מקניה ווסט מצפים ליותר

האויב הגדול ביותר של ה"טוב מאוד" הוא ה"מצוין". האלבום החדש של קניה ווסט הוא אכן טוב מאוד, אבל לא מצוין. הוא לא מצוין כי ווסט שיחרר בעבר אלבומים טובים יותר ("My Beautiful Dark Twisted Fantasy" מ־2010 ו"Yeezus" מ־2013) שהפכו אותו לאייקון היפ הופ ולכוכב בסדר גודל גלובלי. הרף שקבעו האלבומים ההם חוזר, ויחזור בכל פעם בעתיד, כדי לייצר השוואה בלתי נמנעת ורמת ציפייה חסרת תקדים מהכוכב הפרובוקטיבי. "The Life Of Pablo", אלבומו השביעי של ווסט, לא עונה על רמת הציפייה הזו ממנו. 

בחודשים האחרונים שונה שם האלבום כמה פעמים, מ"So Help Me God" ל"SWISH" ל"Waves", ואז לשם הנוכחי. נוצרה תחושה שכל זה נעשה כדי לייצר אלבום מדויק ומהודק, להרים את הרף שוב, לנסח מחדש את האסתטיקה של הז'אנר ולכבוש באופן מוחלט את הפיסגה. גם סדר השירים באלבום שונה ותאריך ההשקה נדחה בכל פעם. אולי במכוון כדי לייצר הייפ, ואולי משום שווסט באמת האמין שמה שחסר לו כדי להבריק זה רק עוד קצת זמן. 

האלבום לא מצוין כי הוא אוסף של שירים טובים ומעלה, אבל אלה לא מתאחדים לכדי יצירה אחת ברורה. נכון, ההפקה היא עדיין חוד החנית של התעשייה, אבל היא לא דומיננטית מספיק כדי לתפור יחד קטעים כמו "Low Lights" ל"FML", אף על פי שהם חולקים סממנים חיצוניים דומים. 

שלא תטעו, אין באלבום שירים מיותרים לגמרי או כאלה שמרגישים מאולצים. כן יש תחושה שהשירים פשוט הונחו זה לצד זה בלי כוונה או מחשבה מעמיקות מספיק. יש באלבום מעין שעטנז לא לגמרי מוצלח של סגנונות, אווירות, משתתפים, הצהרות ורמות, והוא לא זורם בנוחות כשמנסים לצלוח אותו בהאזנה רצופה. 

האלבום לא מצוין כי נראה שהמגלומניה של ווסט מתחילה להפריע לו. הוא כל כך שקוע בפולחן האישיות של עצמו, עד שלפרקים נדמה שהוא מאבד את הטאץ'. הוא משווה את עצמו לסוחר הסמים האגדי פבלו אסקובר ולצייר הגאון פבלו פיקאסו, אבל ההשוואה הזו לא מציבה אותו איתם באותה השורה, אלא גורמת להרמת גבה. פיקאסו לעולם לא היה משחרר לעולם יצירה כעורה כמו עטיפת האלבום הזה, ואין שום מומחה הפוך־על־הפוך בעולם שיכול להסביר את האימאג' התמוה הזה.

האלבום לא מצוין למרות השיר "Famous" העוקצני, שבו מתארחת ריהאנה ושבו תוקף ווסט (שוב) את טיילור סוויפט. ווסט טוען בשיר כי הוא הפך אותה למפורסמת ואף מכנה אותה "ביץ'". סוויפט הגיבה לשורה הזו בנאום הזכייה שלה בטקס פרסי הגראמי בשבוע שעבר ואמרה ש"תמיד יהיה מי שייקח קרדיט על ההצלחה שלך". אבל גם הפרובוקציה והשיר המצוין הזה לא הופכים את האלבום למצוין. גם השיר המעולה  "No More Parties In LA" (בעיקר בזכות החלק של קנדריק לאמאר בו) וגם הביט המבריק של "Facts" לא הופכים את האלבום למעולה. "The Life Of Pablo" הוא רק "טוב מאוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו