"הבן שלך הולך לכנפיים של קרמבו?", תשאל אותי רעות רביב, רכזת סניף קריית גת. יש לה תלתלים שחורים ושפת גוף שמאפיינת נערה שעליה אומרים שהיא מלח הארץ. שפת גוף בטוחה של מתבגרת שיודעת מה היא עושה ומבט שכזה, שאפשר מייד לסמוך עליו, ואפשר כבר לדמיין אותה קצינה במדים. נערה בת 17 שבחרה מסלול התבגרות שונה משאר חבריה לשכבה כי "לא רציתי להיות הטינאייג'רית הטיפוסית שעושה בגרויות ושופינג, הולכת קצת לחדר כושר, קצת לחברים, ושקועה כל היום במסך של הנייד שלה. אז אני באה לפה, והחיים שלי מקבלים משמעות".
"לא", אני עונה לשאלה שלה, ויודעת שהשאלה הבאה תכף תגיע.
"למה? לא מגיע לו חברים משלו ותנועה משלו? לא מגיע לו מישהו שיקשיב לו מעבר להורים שלו? את יכולה לדמיין את עצמך כנערה בלי שיהיה מישהו שיקשיב לך? אני לא יכולה לדמיין את עצמי ככה. אז מה אם תקשורת היא הבעיה המרכזית שלו, אנחנו מצליחים לתקשר עם כולם, כי יש בנו רצון ואנחנו חושבים יצירתי. אנחנו מקשיבים גם לשקט של החניכים, ולומדים ממנו הרבה.
"יש לנו פה חניך שמשותק בכל חלקי גופו, הוא מתקשר רק במצמוצים. מצמוץ אחד זה לא, שני מצמוצים זה כן. ואנחנו מבינים אותו, ויודעים מה הוא אוהב ומה עושה לו טוב. אז למה הבן שלך לא יכול גם?"
"אין לי תשובה מספיק טובה בשבילך או בשבילי", אני משפילה מבט. "כי אם אני אגיד לך שהוא כבר גדול מדי, תגידי שזה עד גיל 21, נכון?"
"בדיוק!" היא עונה, ועיניה זורחות. "הוא בן 19, יש לו עוד שנתיים, זה הרבה".
"ואם אני אגיד לך שהמילים שאין לו, והתיווך שהוא זקוק לו לכל פעולה פשוטה, מדאיגים אותי, ושאני לא יודעת איך הוא ימצא את עצמו ואיך הוא יסתדר, תביני אותי, נכון?"
"נדבר אחרי הפעולה", היא עונה בביטחון. "זו את שתביני בעצמך".
יום שלישי בשבוע, 5 אחר הצהריים במתנ"ס "כוכב דוד" בקריית גת. מעגל של בני נוער בני 17-15 עומד במרכז האולם הגדול. שי אלקבץ, רכזת ההדרכה של הסניף, מסבירה מה יהיה היום בפעולה, על מה יושם הדגש, לְמה צריך לשים לב. מבשרת שוויטלי חוזר, אחרי חודש וחצי של היעדרות בגלל ניתוח בגפיו התחתונות, ולא לשכוח שהיום יום הולדת לרפאל, אז ביום הולדת כמו ביום הולדת, קבלת פנים כמו שצריך.
אביתר מכסה את קיר המראות הגדול בקולאז' של בדים צבעוניים. כמו בכל שבוע, מכסים את הקיר בצורה יצירתית, שלא יסיח את דעתם של החניכים, לחלקם קשה עם השתקפות בבואתם במראה, לחלקם צריך להרגיע את כל הגירויים הוויזואליים, כולל ציורי הפורטרטים שתלויים על הקירות, ואביתר הופך אותם, ליתר ביטחון.
בשעה וחצי הקרובות לא יזדקקו כאן למראות, אף אחד לא יסתכל על עצמו במראה. כולם יהיו עסוקים בלהסתכל על האחר, בלראות את השתקפותם שלהם דרך האחר, בלפתוח את הלב לרווחה, כמו שאִימרי דיאן, רכזת בסניף, מקפידה לפתוח לרווחה את שתי דלתות הכניסה לאולם, שכיסאות הגלגלים וההליכונים יוכלו לעבור בקלות. תוך כדי, היא אומרת לי, "אני כאילו באה לתת פה, אבל אני מקבלת כל כך הרבה. הפכתי להיות בן אדם סבלני יותר, מכיל, אכפתי. אני כבר לא נרתעת מבעלי מוגבלויות, להפך".
בדיוק באותה שעה מלווה רינת זאסלבסקי את שני ילדיה להסעה שבאה לאסוף אותם. איתי, בן 18 וחצי, הוא אוטיסט. אחותו רותם, בת 14 וחצי, אובחנה גם היא על הספקטרום האוטיסטי, אחרי שהתמודדה עם לוקמיה שפרצה אצלה בגיל 3. רק בגיל 7, לאחר מסכת טיפולים אינטנסיביים, החלמה, חזרה של המחלה, ושוב כימותרפיה והקרנות, יכלו הוריה לנשום לרווחה, ואז הגיע האבחון שנתן תוקף לצרכיה המיוחדים של רותם.
איתי ורותם מחכים בכיליון עיניים להסעה של יום שלישי. הם שמחים, הם מחויכים, הם יודעים שהיום יש "כנפיים", "אמא, איזה כיף שיש היום כנפיים". שניהם מקפידים ללבוש את החולצה החומה נטולת הכפתורים המעיקים, שעליה מוטבע הלוגו "כנפיים של קרמבו", ויוצאים לפגוש את החברים שלהם, החברים היחידים שיש להם, שאותם הם פוגשים במסגרת תנועת הנוער המיוחדת, המשלבת חניכים עם צרכים מיוחדים.
• • •
בצידה האחר של העיר מתכונן לפעולה אפיק סופיר. "אני שומע אותך עולה במדרגות", הוא אומר לי אל תוך הנייד ופותח את דלת ביתו, אדיב ומסביר פנים, לא נותן לעיוורונו לשבש לו את סדר יומו, את חייו, להפך. חוש הריח שלו וחוש השמיעה מפותחים ביותר, "אני שומע את כל השיחות הקטנות שמסביבי, זה לגמרי טו מאץ' אינפורמיישן, ואם המורה לאנגלית תחליף בושם, אני אהיה הראשון שאזהה את זה מייד כשתיכנס לכיתה".
העברית שלו גבוהה ומדויקת, כולל הגייה גרונית של ח' וע', "זה כי יש לי אמא שהיא גם תימנייה וגם מורה ללשון, איך בדיוק רצית שאשָּׁמע?". כשאני מחמיאה לו שהוא נשמע כמו שדרן רדיו של ממש, הוא זוקף את גבו ועונה ללא היסוס: "אני אכן שדרן רדיו של ממש", ומשמיע לי קטעים מתוכניתו "בגובה העיניים", המשודרת ברדיו "קול גת" ועוסקת בהנגשת הקהילה הרחבה לאנשים עם צרכים מיוחדים.
"בבקשה תקפידי לכתוב 'עם צרכים מיוחדים' ולא 'בעלי צרכים מיוחדים', בסדר?" הוא מפציר בי שוב ושוב. "זה מאוד פשוט: אין לי שום בעלות על הצרכים המיוחדים שלי".
"אני מכירה את העדינות של הטרמינולוגיה", אני משתפת אותו. "מגדלת ילד מיוחד".
"באמת? אז הוא הולך לכנפיים של קרמבו?"
"לא", אני עונה.
"למה?"
"אין לי תשובה מספיק טובה בשבילך או בשבילי".
צוות סניף קריית גת של "כנפיים של קרמבו" // צילום: יהושע יוסף
אפיק נולד לפני 17 שנה, בשבוע ה־25 של ההריון. אמו אפרת הובהלה לחדר הלידה בגלל ירידת מים, והרופאים לא היו אופטימיים לגבי הישרדותו של התינוק, ששקל 820 גרם. אבל אפיק שרד את המלחמה על חייו והתגבר באורח נס על הדימום שהתגלה במוחו כשהיה בן חודש וחצי. הנזק שנותר לו מאז הוא שיתוק מוחין (CP) בכל צד שמאל של גופו, ולכן הליכתו צולעת ואיטית. ההתמצאות במרחב קשה עליו לעיתים, ומחוץ לבית הוא חייב ליווי צמוד. נסיעה באוטובוס בכוחות עצמו היא בלתי אפשרית. בגלל העובדה הזאת הוא לא יכול להתגייס לצה"ל, אבל עדיין לא גנז את חלומו הגדול להיות שדרן בגל"צ.
"אני עצמאי לגמרי בכל פעולות היום־יום, אבל ללבוש חולצה יכול להיות מאוד מסובך, אם החולצה לא ידידותית למשתמש", הוא מסביר בדרכו מלאת ההומור, דרך שאימץ כדי להתמודד עם קשייו, והוא דבק בה. ככה בדיוק הוא מכיר לי את כלב הנחייה שלו, "לוּק". "את שנינו זרקו מקורס כלבי הנחייה. לי היה קשה בגלל השיתוק שלי בצד שמאל, ולוק התגלה כמי שנלחץ ממקומות הומים. בקיצור, הוא לא ממש מנחה אותי, אבל הוא בהחלט מתנה גדולה שנשארה בשבילי ובשביל האחים שלי, פלג (בן 15), שחף (בת 14) ונווה (בן 12)".
בכיתה ו' הוא כבר קרא את כל כתבי ש"י עגנון. אמא שלו מספרת שבכל יום שישי בא אליהם, לקריית גת, שליח של הספרייה לעיוורים מנתניה הרחוקה, עם משלוח ספרים שכתובים בכתב ברייל.
"הילד הזה הוא תולעת ספרים של ממש, הוא בולע ספרות עברית, משם השפה הנפלאה שלו. לפני כמה חודשים הוא קיבל תעודת הצטיינות מראש העיר על ההסברה שהוא עושה בבתי ספר, הוא גם עובד בתור תומך במשתמשי תוכנה קוראת מסך ב'HighSight', חברה לטכנולוגיה מסייעת לעיוורים וללקויי ראייה.
"ובכלל, אנחנו מאוד גאים בו. את כל ההחלטות שלו הוא מקבל בעצמו - ומבצע".
אפיק לומד בכיתה י"א בתיכון "שלאון" שבעיר, תיכון רגיל - כל חייו הלך למסגרות חינוך רגילות. הוא ייגש לרוב הבגרויות, שלקראתן הוא לומד דרך קובצי וורד שמוקראים באוזניו. לפני שנה סיפרה לו חברה על "כנפיים של קרמבו" והוא החליט לנסות, למה לא, "ומאז אני פחות במחשב, פחות מסוגר בעצמי, כאילו נפתחתי לאנשים שסובבים אותי. אני לעולם לא מוותר על הפעולה הזאת ביום שלישי, גם אם יש לי אירועים משפחתיים. אני הרבה יותר פתוח לאנשים חדשים, יותר שמח".
הודעות ווטסאפ מגיעות אליו ללא הרף מקבוצת החונכים של "כנפיים" ומוקראות לו על ידי יישום הנגישות שבטלפון הנייד שלו. "לב אדום, לב צהוב, לב ירוק, פרצוף מחייך", מתרגם הטלפון שלו את אייקוני האימוג'י שהוא מקבל בהודעות, ושליטתו של אפיק במכשיר מרשימה מאוד. השימוש באייפון קל לו, הוא לא זקוק לשתי ידיים כדי להפעילו.
חוץ מזה, כבר ארבע שנים יש לו מחשב צמוד, והטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת לו לשלוח ולקבל מיילים, לנהל עמוד פייסבוק משלו, ולתקשר בלי שום בעיה עם החברה החדשה שיש לו זה חודשיים, נטע, שאותה הכיר ב"כנפיים". היא לקוית ראייה מסניף רמת גן, ו"עושה רושם שזה הולך לכיוון מאוד רציני", הוא אומר בהבעה רצינית ומסמיק. "אנחנו נפגשים כמעט אחת לשבוע, שבועיים. אבא שלי הקפיץ אותי לשם, וגם נטע היתה אצלי בבית, גם אצלה אביה היה על תקן הנהג. היא אמנם לקוית ראייה, והיא מבינה אותי הרבה יותר טוב, אבל החיבור בינינו ממש לא נוצר בגלל העובדה הזו. הוא נוצר כי נטע מקסימה של ממש, ואנחנו מדברים על הכל".
שירז, חונכת וחברתו לתנועה, מתקשרת להודיע שהגיעה, ואפיק לוקח את המקל שלו ויורד במדרגות בביטחון של מי שמכיר כל מדרגה. הוריה של שירז מסיעים אותם לפעולה בכל יום שלישי, וגם מחזירים הביתה.
• • •
כשאפיק יגיע לפתח המתנ"ס, רותם בת ה־14 וחצי תרוץ אליו בזרועות פתוחות, כמו שהיא תמיד רצה. תחבק אותו חיבוק אמיץ ומרגש ותאחז בעדינות בכף ידו הימנית. מאותו רגע היא לא תשחרר את אחיזתה בכף ידו, ותברר כל הזמן אם הוא בסדר, אם הוא שומר על עצמו.
אפיק הוא החונך של רותם, למרות שעל פי הגדרת צרכיו המיוחדים, הוא בכלל אמור להיות חניך. הכוחות הטמונים בו הבהירו מהר מאוד לרכזי הסניף שהוא צריך להיות חונך, כי הוא פשוט רוצה ויכול. כיום הוא לוקח חלק משמעותי בהובלת הקבוצה ואחראי גם על כל מערך היח"צ של הסניף, הכולל פעילות בפייסבוק ובאינסטגרם. במחנה הקיץ האחרון של "כנפיים" בחיספין שבגולן פגש אפיק את רותם, והיה ברור לו שהוא רוצה להיות החונך שלה.
"היא מהממת, מה זאת אומרת. החיבור שלי אליה היה מיידי, יש לה לב של זהב. טון הדיבור שלה הוא אחר, איטי, אבל זה כבר לא מרתיע אותי. פעם הייתי מסתייג ממי שהיה נשמע לי קצת מוזר, כי הרי הערוץ השמיעתי שלי עובד שעות נוספות. רותם לימדה אותי להתקרב ולהתחבר, ולא לשפוט על פי טון הדיבור. ככה אני נקשר אל אנשים, לפי הקול שלהם. המראה לא רלוונטי בעיניי.
"אני גם לא מנסה לדמיין איך רותם נראית. אני יודע בדיוק איפה מוקדי הכוח שלה ומה קשה לה. אני לא אשאל אותה 'איך היה לך היום?', זו שאלה כללית מדי ופתוחה. אני אשאל אותה משהו יותר ספציפי, כמו 'מה שימח אותך היום בבית הספר?' קשה לה להבין סיטואציות חברתיות, הרבה פעמים היא יכולה לכעוס בלי סיבה נראית לעין, ואני פה בשבילה כדי לתווך ולהסביר.
"אבל גם היא פה בשבילי, תורמת לי לא פחות משאני לה. היא משמשת לי עיניים לכל מה שמתרחש פה, ואני משמש לה עיניים למצבים חברתיים שקשה לה לפעמים לתרגם".
אפיק ורותם. "לימדה אותי להתקרב ולהתחבר" // צילום: יהושע יוסף
19 חניכים בני 21-7 משתתפים בפעילות סניף קריית גת של "כנפיים של קרמבו". חניכים עם שיתוק מוחין, פיגור, אוטיזם, ניוון שרירים, גמדות. לכל אחד מוצמדים שני חונכים, והפעילות המשותפת מובנית ומסודרת: קודם כל "מוראלים", שירים וריקודים שאי אפשר שלא להידבק בשמחתם, אחר כך חלוקה לקבוצות, לפי גיל ויכולת, פעילות בנושא מסוים, ואז שוב חזרה למעגל המוראלים המשמח. כשהחניכים יתפזרו להסעותיהם בחזרה הביתה, יישארו החונכים לעוד שעה של פעולה משלהם.
במוראלים, שמיועדים להזזת כל הגוף ומשלבים את שפת הסימנים, רותם משתתפת במלוא המרץ. בעיקר היא אוהבת את "ריקוד הבטטה", ריקוד מוראל ידוע ומצחיק ב"כנפיים", וגם כשהיא רוקדת, כף ידה לא עוזבת את כף ידו של אפיק, ואי אפשר שלא להתרגש מהביחד המיוחד שלהם, שלא היה מתרחש אלמלא המפגשים שמזמנת התנועה, שמבקשת ליצור מקום ומשמעות לכל אדם.
רינת, אמא של איתי ורותם, מביטה מהצד ומתרגשת כל פעם מחדש. החיוך לא מש משפתיה. "מבחינתי, המקום הזה הוא מקום ששני ילדיי מגיעים אליו ומרגישים שווים בין שווים. גם להם יש את הזכות להרגיש ככה, כמו לכולנו, אז מה אם הם אחרים? זו בפירוש הקבוצה החברתית שלהם, החונכים הם החברים שלהם. זו תנועת נוער לכל דבר, לא עמותה שמקיימת מפגשים. נוצרות פה חברויות נטולות סטיגמות, שמקבלות אותם באופן מוחלט.
"אפיק מצליח להוציא מרותם את המיטב. היא מרגישה משמעותית וחיונית בגלל שהיא עוזרת לו להתמצא במרחב, מרגישה שיש לה מה לתת. לצערי הרב ילדים רגילים לא כל כך מתחברים אליה, ורק פה יש לה מקום ורואים אותה כמו שהיא.
"זה ידוע שמירב הטיפולים מתרכזים באזור המרכז, אבל הפעם העובדה שאנחנו גרים בפריפריה לא היתה לרעתנו. הסניף הזה של 'כנפיים' הוא מרגש וייחודי ומעורר השתאות".
בהמשך הפעולה, שתכניה עוברים אישור מדוקדק של אנשי מקצוע המומחים בחינוך המיוחד, רותם תצבע דפי צביעה הקשורים לנושא הפעולה, "החורף", ותשחק עם אפיק את שני המשחקים שהיא הכי אוהבת: "הדוב הגדול", משחק תופסת שמטרתו להפעיל ולהמריץ את החברים, ו"חפש את המכסה", משחק שרותם המציאה: "פותחים מכסה של טוש ומחביאים אותו, ואני צריכה לחפש אותו", היא מסבירה לי בטון איטי אך ברור, ולא מפסיקה לחייך. "לפעמים, במקום 'חפש את המכסה', אנחנו משחקים 'חפש את הצמיד', ואפיק מחביא לי את הצמיד".
• • •
שי אלקבץ (17), רכזת ההדרכה של הסניף, מצטרפת למעגל שבו יושבים אפיק ורותם. היא נמנית עם חלוצות הסניף, הגיעה בכיתה ח' כחונכת ונשארה. "זה רק מעיד על מה שהמקום הזה עושה לי", היא מחייכת.
היא עם אפיק מאז כיתה א'. מכירה אותו היטב, ומחמיאה לו על הדרך הארוכה שעשה עם רותם. "בתחילת השנה היו לרותם התקפי זעם, היא לא היתה מוכנה להיכנס לפעילות, והיו לה הרבה התנגדויות. תראי אותה עכשיו, איך היא רגועה, חייכנית ומשתפת פעולה, אין לי ספק שזה מה שהקשר עם אפיק עושה לה. האוטיזם שלה כאילו זז הצידה. את יכולה להבין על מה אני מדברת?"
"אני מבינה היטב על מה את מדברת. הבן הגדול שלי אוטיסט".
"באמת? והוא הולך לכנפיים של קרמבו?"
"לא".
"למה?"
"אין לי תשובה מספיק טובה בשבילך או בשבילי".
ההסעה של רותם ואיתי מגיעה לקחת אותם בחזרה הביתה. רותם נפרדת מאפיק בדיוק כמו שקיבלה את פניו, בחיבוק. מעכשיו החונכים מקבלים את הזמן שלהם לפעולה משותפת. טל, סטודנטית מבאר שבע, הרכזת הבוגרת של הסניף, מעלה בפני החונכים דילמות שונות. לאשר חניך בפייסבוק? לתת לו את הטלפון הנייד? לעשות עליו בייביסיטר אם ההורים מבקשים, כי בין כה וכה החונכים הרי מכירים את החניכים כל כך טוב?
אחת החונכות, של נער משותק בכל חלקי גופו, אומרת בצער: "הלוואי שהייתי יכולה לתת לו את מספר הטלפון שלי. הלוואי שהיה לו טלפון, הלוואי שיכולתי לדבר איתו בטלפון". אפיק אומר שהוא ממש לא יסכים לעשות על רותם בייביסיטר, כי הוא לא עושה בייביסיטר לחברים שלו. הם מדברים המון בטלפון, כל אחר צהריים כמעט, "ויש לנו שיחות ממש משמעותיות ועמוקות. רק מהטון של ה'הלו' שלי רותם יודעת איזה יום עבר עלי, וגם אני מקשיב לה ומייעץ לה לגבי כל מיני בעיות שמתעוררות. הרבה פעמים היא באה לתחנת הרדיו שאני משדר בה, ומאוד נהנית מהחוויה".
ב־8 בערב מחזירים החונכים את האולם הגדול לסידורו המקורי. מפעילים מוסיקה מקפיצה ורוקדים, משתחררים. רעות ניגשת אלי ורק אומרת, "עכשיו הכל ברור, נכון?"
"עכשיו הכל ברור", אני עונה לה.
"אז לפחות תנסו את 'כנפיים'?"
"ועוד איך ננסה. חבל לי על כל השנים האלה, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם".
בעוד שבועיים, יתחיל עילי שלי ללכת לסניף "כנפיים של קרמבו" בראשון לציון.
hagitr@israelhayom.co.il