"את נמצאת בחודש השלישי להריון" זרק הרופא באגביות לאחר הבדיקה.
"מה זאת אומרת?!" שאלתי בתדהמה
"זאת אומרת שבדצמבר הקרוב - תלדי", הוא ענה
"לא לא לא דוקטור, יש לך טעות...זה לא יכול להיות, אתה מבין? אני הרגע יצאתי מחדר לידה! יש לי תינוקת בת פחות מחצי שנה בבית..."
רופא הנשים הרים אליי את ראשו והביט בי במבט מזלזל "גברת, את יודעת איך באים ילדים לעולם?"
הרגשתי את הדם עולה לי לראש "אני יודעת איך לא באים ילדים לעולם ובגלל זה נטלתי גלולות למניעת הריון בחצי שנה האחרונה" עניתי לו.
"נו מילא..."הוא נאנח "גלולות זה רק 97% אחוז הצלחה..."
"גברת, את יודעת איך באים ילדים לעולם?" מיטל עם התינוק החדש
אז נעים מאוד, אני מיטל ואני ב-3% שכנראה יום אחד יפלט להם ליד הילד שאמא ואבא רצו אותו מאוד, אבל לגמרי התכוונו לחכות כמה חודשים עם הסיפור הזה.
אחרי שהפנמתי שהרופא רציני ושיגאל שילון לא הולך לצוץ מאחורי הפרגוד, הלכתי לבשר לבעלי את הבשורה. הוא קיבל את זה יחסית טוב. יחסית למישהו שמקבל התקף לב ומת. כי את ההתקף הוא סוג של חטף, אבל הוא לא מת.
לאחר שיחה עמוקה ורצינית בנושא שכללה חזרה אינטנסיבית על צמד המילים "אבל איך?" הגענו למסקנה: הולכים על זה.
כי יודעים מה? מילא הגלולות לא עשו עבודתן נאמנה - בסדר, אבל העובדה שההריון הזה שרד היא לחלוטין בגדר נס! הרי עשיתי כמעט כל מה שאסור בהריון: סחבתי ארגזים במעבר דירה, התשתי את עצמי בספורט אינטנסיבי, שתיתי אלכוהול בחתונות, נטלתי תרופות אסורות בהריון וצנחתי! צניחה! חופשית! איך לעזאזל העובר הזה המשיך לפתח מערכת עצבים ושסתומי לב תוך כדי נפילה אווירית מעל חוף הבונים?
אם כך, זה ברור: הילד הזה ממש רוצה לבוא ואנחנו לא נמנע זאת.
.jpg)
"החלטנו שהולכים על זה". מיטל והיילוד
בניגוד להריון הקודם, שעבר בקלילות, המשך ההריון הזה היה מאתגר למדי. מלבד העובדה שפריבילגיה לנוח לא היתה לי, ורוב היום תיזזתי עם כרס אימתנית בגינות שעשועים עם הבת שלי, גופי החליט לאמץ לחיקו כל חיידק שעבר בסביבה, כך שנשלחתי לאשפוז מספר פעמים, חטפתי דלקות בכל איבר אפשרי ופעמיים החלו לי צירים מוקדמים. חוויה.
נוסף לאי הנוחות, הילד בבטן הרגיש כאילו מישהו החדיר לו ספידים למי שפיר והוא בעט בי כמו מרדונה בתקופתו נטולת הכולסטרול.
בשבוע מתקדם, לאחר בדיקה שגרתית, הודיע לי הרופא שהיום אני לא חוזרת הביתה: "קדימה לחדר לידה. יש מיעוט מי שפיר והעובר במצוקה". "תמיד הוא היה בעייתי" סיננתי והלכתי להשכב על המיטה, זאת שעוד לא התקררה מהפעם האחרונה בה שכבתי עליה, לפני שנה.
בניגוד ללידה הראשונה, בה הדבר היחיד שמטריד את שלוותך היא הדילמה אם תבקשי סושי או סטייק טרטר לאחר שכל זה יגמר, בלידה השניה הסיפור שונה לחלוטין. במהירות הוואטסאפ, הפעלתי את ״אזעקת חדר הלידה״, זו שמאותת לצבא ערוך ודרוך שכולל בעל, סבתות, גיסות, דוגווקרים ושאר בעלי תפקיד לצאת ממצב השגרה ולעבור לחירום. יוצאים לקרב. מספרי ברזל להתפקד! ולא לשכוח לשים גרביים לילדה.
הלידה, קצת כמו כל ההריון הזה, היתה הדבר המפתיע ביותר בעולם. תוך רגע וחצי היה ראש. אה כן - ויד. כי אם כבר הוכחת לכולם שאתה שאתה בלתי פגיע, בוא נדפוק יציאה של סופרמן עם יד ישרה ומאוגרפת ליד הפנים. למה לא.
על בטני הונח תינוק קטן ושובה לב. הוא נתן בי מבט שובב כאילו אומר "היי, זה אני, העקשן", ואני התקשיתי להאמין שיש לי עוד ילד בכל כך מעט זמן.
ושם, על מיטת הלידה, מדממת וכאובה, נזכרתי במשפט שפעם שמעתי: "כשהמזל בא צריך לפתוח לו את הדלת". בזמנו חשבתי שהוא טיפשי, הרי למה שלא אפתח לו? הבטתי בבעלי אוחז בבן החדש שלנו ונפל לי האסימון: לא תמיד אתה מבין שמי שדופק הוא המזל ולא אחר. ופתאום, כל כך שמחתי שפתחנו למזל הזה את הדלת. בעלי חיבק את התינוק בדמעות ולחש לו "ברוך הבא ילד".
דיאטה, אופנה, מתכונים ועוד המון דברים מעניינים - עכשיו במדור הלייף סטייל שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו