פסטיבל הסופרבול כבר בעיצומו. בית חרושת למלל ולצילומי סלפי שנמשך כשבוע עד בעיטת הפתיחה, וגם להתנהלות הפרה־סופרבולית יש חיים משלה. הכל החל לא בסופרבול הראשון, אלא בשלישי. כשג'ו ניימת', הקוורטרבק של הניו יורק ג'טס, השתזף על שפת הבריכה בשמש של פלורידה והבטיח לעיתונות ניצחון על בולטימור קולטס, הפייבוריטים.
זה היה אחרי ששני הגמרים הראשונים הסתיימו בניצחונות חד־צדדיים לאלופת ה־NFL גרין ביי על אלופות ה־AFL, וחשש שעוד תבוסה או שתיים כאלו יהרגו את רעיון הסופרבול. הג'טס ניצחו, הסופרבול - אם היה בכלל בסכנה - שרד.
אם נחזור ל־2016, קאם ניוטון, הקוורטרבק של הפנתר'ס, מזמין את הלחץ. פייטון מאנינג, הקוורטרבק של דנבר, כבר הכריז עליו כ"פנים של הליגה לעשור הקרוב" ולניוטון לא היתה בעיה להציע ש"תקשיבו לשריף כשהוא מדבר". והתקשורת שמחה לעסוק בכל דבר מחגיגות הטאצ'דאון שלו ועד להופעות ראפ מאולתרות.
ואם במשך העונה שאלנו בלחש אם חלק מהביקורת הסגנונית על ניוטון קשורה לצבע עור ולגזענות, ניוטון החליט דווקא עכשיו לפתוח את הדיון הזה. "אני קוורטרבק אפרו־אמריקני וזה מפחיד אנשים כי הם מעולם לא ראו דבר כזה", הכריז ניוטון והוסיף שאינו מקבל מספיק כבוד בגלל העניין הזה.
השאלה הראשונה היא אם לא מדובר בסחורה קצת משומשת? ב־1988 פתח דאג וויליאמס בסופרבול עבור הוושינגטון רדסקינס, גם כן מול דנבר. בפיגור 10:0 אחרי הרבע הראשון, וויליאמס הוביל את וושינגטון לניצחון 10:42 כשהוא מוסר לחמישה טאצ'דאונים. וויליאמס היה הקוורטרבק השחור הראשון שפתח במשחק הגדול והוא באמת בא מרקע של אפליה.
כשוויליאמס נבחר לשחקן השנה של הקולג'ים השחורים, רק מאמן מקצועני אחד בא לצפות בו משחק לפני הדראפט. זה היה ג'ו גיבס, מאמן ההתקפה של טמפה, שהיתה מועדון חדש שניצח רק שני משחקים בשתי שנות קיומו. אף שהוביל את טמפה לשלוש הופעות פלייאוף, קיבל את המשכורת הנמוכה ביותר מכל הקוורטרבקים הפותחים ומבערך מחצית הקוורטרבקים המחליפים.
טרי. השלד של צ'לסי // צילום: איי.אף.פי
קאם ניוטון משחק על הקלף הזה באיחור של 28 שנים. אחרי שזכה ב"הייזמן טרופי" ובבחירה הראשונה בדראפט. נכון, אין להכחיש שיש אנשים שלא אוהבים את הסגנון שלו כי הוא מייצג עבורם תרבות שחורה, אבל יש הבדל מאוד חשוב: כיום ברור שהאנשים האלו אידיוטים.
לניוטון מותר להגיד את מה שהוא רוצה. מותר לו לנצל את העובדה שאמריקה עסוקה בדיונים על אפליה גזעית בפרסי האוסקר. אבל לפחות בהיבט הספורטיבי, נשאלת השאלה אם ניוטון צריך את זה דווקא בשבוע הסופרבול.
ג'ון טרי, מנג'ר בפועל
לאנשים שעבורם כדורגל הוא טכניקה אישית, ג'ון טרי שיעזוב את צ'לסי בסיום העונה איננו יותר מאשר כדורגלן מעולה. אלא שכדורגל הוא לא באמת פלייסטיישן. כדורגל הוא אחדות קבוצתית ומוטיבציה ומנהיגות, ולכן ג'ון טרי הוא אחד מחמשת הכדורגלנים הטובים של המאה הזו.
נחמד מאוד להצליח בתוך היציבות של ברצלונה של שיטה והרכב יציבים באופן קוסמי כמעט מאז 2005. קל מאוד להצליח תחת המשטר הפרגוסוני במנצ'סטר יונייטד, או בתכנון היסודי בבאיירן מינכן. אבל מיום שננעץ הסכין בגבו של ז'וזה מוריניו בקדנציה הראשונה שלו במועדון, לצ'לסי לא היה כלום מכל זה. כיסאות מוסיקליים וגיליוטינה למנג'רים. בעל בית קפריזי, בזאר של סוכנים ויועצים בענייני רכש.
ובתוך האנדרלמוסיה הזו טרי היה השלד של צ'לסי. עונה אחר עונה, לרוב עם מנג'ר חדש, לא פעם עם שניים. בתוך תחושה שבה שני הפסדים רצופים הם סופו של המנג'ר, צ'לסי שמרה על יציבות כמעט מוחלטת במגרש. נכון, ללא מוריניו הוא השיג רק אליפות אחת, אבל צ'לסי היתה תחרותית כמעט כל עונה. בשנים שבין הקדנציות של מוריניו הגיעה שלוש פעמים לחצי גמר ליגת האלופות והוסיפה זכייה בליגה האירופית, תמיד עם מאמנים שמונו תוך כדי העונה.
הסאגות מחוץ למגרש, הטרגדיה של ההחטאה במוסקבה והעובדה שלא זכה לשחק בגמר גביע אירופה יצרו לפעמים תחושה כאילו מדובר בשחקן כאוטי. מעשית הוא סלע של יציבות, מאמן־שחקן בפועל של צ'לסי. שום שחקן במאה הזו לא היה קריטי למועדון בכיר כמו ג'ון טרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
