודים צעירים.

גם נכון שנתניהו חש מכה בכנף נוכח רוגזה של אנגלה מרקל, שטענה כי עשה שימוש שגוי בעמדתה כלפי המשא ומתן עם הפלשתינים. האכזבה בשיאה מדברי ידיד כדיוויד קמרון, שגינה בלשון כה עוינת את הבנייה הישראלית בירושלים, והצטרף לעמדה האמריקנית ששוללת הרחבה של הנוכחות היהודית על חשבונם.

שני תצלומי המצב משקפים מציאות מוחשית חרף הסתירה העולה מהם. ההצלחה מעודדת את הממשלה להתמיד בקו האסטרטגי המעדיף את הסטטוס־קוו על פני כל שינוי ביחסים עם הפלשתינים. זה קו מדיני שלא יוכל להחזיק מים לאורך תקופה ארוכה. חכמים רואים את הנולד.

 

 מכרסם בערכים

חבילת חוקי האיסור שמובילה הקואליציה בכנסת (למעט אחד) נחלקת בין צודקים ומזיקים לבין שגויים ומזיקים. תמיד הם מזיקים (רק הצעת מירי רגב למנוע כסף ממלכתי ממוסדות תרבות המחרימים את ההתנחלות מחויבת מציאות. ישראל אינה יכולה לתבוע מהעולם לאסור את החרם על אריאל, ובעצמה לעצום עין מהתופעה המגונה).

הגרוע שבצרור היוזמות המזיקות הוא חוק ההשעיה, ההדחה של ח"כים בידי עמיתיהם. כדי להבין את משמעותו הבעייתית די להתבונן בפרלמנט המצרי, שהדיח שלשום בעליבות עצמית את חברו תאופיק עוכשה מפני שסעד עם שגריר ישראל ד"ר חיים קורן. האם ישראל מעוניינת להפוך את ד"ר אחמד טיבי לעוכשה ישראלי? או אפילו את חנין זועבי?

נתניהו יכול לקבץ ולהציג את כל ההוכחות עלי אדמות, שחוקים כאלה קיימים במיטב 

הדמוקרטיות בעולם. סביר להניח שהוא אכן בקיא בחומר, אז מה? בדמוקרטיות האלה איש אינו זוכר כי חוקים כאלה קיימים, ואין מי שמבקש לשלוף אותם מן המגירה בכל פעם שמתקיימות בחירות מקדימות במרכז הליכוד, או נערכת תחרות מילולית עם הבית היהודי או ישראל ביתנו.

אפשר שח"כ איימן עודה משחק פוקר בקלפים פוליטיים שאין לו, באיימו כי אם יגורש אחד מהם ינטשו כל הערבים את הכנסת. זו תהיה לכאורה ההוכחה הניצחת (השגויה) שהאפרטהייד כבר כאן. אך דימוי כזה הרסני לישראל בכל העולם.

ח"כ עודה. אפשר שהוא משחק פוקר בקלפים שאין לו // צילום: דודי ועקנין

בפועל מדובר בבלוף כפול: רוב הסיכויים שאם יגורש מי מהם, יכניסו אחר במקומו. הרי בחרו ח"כ חדש תחת החשוד בריגול ד"ר עזמי בשארה שנמלט מספסל הנאשמים ללבנון, ומי בכלל קרוב לגרשם מהכנסת? הכל דיבורים, פוליטיקה. 

נתניהו רוצה להופיע בשני כובעים. מצד אחד, תוכנית נדיבה להשקעת ענק במגזר הערבי והטיית אוזן קשבת להצעת טיבי וחבריו להסדר הבעיה המעיקה של הבנייה הבלתי חוקית (אריה דרעי הביע בו תמיכה שלשום באחת מוועדות הכנסת); ומצד אחר, הנימה המדאיגה, שביצבצה כבר ביום הבחירות שבו התריע נתניהו מפני המוני ערבים הנוהרים לקלפיות.

אוי לה לישראל אם הערבים ינטשו את הכנסת. אך אוי לה כבר עתה מהחוקים הקודמים למצב זה. משמעותם אפסית, אך הם מכרסמים באדן הקיום, שיש עדיין לישראל במערב - הקלישאה ש"אנו חולקים במשותף את הערך הדמוקרטי". היא הולכת ונשחקת כתוצאה מהצעת החוקים האלה עוד טרם אישורם. 

 

 הזקן כמשל

אילו התבונן גדי איזנקוט בשורת הצוערים המצטיינים, שהתייצבו לפניו לפני שבוע בסיום קורס הקצינים במצפה רמון, היה מגלה כי רבים, בעצם רובם, יוצאי משפחות דתיות־לאומיות. הם "האחים הכתומים" המעולים שלי (וגם של הרמטכ"ל), שיש לי ויכוח עם הוריהם על הצורך (לדעתי) לחלק את ארץ ישראל בין שני עמיה.

למרות ערכיותם לא מגיעה להם כל העדפת סלב. הם גם אינם מבקשים. אבל הנהגה צבאית במדינת היהודים חייבת להצמיד את אוזנה אל "שביל הפילים" ולהאזין היטב לרחשי ליבם בבואה לטפל בעניינים דתיים כמו "מלחמת הזקן". איזנקוט לא נזהר דיו בסוגיה זאת. 

איני מיתמם. המניע העיקרי למתיחות בשתי הסוגיות הדתיות האחרונות הפוקדות את הצבא מצוי בפוליטיקה של הבית היהודי. מנפתלי בנט ועד בצלאל סמוטריץ' מתנהל מאבק תקיף - לעיתים פומבי ולרוב סמוי - נגד משה (בוגי) יעלון. הוא מבטא את ההתנהלות האחראית והבוגרת של שימוש בכוח רב נגד המחבלים תוך בקרה; וכיבוד שלטון החוק תוך מניעה־בכוח־מראש של הקמת מאחזים פיראטיים; והארכת זמן הרגיעה בין מבצע צבאי בעזה למשנהו בניגוד להתלהמות של הבית היהודי ואביגדור ליברמן, שיש להם פתרונות קלים בהבל פה בלבד.

העברת הטיפול במורשת היהודית מהרבנות הצבאית לאגף כוח אדם אינה עניין מינהלי. היא נועדה להוציא ממסגרת הצבא את ההשפעה של רבנים המטיפים במקרים מסוימים לסרבנות ימנית־דתית, בניגוד לחובת החייל בדמוקרטיה. זה נבון אך מכאיב, והדעת נותנת כי לאחר ניתוח כירורגי כזה יניח הרמטכ"ל לפצעי הדתיים־לאומיים להגליד בטרם ייצא לקרב על הזקן.

מה גם שבכל מצב, מאבק כזה ראוי לנהל בתנאים אחרים. כאשר אדם מתון ושקול כרב הצבאי בדימוס ישראל וייס קורא להפר פקודה, אני נכנס לכוננות האזנה. משהו מטריד. הרי הדתיים־לאומיים אינם שוללים את פקודת צה"ל שחיילים יתגלחו למשעי. חלקם גם מגולחים. אך אינם רוצים כי יכבידו על אלה המבקשים להתהלך מזוקנים לעשות כן בלי נוהלי סרק מיותרים.

הרב וייס. כאשר אדם מתון כמוהו קורא להפר פקודה, אני נכנס להאזנה // צילום: קובי קלמנוביץ

הרמטכ"ל היה מיטיב לעשות אילו עיכב את ביצוע פקודת הגילוח. עליו לשבת עם רבני צהר ולמצוא (בקלות) את הנוסחה הראויה שתהיה יעילה ומכובדת. כדי שתצלח, רצוי כי ממליציה יהיו מודעים להוויה של "האחים הכתומים", ובהזדמנות זו מותר גם לתהות כמה זמן מושקע במאבקים אלה לעומת המחלוקת הקלושה אך היותר מהותית עם המשתמטים מהמחנה החרדי.

 

 זה כוח הדין?

רות דוד, שכיהנה כפרקליטת מחוז ת"א, קיבלה מתנות מהנאשמים רונאל פישר ויאיר ביטון, אבל עמיתיה החליטו להתעלם מהמלצת המשטרה להעמידה לדין (המשפט הפלילי שהוגש נגדה מתנהל כסדרו). כאשר תמר אלמוג־לוי מערוץ 1 פירסמה זאת לפני כחודש, הוכחשו הדברים בתרעומת. עד שהשבוע הוכחה נכונותם. במכבסת המילים של המשפטנים יש צידוק לכל דבר.

עו"ד נבות תל־צור היה שקוע עד צוואר בשיבוש הליכי המשפט של אהוד אולמרט, והפרקליטות מתמהמהת. היא בודקת. כמה זמן? שנה? שנתיים? ושופטי העליון "מושכים" את פסק הדין בפרשת מעטפות הכסף, ראשונטורס ומרכז ההשקעות, ורק הם יודעים מדוע, שהרי האזינו לשיחת אולמרט עם שולה זקן, ומה פלילי ממנה? 

אזרחים כמו רוני בר־און ונוחי דנקנר נזכרו כי יש להם תעודת עורך דין, שלא היתה בשימוש שנים רבות. אך עתה אצו רצו להירשם כיועצים משפטיים של האסירים־דה־לוקס אהוד אולמרט ודני דנקנר, כדי שיוכלו לבקרם בכלא כאוות נפשם, ומחוץ לתור. בר־און, שטרם הסתייג בפומבי ממעשיו הפליליים של חברו המורשע בקבלת שוחד, השיב לי כי הוא עושה כן "מכוח הדין".

מה המכנה המשותף לכל אלה? המשפט הנודע המתורגם מיידיש - "כשר אבל מסריח".

 

 מקבל, אך לא שוכנעתי

לכל אורכו של הוויכוח על מינוי ד"ר אביחי מנדלבליט לכהונת היועץ המשפטי, לא טענתי כי מהלכיו בפרשה הנושאת את שמם של אשכנזי והרפז פסלו אותו מהתפקיד. זו היתה רמיזת קודמו יהודה וינשטיין, שהעלה צל של חשד כלפיו בלי "ללכת עד הסוף" (דפוס התנהלות כושל, שמצא ביטוי בעמדתו של וינשטיין גם כלפי מינוי יואב גלנט לרמטכ"ל). משנודע לו בתוקף תפקידו כי אשכנזי מחזיק במסמך המזויף (ועושה בו שימוש), ביקש "לישון על זה לילה" בטרם יציע לרמטכ"ל מה לעשות בו. דווקא בסדר.

אך כמו "התנועה לאיכות השלטון" ו"אומ"ץ" שעתרו לבג"ץ, סברתי כי מזכיר הממשלה אינו יכול להיות יועצה המשפטי בלי מרווח צינון. מפני שייאלץ לנקוט עמדה בעתירות לבג"ץ נגד החלטות, שהשתתף בניסוחן ובקבלתן. לעיתים יותר מהשרים עצמם. שופטי בג"ץ היו בדעה אחרת. הם חשבו כי שנותיו בממשלה לא יכבידו עליו לנווט את דרכה המשפטית. לא שוכנעתי, אך מקבל את פסיקתם בהרכנת ראש ותוך שימוש בלשון הישנה והטובה של השפה העברית המתחדשת - "ימים יגידו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו