"זה לא מכובד", אמרה רונית אלקבץ רגע לפני שנטשה את אולפן "שש עם", שם התראיינה - בהגדרה הרחבה של המושג - על אודות הסידרה החדשה בכיכובה, "טריפליום". אי אפשר להתחיל את הביקורת על דרמת המתח בלי להתייחס לראיון הפרובינציאלי שערכו חדשות 2 עם אלקבץ - עיזבי אותך מהיצירה שלך בארטה, בואי נדבר על איבגי. מה שמעת? - ובלי להחמיא לאלקבץ על המהלך שעשתה. חרף הנזיפה מעודד בן עמי, היה לאלקבץ שווה לקום וללכת פעמיים: פעם אחת בגלל רידוד התרבות למקומות הצהובים והנמוכים ביותר, ופעם שנייה בגלל "טריפליום".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ולדרמה בהרחבה. "טריפליום", שם נוראי למיני־סידרה מרתקת, היא דרמת מד"ב דיסטופית המתרחשת בצרפת של המאה ה־21, שנמצאת על סף פשיטת רגל. המדינה מתנהלת כחברת עבדים מודרנית, מזוויעה ויצרנית בכל מחיר, שבה רק 20 אחוז מועסקים. כל היתר הורחקו מחוץ לחברה, ל"אזור" שבו הם שוהים בתת־תנאים, עד שיקרה להם - ובכן - משהו רע. ההקבלה הראשונה, ל"1984", באה לידי ביטוי בעיצוב החברה התפקודית. הבניינים והבתים מכוערים ונטולי זהות, העובדים נראים כמו רובוטים משועתקים (נשים בתספורות ובתלבושות זהות, גברים בחליפות), וכולם מקבלים הוראות מאחים גדולים דרך מצלמות ומיקרופונים. הכל מצולם, הכל נספר ונמדד, והחרדה הגדולה ביותר בצד העובד היא להיוותר ללא עבודה. בצד המובטלים נמצאים כל אלו שנולדו או נזרקו לפינה הלא נכונה, מעבר לגדר. מכאן מתחילות השוואות השואה.
עבור צופה יהודי, "טריפליום" היא שחזור של פרק כאוב בהיסטוריה. חיילי האומה הצרפתית הם גברים חמושים לובשי שחורים. הם רק ממלאים פקודות, בעיקר את פקודותיה של ראשת הממשלה נדיה מונרו (אלקבץ). כשהם מקיפים המון עני, רעב ומובטל, מדובר בסצנה שכבר ראינו בעבר באירופה. בדרמה העתידנית ההמון המדוכא מורכב מצרפתים מובטלים המהווים איום על החברה הנורמטיבית, השאפתנית והצודקת. בעקבות שחרורו מהשבי של שר העבודה, מורטי מונרו, בעלה של נדיה, יוצאת לפועל תוכנית "התעסוקה הסולידרית", המכניסה לעיר לראשונה כוח אדם מקרב המובטלים. אלו נתפסים כמסוכנים וכאלימים, והאזרחים מפחדים מהם פחד מוות. המעבר של המובטלים לעיר כולל מקלחות, תספורות, החלפת פרטי לבוש, ולבסוף הטבעת קוד על גוף המובטל היוצא לעיר. תוסיפו לתמונה ריגול, הלשנות ומחתרת חשאית, והגעתם לגרמניה הנאצית.
"טריפליום" משתמשת בעבר כדי לספר סיפור מטריד על ההווה ולרמוז על העתיד לבוא. החידוש שמביאה "טריפליום" טמון בהקצנה המכוונת, שנועדה לעורר מחשבה על העולם הפוסט־מודרני. בחזון הדיסטופי הזה אף אחד אינו חופשי, כולם לכודים. בצד המובטל אין חשמל, אין אוכל, אין מים נקיים ובעיקר אין תקווה לשינוי. בצד העובד, שר העבודה הסובל מפוסט־טראומה חייב לחזור לתפקד מייד, ילדים נוטלים כדורי אנרגיה ועומדים בסדרות מבחנים, ואין מקום לכישלון.
"טריפליום" שואלת האם טיפוח ילדים להצטיינות יכול להגיע לכדי אובססיה לאומית, והאם אובססיות לאומיות יכולות להפוך ילדים לחיילים ממושמעים וחסרי לב. היא מעלה גם את שאלת העבודה כמקור אושר וסיפוק למול עבודה כמענה על צורך אנושי (בצד המובטל ישנו מורה. רמז: הוא לא אופטימי בקשר לעתיד). אלקבץ, אגב, עושה עבודה משכנעת בתור ראשת ממשלה צינית ונטולת חמלה, הרוצה לשרוד בכל מחיר. אני מקווה שהיא תשרוד לעונה השנייה, שתקודם על ידי ראיונות פחות סנסציוניים ויותר רציניים. שאלה לדוגמה לכוכבת הבינלאומית: אז תגידי, את צופה ב"אח הגדול"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו