"הילי, אני מתגעגעת אליך, תסלחי לי על כל המריבות הקטנות"

סובול וערן היום בדיון בהארכת המעצר // צילום: גדעון מרקוביץ

בדיוק לפני שנתיים, פירסמה משטרת ישראל הודעה לתקשורת על נעדרת בשם "הילי סובול, בת 16 וחצי מגבעתיים, אשר נעדרת מביתה יותר משלושה משבועות. הקשר עימה נותק בתאריך 5 בפברואר. היא בעלת מבנה גוף רזה, גובהה 1.65 מטרים ושערה בלונדיני וחלק. היא נראתה לאחרונה באזור טבריה". 

כשהילי חזרה הביתה, כמה ימים לאחר ששמה פורסם בכלי התקשורת, היא נשלחה במהירות לפנימייה. שנתיים לאחר ההיעלמות ההיא, בדיוק מצמרר מבחינת התאריך, חשודים אחותה התאומה של הילי, שירי, ובן זוגה דוד ערן, בכך שרצחו אותה. כולם תלמידי כיתה י"ב, בגירים על פי חוק אך כבולים עדיין בגיל ההתבגרות, עם השלכותיו הקשות לעיתים, שבמקרה הנוכחי הסתיימו ככל הנראה בצורה הנוראית ביותר.

החבורה שלהם היתה שונה מלכתחילה בשכונה המנומנמת, שהתושבים בה מדגישים ש"היא כמו קיבוץ". במרכול השכונתי או בקאנטרי קלאב הכירו את הבנות ולאחרונה למדו גם להכיר את החבר. "תבין, זו שכונה שאם מעלים בה את המחיר של הקאנטרי קלאב במאה שקלים קמה צעקה. אלה הצרות שיש לאנשים פה. הפשע הכי גדול שמתרחש כאן זה פריצה למכוניות", מספר קובי לוי, תושב ותיק בשכונה.

עורכת הדין רבקה סובול היא אם חד־הורית שגידלה את התאומות ודאגה לכל מחסורן. רבקה היא אישה שקטה שהתמודדה עם שתי תאומות בגיל ההתבגרות. נעורים פרובלמטיים, אבל לא כאלו שחורגים משכונות אחרות, מבוססות פחות ומרכזיות פחות. 

השכנים ידעו לספר על כך ששירי וערן יושבים ושותים אלכוהול עד שעה מאוחרת גם בימי חול ולא נותנים להם לישון. פעם חשבו להזמין משטרה אבל ויתרו. שובבות נעורים, הם אמרו לעצמם, "גם אנחנו היינו כאלה". 

ערן. השתמש בשני כלי רצח? // צילום: גדעון מרקוביץ

ערן, יספרו החברים מבית הספר עירוני ט' שבו למד עם שירי, לא היה הילד הכי מקובל. גמגום כבד שבגיל הנעורים הפך אותו למושא להצקות. שירי היתה ילדה הרבה יותר מקובלת, הבנים כירכרו סביבה אבל היא הבינה את הסיפור איתם מהר מאוד ומה כל רצונם בגיל הזה, כשההורמונים משתוללים. 

אז, לדברי חבריהם, כשנמאס לה מהסוג הזה של הבנים, היא עברה לערן. "כל מה ששירי רצתה ערן עשה, לכן מה שכביכול התרחש כאן לא מפתיע", סיפרה אחת השכנות בבניין בסמטה השקטה בנחלת יצחק. "אם מישהו היה מעיר להם שהם עושים רעש עד ארבע בבוקר, ערן ישר היה מתנפל על מי שלא דיבר יפה לאהובה שלו". 

הילי נשלחה כאמור לפנימייה בעקבות ההיעלמויות התכופות מהבית, רק שלפעמים כשמדובר בפנימיות, העניינים מחמירים עוד יותר, והילי גילתה גם את הצד השני של החוק. 

לאחר מערכות יחסים עם נערים בני גילה היא מצאה אהבה אמיתית, לטענתה, כך לפחות סיפרה בעמוד הפייסבוק שלה, עם אסיר באחד מבתי הכלא: "אהבה ראשונה זה לא החבר הראשון שלך, זה הגבר שלימד אותך מה זה אהבה", כתבה שבועות ספורים לפני הרצח הנורא. "אתה לימדת אותי המון ושום דבר לא ירחיק ביננו אהבה שלי, ובטח שלא בית סוהר מזדיין. אני אוהבת אותך ויחכה לך כמה שצריך. אתה חסר לי, בעיקר החיבוק שלך, השיחות איתך ובעיקר האהבה שלך כלפי. אני אוהבת אותך יפה שלי, מתגעגעת בלי סוף ולא היה סוף". 

"לא נפרדו לרגע". שירי סובול, היום בביהמ"ש // צילום: גדעון מרקוביץ

שבוע לפני שנרצחה כתבה באותו העמוד: "אל תסמוך על אנשים כי בסופו של דבר כל אחד יודע לסובב ת'סכין, כולם בוגדים בקיצור". 

והיו בריחות, הרבה בריחות מהבית, מבית הספר, מהפנימייה, בעיקר לצפון, מקום מפלטם של מאות בני נוער לאורך כל כך הרבה שנים. שם, ליד הכנרת, הם חווים חוויות ראשונות. חלקם חוזרים הביתה, אולם חלק גדול אף יותר הופך בסך הכל לסטטיסטיקה במשרדי הרווחה.

"הילי רק חייכה וצחקה"

עד אוגוסט האחרון שהתה הילי ב"צופיה", מעון סגור לנערות בגילי 12-18. בניגוד לתקופה מקובלת של שלושה חודשים, היא בחרה להישאר שם יותר משנה, ולדברי אנשי הצוות היתה אחת הנערות האהובות, הן על הצוות והן על הבנות בפנימייה. גם לאחר ששבה לביתה דאגה לשמור על קשר עם אנשי הפנימייה. 

דור חכימיאן, המדריך שלה, היה האחרון מאנשי הפנימייה לשוחח עימה: "היא נרצחה ביום חמישי, וביום שלישי דיברנו וקבענו להיפגש במהלך סוף השבוע. היא רצתה לשבת איתי כי הכינה רשימה של מטרות ורצתה שנדבר עליה". 

הוא עובד במעון יותר משנתיים ועדיין זוכר את הרגע שהילי הגיעה אליו, חודשיים בלבד לאחר שהחל בעבודתו. "מאוד התחברתי אליה, היה בינינו קשר קרוב. היו לנו כאן שנה וחצי אינטנסיביות ועוד חצי שנה לאחר עזיבתה שהמשכנו להיות בקשר. אני יכול לספר שהיו לה שנתיים מאושרות, היו קשיים אבל זו היתה התקופה היפה ביותר בחייה. 

"הבטחתי לה שכל זמן שהיא תדאג לעצמה ותאמין בעצמה, גם אני אהיה שם עבורה", מוסיף חכימיאן, "אתם צריכים להבין שמצב הרוח שהיא מכניסה לכל מקום שהיא נמצאת בו הוא משהו באמת יוצא דופן. באחת השיחות האחרונות דיברנו על זה שהיא מתכוונת להתנדב לעבוד עם ילדים קטנים במסגרת השירות הלאומי".

מנהל המקום, משה רון, סיפר לנו השבוע כי לאחר שסיימה את תקופת שהותה בצופיה, הופנתה הילי למסגרת המשך, שם נשארות הבנות על בסיס הסכמה, אך החליטה לחזור לביתה. "היא ראתה את המקום הזה כבית וחשה בו בטוחה, מוגנת ואהובה. היא גם עשתה כאן התקדמות, ולראיה, אפילו בימים של חופשות היא בחרה להישאר כאן. ילדה עם חיוך תמידי ואינסופי, אף פעם לא משהו אחר". 

השבוע במעון האבל בלט למרחקים: "אנחנו עוברים בת־בת, מדברים איתן ומקשיבים להן. רוב הבנות והצוות היו בקשר עם הילי גם אחרי שעזבה, והאבל שאנחנו עוברים כאן הוא ברור כי אף אחד לא ראה את זה בכלל כמשהו שיכול לקרות. כולנו יושבים פה שבעה על הילי, זה פשוט עצוב".

"למרות הירידה שחלה בעשור האחרון במספר הילדים שנעדרו או ברחו מביתם, עדיין מדובר במספרים משמעותיים", אומר יצחק קדמן, מייסד ומנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד. "המקרה האחרון הוא חלק ממגמה שאנחנו רואים בכל השנים, שמספר הבנות הבורחות גבוה מזה של הבנים. הבריחה מעידה תמיד על מצוקה עמוקה ומתמשכת, ברוב המקרים על רקע של משבר עם ההורים והיעדר תקשורת. 

"המשטרה היא אולי הגוף המתאים לאיתור נעדרים, אך אין היא יכולה לטפל בשורשי המשבר", מוסיף קדמן, "אנחנו יודעים שללא טיפול במקורות הבעיה אפשר לצפות בוודאות למשבר נוסף, לבריחות נוספות ואף להידרדרות חמורה יותר במצב". 

הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מגיעים עד שנת 2014, מכיוון שאלו של 2015 טרם פורסמו, והם מעידים על מגמה ברורה: בשנת 2002 ברחו מהבית 1,869 קטינים, מתוכם 1,153 בנות; בשנת 2005, מתוך 1,367 קטינים שנעדרו ונמצאו היו 466 בנות בגילי 15-17; ב־2010 נרשמה ירידה נוספת במספר הנעדרים אבל נרשם נתון בולט אחר, כאשר 227 מתוך 1,087 מבני הנוער הנעדרים היו עולים חדשים. סטטיסטית, מדובר בנתון גבוה כי מדובר בחלק גדול ביחס למספר העולים החדשים הצעירים בחברה.

2014 היתה השנה עם הנתונים הכי "מעודדים", כאשר 1,062 נעדרו ואותרו, כאשר 600 מהם היו בגילי 15-17, הרוב בנות. אל הנתונים הללו נכנסו בנות משפחת סובול. לדברי גורם במשטרת ישראל, הסיבות לבריחות, שהתגלו לאחר מכן, עסקו בעיקר במוות של אחד ההורים, בעיות תקשורת עם המבוגרים, מעבר למקום מגורים חדש, כישלון בבית הספר וכדומה. 

"כמובן שכל מקרה לגופו ואסור להיגרר להכללות, אבל בריחה של בני נוער היא מוצא די מוכר, ולרוב הבריחה היא האופציה הראשונה", אומרת יעלה כהן, מנכ"לית משותפת של "מרכז אלה - להתמודדות נפשית עם אובדן" ועובדת סוציאלית: "מספיק שהמבוגרים חיים את החיים שלהם ואת ההתמודדות שלהם עם הקושי, ושהנער או הנערה מרגישים שאין כתובת, ואז הבריחה מתרחשת, בכל מיני דרכים לדוגמה המפגש עם אלכוהול. כשמתמודדים עם מוות או עם שכול, אז ההתמקדות היא בדרך כלל במבוגרים מתוך איזו מחשבה שזה מה שחשוב, ולעיתים ילדים ואפילו בני נוער פשוט נשכחים. 

"ויש עוד דבר שמוביל לעיתים לתגובות קיצוניות, וזה עניין הסודות. ילדים ובני נוער מסתירים דברים, ואם אין אוזן קשבת אז יש הרבה פעמים חורים ביחסים בין ההורים לילדים, שאם לא מדברים עליהם הם כמובן גם הופכים לזרז עבור הבריחה". 

משטרת ישראל ידעה לספק לנו נתונים השבוע על ימי הבריחה והחזרה של הנערים והנערות הביתה: בשנת 2011 אותרו 882 נעדרים בארבעת הימים הראשונים, 145 נעדרים נוספים אותרו עד חודש ימים מתאריך ההיעדרות והשאר לאחר יותר מ־30 יום.

בשנת 2012 אותרו 955 בארבעת הימים הראשונים, 165 נעדרים נוספים אותרו עד חודש ימים מתאריך ההיעדרות והשאר לאחר יותר מ־30 יום; בשנת 2013 אותרו 876 בארבעת הימים הראשונים, 146 נעדרים נוספים אותרו עד חודש ימים מתאריך ההיעדרות והשאר לאחר יותר מ־30 יום.

"שירותי הרווחה והחינוך חייבים להיכנס מיידית לתמונה בכל מקרה של בריחה והיעדרות, ולא להסתפק בכך שהנעדרת הוחזרה לביתה", קובע קדמן. 

אהבה, עד חדר החקירות

מסע ההלוויה השבוע, בבית הקברות ירקון, היה עמוס בבני נוער ועצוב במיוחד. ספי אקטן, חברה של הילי מהפנימייה, ספד לה: "היא היתה בחורה מדהימה, זה לא נתפס. מי שעשה את זה שיקבל עונש". 

יחיא, שהיה מדריך בפנימייה, סיפר: "מאוד עצוב לי. מאוד קשה לי לקבל מה שקרה. זה יום עצוב מאוד. זו בסך הכל ילדה בת 18". 

אליסיה, שהיתה עימה בחדר בפנימייה, סיפרה: "היא היתה ילדה שמחה, זה לא נקלט. לא האמנתי, חשבתי שעבדו עלי. זה מזעזע". 

בהתחלה עוד רצו להאמין שמדובר באירוע על רקע לאומני. תלמידים בבית ספר איילון הסמוך, שסיימו בדיוק את יום הלימודים וחלקם פעלו כחלק מ"משמרות הזה"ב", הורו לזרוק את התמרורים והתיקים ולחזור באופן מיידי לכיתות ולהישאר שם עד הודעה חדשה. 

שני אנשי שירות הביטחון הכללי שהגיעו לאירוע פסלו מהר מאוד את הסברה שמדובר באירוע לאומני. גם העדויות הסותרות, סימני החתכים על ידיו של דוד ערן והסכין ששימשה לרצח הגבירו את החשד שהפרשה תיפתר מהר מהצפוי. כתמי הדם שנוקו בחופזה סיפקו חותמת סופית. באותם רגעים עשתה האם את דרכה לביתה, וכשראתה את ההתקהלות סביב הבית, שכללה עשרות אנשי תקשורת ומשטרה, החלה לזעוק: "מה קרה להילי? ספרו לי מה קרה לה". 

האם עלתה לדירה ושם, בעוד לוקחים את בתה השנייה ואת החבר לחקירה באשמת רצח, גבו את עדותה של האם, שהסבירה לחוקרים ששתי הבנות רבו כמו אחיות אחרות.

האהבה הגדולה בין ערן לשירי החזיקה מעמד עד לחדר החקירות. בחקירה שירי המבוהלת לא היססה ותיארה כיצד ערן ביצע לכאורה את הרצח. היא סיפרה כי היתה מריבה שגרתית בינה לבין אחותה כאשר ערן הגיע כמו כל אחר הצהריים לביתן. 

הילי, על פי החשד, עלבה בו ובזוגיות של השניים, ואז שלף ערן סכין שאותו הוא נושא עימו בקביעות ועל פי החשד דקר אותה עשר פעמים בכל חלקי גופה בהתקף זעם בלתי נשלט. שירי אף הביעה על פי גורמים המעורים בפרטי החקירה חרטה על מה שקרה. 

ערן הבין כנראה שאהובתו מפלילה אותו ונשבר בזריזות בחקירה. רק שאז נכנס לתמונה עו"ד ששי גז, ובני הזוג לא יצאו לשחזור בדירה, שהיה סוגר את הפרשה האומללה הזו. "מרשי חף מפשע והוא זה שבכלל ניסה לעזור להילי מפני אותו אלמוני שרצח אותה", לטענת גז. 

ערן, שהבגדים המגואלים בדם שייכים לו, הכחיש שבכלל הודה בפני מישהו שהוא ביצע את הרצח. גם עורך דינה של החשודה, גיל פרידמן, הכחיש נמרצות שהיא קשורה לרצח והשבוע אף סירב לעימות בינה לבין בן זוגה לשעבר, בשל העובדה שמרשתו עוברת בדיקות פסיכיאטריות. 

אנשי הרווחה הודו בפני החוקרים שמריבות בין האחיות שכיחות והאלימות לא היתה זרה. כשנכנס ערן לסיפור, הם אומרים שהעניינים התחממו עוד יותר וההתפרצויות האלימות היו לעניין שבשיגרה. 

השבוע בשכונה ניסו כלי התקשורת להשיג ראיון בלעדי עם האם. היא סירבה לדבר עם העיתונאים, שמצידם המשיכו כבר הלאה לפרשה הבאה. במציאות הישראלית המטורפת, איש לא עוצר לרגע לשאול מה עובר על הנערים הללו, אולי כי אנחנו עסוקים בנערים שרוצחים מהצד השני של הגבול והם בני עם אחר. אבל נערים ונערות, מתברר, חולקים את אותו הזעם העצור משני צידי המתרס. 

על הרוצחים לכאורה אף אחד לא דיבר שם. דוד ערן משכונת ביצרון בדרומה של העיר הוא בן יחיד לאמו, דמות מוכרת למדי בתחום העיצוב והאדריכלות. שתי האימהות חולקות עתה גורל דומה לאחר שאיבדו הכל: שני ילדים בבית הסוהר וילדה אחת שנקברה השבוע ומשאירה אחריה שובל של מסתורין. "אני לא ימות עד שאני לא יצחק על כל הימים שבכיתי, נמאס לי לבכות בלילות בסתר ובשקט", כתבה סובול הצעירה בפייסבוק בפוסט האחרון שעוד היה אפשר לקרוא, לפני שמשטרת ישראל סגרה את עמוד הפייסבוק שלה.

• בהכנת הכתבה השתתפה: יעל ברנובסקי