אחת הביקורות לספר הזה נכתבה ב"ניו יורק טיימס" על ידי לא אחר מאשר הרלן קובן, שאף הכתיר אותה "Killer Plot". מי אני שאתווכח. הגב' רולינג,
ג'יי. קיי. רולינג, הסופרת המצליחה ביותר בימינו בהפרש ניכר מכל הקולגות - יודעת לטוות סיפור. ואין צל של ספק שהעלילה משחקת תפקיד ראשי ב"תולעת משי" הספר השני (אחרי "קריאת הקוקייה") בסידרת קורמורן סטרייק, בלש פרטי, ועוזרתו הנאמנה רובין. האנלוגיה לשרלוק הולמס וד"ר ווטסון אינה מקרית. כל כישרון, כך מתברר, צריך סייד־קיק.
ולמי שנימנם במשך שנת 2014 ולא היה שותף לסוד שקשור לסידרת הספרים, העטיפה האחורית נחלצת לעזרתו, ובה נכתב שגלבריית הוא למעשה ג'יי. קיי. רולינג.
"תולעת משי" הוא ספר אנגלי כל כך עד שהקריאה בו נותנת תחושה של ישיבה בכורסה ישנה ליד האח המבוערת, בקוטג' ביתי וחמים. כלומר: כיף גדול. העלילה אמנם מתרחשת בלונדון המודרנית מאוד, אבל האווירה לגמרי אפופה בניחוח לבנדר. למציאות העכשווית אין כמעט השפעה על הדמויות או על מניעיהן.
למעשה, כשמוזכרת לעיתים העובדה שקורמורן, הגיבור הראשי, איבד חלק מרגלו באפגניסטן, הקורא נזרק לרגע לשולי הדרך: מה למלחמה באפגניסטן ולסיפור שנראה כלקוח משנות ה־30 של המאה הקודמת?
עצם העובדה שהגיבור שלנו הוא בלש פרטי תורמת להרגשה האנכרוניסטית (הנעימה) של הספר. מרבית גיבורי המותחנים המודרניים אוחזים במקצועות אחרים: הם קציני משטרה, או עורכי דין, או עיתונאים, ויש להם גם עיסוק "לגיטימי". סטרייק הוא רק בלש פרטי. כמו מישהו שנפל היישר מספרי ריימונד צ'נדלר למאה ה־21. הוא מתפקד קצת כמו פיל בחנות חרסינה בעולם ההייטקי ונראה כלא שייך לו. וזה מקסים.
כמו כל המותחנים הקלאסיים, הספר מתחיל עם אישה שנכנסת למשרדו של בלש פרטי. לא, היא לא בלונדינית שופעת ומהממת. להפך. "שיער מאפיר דק ורפוי נאסף מעל פניה בשתי מסרקות פלסטיק, והיא מצמצה לעברו מבעד למשקפיים מיושנים בעלי מסגרות פלסטיק גדולות מדי. המעיל שלה, גם אם נקי, נקנה בוודאי בשנות השמונים", מתארת רולינג את הגב' ליאונורה קווין, שבעלה, הסופר הפרובוקטיבי אואן קווין, נעלם בלי להותיר עקבות. היא כמובן מבקשת מסטרייק למצוא אותו.
החיפושים אחרי הסופר הנעלם נמשכים על פני עמודים לא מעטים, עד שנמצאת גופתו המושחתת (זה לא ספוילר - גם הסוד הזה נחשף על העטיפה). מכאן ואילך קורמורן סטרייק, למרות שיתעמת עם כל העולם, כולל חוקרי משטרת לונדון - ובהם מישהו שהוא הציל את חייו - ייצמד אל ליאונורה כעלוקה ולא ירפה, משום שהוא משוכנע, כנגד כל הסיכויים, שהיא לא אשמה ברצח בעלה.
התעלומה כולה סובבת סביב כתב יד של ספר שלא פורסם, של אואן קווין, בשם "בומביקס מורי" - תולעת משי בתרגום מלטינית. מדובר ברומן מפתח מרושע להחריד, שבו נחשפות הנקודות הפגיעות ביותר של כל עולם הספרות של לונדון, כלומר חוג מכריו הקרוב של קווין. באמצעות הספר, כך נראה, ביקש קווין לסגור חשבונות עם כל אלה שפגעו בו בעבר, ועורר בכך מהומת אלוהים.
רולינג נועצת שיניה בכיף גדול ובהנאה רבה בחוג הספרותי הבריטי, שאותו, מן הסתם, היא מכירה היטב. "קנאת סופרים תרבה חוכמה" נאמר אצלנו, אבל כנראה היא גם תעורר יצרים ושנאה, וכל אלה מצויים כאן בשפע, ומשמשים רקע חי ופועם לעלילה. סביב הסופרים עצמם נעים גם המשתתפים האחרים, החיוניים לתעשיית הספרות: סוכנים, מו"לים, עורכים ועוד, ואף אחד מהם, כך מתברר, הוא לא צדיק הדור. לכל אחד יש שלדים בארון, שאותם הוא מנסה להסתיר, ואף אחד מהם לא יוצא נקי מ"בומביקס מורי".
ברוח CSI. ג'יי קיי רולינג (אי.פי)
רולינג אפילו לא מוותרת על משחקי מילים עוקצניים ונותנת לכל גיבוריה שמות בעלי משמעות. כשהיא כותבת, מאבחן הרלן קובן בביקורתו, הקורא מודע לחלוטין לכך שהתובנות הללו על עולם הספרות מגיעות ממש מהפיסגה.
"לקרוא את רולינג כותבת על כתיבה זו הנאה צרופה," כותב קובן. לדוגמה, היא מספרת כי כדי להפיק את המשי מתולעי המשי, משליכים אותן למים רותחים; והאנלוגיה לסופרים מתבטאת בזה שגם הם צריכים להישרף בייסורים, כדי להפיק מעצמם את המיטב.
בד בבד עם העלילה הבלשית מתפתחת עלילה נוספת, מותחת לא פחות - עלילה רומנטית שבה מככבים רובין היפה והחכמה, עוזרתו של סטרייק, חתנה לעתיד מתיו, שאין מילה אחרת לתאר אותו מלבד פוץ, וסטרייק עצמו.
לעומת התיאורים (המרובים) והפלסטיים של גופתו המרוטשת של אואן קווין, שם רולינג נותנת לעצמה דרור ברוח העכשווית של סדרות "CSI" למיניהן, התיאורים הרומנטיים עדינים להפליא ובאמת נסוך עליהם מין חן אנגלי מאופק, המוכר לכל קורא של האחיות ברונטה. מן הסתם, נשמע על המשולש הזה גם בספרים הבאים בסידרה.
"תולעת משי" הוא לא ספר מושלם. הוא מעט ארוך מדי ויש כמה חזרות שעדיף היה לנו בלעדיהן. לדוגמה התיאורים החוזרים ונשנים על הכאבים שסטרייק חש בגדם רגלו. בכל פעם שסטרייק יעמוד על רגליו, קל וחומר ילך לאן שהוא - ישותף הקורא בכל אדווה של כאב שיחוש. מצד שני - מדובר בג'יי. קיי. רולינג. החולשות של הספר הן כקצף על פני המים, ואילו הספר עצמו - אוקיינוס של הנאה.
תולעת משי / רוברט גלבריית,
מאנגלית: אמיר צוקרמן, ידיעות ספרים, 517 עמ'
