עדויות מן החושך

העיתונאית והסופרת סבטלנה אלכסייביץ', זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2015, התפרסמה בזכות הפרוזה הדוקומנטרית העזה שלה אודות משטרים ודיכויים בתקופות חשוכות באירופה. האקדמיה השבדית נימקה את זכייתה בפרס נובל בכך ש"כתיבתה הפוליפונית היא אנדרטה לסבל ולאומץ בזמננו". בשנת 1984 ראה אור ספרה המשפיע ביותר - "הפנים הלא נשיות של המלחמה" (War's Unwomanly Face), ובו מאות רבות של עדויות של נשים מזמן הכיבוש הנאצי בבלארוס.

סבטלנה אלכסייביץ' תגיע בימים הקרובים לישראל ותישא דברים ביום ראשון הקרוב (7.2.16) במסגרת פרויקט "Open Lecture".

לפניכם קטעים מן "הפנים הלא נשיות של המלחמה", שתורגמו לראשונה לעברית על ידי שאול רזניק.

 

***

הגברים דיברו על מעשי גבורה, על תזוזות בחזית ועל המצביאים, ואילו הנשים דיברו על משהו אחר: עד כמה זה מפחיד להרוג בפעם הראשונה ואחרי הקרב לצעוד בשטח זרוע גופות. המתים שכבו בו, מפוזרים כמו תפוחי אדמה. כולם צעירים, וחבל על כולם, על הגרמנים ועל החיילים הרוסים שלנו גם יחד. בסיום המלחמה לנשים הייתה מלחמה נוספת. הם החביאו את תעודות הלוחם שלהן, את רישומי הפציעות, זאת מפני שהוכרחו ללמוד לחייך מחדש, ללכת על עקבים גבוהים ולהתחתן. אבל הגברים שכחו את חברותיהן לשדה הקרב ובגדו בהן".

***

בבוקר הקלגסים הנאצים הציתו את הכפר שלנו. ניצלו רק אותם התושבים שנמלטו ליער. הם ברחו חסרי כל, אפילו לחם לא לקחו. גם לא ביצים או פרוסות של שומן חזיר. בלילה נאסטיה, השכנה שלנו, הפליאה את מכותיה בבת שלה, משום שזו בכתה כל הזמן. לנאסטיה היו חמישה ילדים. יוליצ'קה, החברה שלי, היתה החלשה מכולן. היא כל הזמן הייתה חולה. היו לה ארבעה אחים קטנים, וכולם ביקשו אוכל. ואז נאסטיה יצאה מדעתה והחלה צווחת: "אווו, אווו". בלילה שמעתי את תחנוניה של יוליצ'קה: "אימאל'ה, אל תטביעי אותי! אני לא אעשה את זה יותר! אני לא אבקש ממך אוכל! לא, לא".

בבוקר כבר לא ראיתי את יוליצ'קה, ואף אחד לא הצליח לעלות על עקבותיה. ואילו נאסטיה… כששבנו לכפר שנשרף והפך לגחלים, ראינו את נאסטיה. היא תלתה את עצמה על עץ התפוחים השחור בחצר ביתה. ארבעת הילדים עמדו לידה וביקשו אוכל.

***

מישהו הסגיר אותנו וגילה לגרמנים היכן חונה גדוד הפרטיזנים. הם כיתרו את היער ואת כל הדרכים המובילות אליו. התחבאנו בתוך סבכי פרא, ניצלנו הודות לביצות טובעניות שהרחיקו את הקלגסים. הביצות היו מורידות שאולה את האנשים והציוד גם יחד. ימים על גבי ימים, שבועות ברצף עמדנו במים עד הגרון.

היתה איתנו קשרית שילדה לא מזמן. התינוק היה רעב, ביקש ציצי. אבל גם אימא היא רעבה, לא היה לה חלב. והתינוק ממשיך לבכות. הקלגסים מתקרבים, יש להם כלבי ציד. אם הכלבים יריחו אותנו, כולנו נמות. הגדוד מנה 30 איש. אתה קולט? אז קיבלנו החלטה.

לאף אחד לא היה אומץ למסור את הפקודה, אבל האישה הבינה לבד. את הצרור עם הילד הורידה אל תוך המים והמשיכה להחזיק עוד ועוד. זהו, התינוק לא בכה יותר. לא השמיע הגה. ואילו אנחנו נשארנו עם הפנים לקרקע. לא יכולנו להסתכל לא על האם ולא על עצמנו.

 

כריכת המהדורה האנגלית של "הפנים הלא נשיות של המלחמה"

 

***

היתה לי תורנות לילה. נכנסתי לחדר שבו שכבו פצועים קשה. היה שם קפטן, עוד לפני התורנות הזהירו אותי הרופאים שהלילה הוא ימות. לא יחזיק עד הבוקר. שאלתי אותו: "איך אתה? אפשר לעזור לך?" לא אשכח זאת… לפתע חייך, חיוך בהיר שכזה על פניו המיוסרות: "תפתחי ת'חלוק, תראי לי את החזה. אני מזמן לא ראיתי את אשתי". הייתי נבוכה, עניתי לו דבר או שניים. ואז יצאתי וחזרתי כעבור שעה. הקפטן שכב מת, והחיוך ההוא המשיך לבצבץ.

***

איך בכלל אמצא את המילים המתאימות? איך יריתי, אני יכולה לספר. אבל איך בכיתי - לא. זה לא ניתן להבעה. דבר אחד אני יודעת: במלחמה בן אדם הופך למזוויע ולבלתי מושג. איך ניתן להבין אותו?

את הרי סופרת, אז תמציאי איזה משהו. משהו יפה כזה, בלי כינים, בלי לכלוך, בלי קיא. בלי ריח של וודקה ודם. משהו שלא יהיה מפחיד כמו החיים"

(אנסטסיה איוונובנה מדבדקינה, טוראית, מקלענית)

***

את שואלת, איך המולדת קיבלה את פנינו? אני לא יכולה להפסיק לבכות. ארבעים שנה עברו, אבל עדיין לחיי לוהטות. הגברים החרישו, אבל הנשים היו צועקות לעברנו: "אנחנו יודעות מה עשיתן שם! פיתיתם את הבנים שלנו עם הכוס הצעיר שלכן. פרוצות קרביות, זונות מלחמה". היו מקללות אותנו בכל מיני ביטויים. אוצר המילים הרוסי הוא עשיר.

ערב אחד חבר ליווה אותי הביתה אחרי ריקודים, פתאום חשתי ברע, הלב התחיל לפרפר. "מה קרה?" "שום דבר, סתם התעייפתי מלרקוד". אלה שתי הפציעות שלי שבאו לידי ביטוי. זאת המלחמה שלי. אבל הייתי צריכה ללמוד להיות נשית, חלשה ושברירית. על אף שבמגפי צבא הרגליים שלי תפחו למידה 40".

(קלאודיה ס', צלפית)

 

 

.

נאום הזכייה של אלכסייביץ' בטקס פרס נובל בדצמבר 2015

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו