אם יש צמד מילים שיגרמו למרבית העיניים הישראליות לעווית של תסכול בשרירי הפנים, הן תהיינה "אופטימיות בקליבלנד". אבל גם אם המציאות שפכה דלי מים קרים על השמחה לאיד הישראלית שתחכה בפינה לפלייאוף, וצבטה בלב למי שכואב את כאבו של דיוויד בלאט, אין ברירה אלא להודות – קליבלנד אכן אופטימית, ניצחה בחמישה מששת משחקיה האחרונים, כולל 106:111 היום (ג') לפנות בוקר באינדיאנה, מקום שבו לא ניצחה שש שנים.
טיירון לו היה זקוק לניצחונות הללו כדי לצבור ביטחון וכדי שהמערכת תקבל ביטחון בו. למרות שחלב עדיין מטפטף משפתיו על הלוח הטקטי, יש כמה עניינים שהוא מצליח להרוויח מהם, שנוצרו מהשקט שאחרי האפטר שוק של חילופי המאמנים. למשל, שיחת השחקנים שיצרה אווירה של קבלת אחריות, עם רמזים שנאמרו שם דברים בפנים של לברון ג'יימס על מאמץ ואגו. והנה קווין לאב עושה פעולות הגנתיות על מנת להכריע את פול ג'ורג' ומפנים את המסר כי ההגנה של לאב דמתה עד כה למלחמת האזרחים בסוריה - היא הרבה יותר גרועה ממה שומעים עליה. והנה הכדור זז יותר, והקבוצה מנסה לרוץ יותר (אך לא מול אינדיאנה), וכולם אחים.
לאחר שנדמו רעשי הפיטורים נותרה קבוצה כדורסל שיצאה לדרך חדשה וגורמת לרבים לתהות אולי בכל זאת האנשים שם יודעים מה הם עושים. מעבר לניצחונות - כי מאזן מרשים היה גם לבלאט - יש תחושה שמשהו רענן התחיל, והאופטימיות המקומית נעה מאיפוק להססנות, שזוכרת שתוצאות בפברואר לא תמיד רלוונטיות ביוני, ושזו בכל זאת קליבלנד - עיר שהנחמה היחידה שלה היא שהיא לא דטרויט - ועד להשוואות מוגזמות של לו לפיל ג'קסון.
ג'קסון היה יושב בכיסאו בשלווה סטואית בעוד שחקניו נאבקים על המגרש, והוא מסרב להציל אותם בפסק זמן על מנת שיפתחו קשיחות מנטלית וימצאו פתרון. זה מה שלו עשה במשחק האחרון באינדיאנה, כשקליבלנד איבדה יתרון 11 נק', ואחר כך רץ להשוויץ לחבר'ה. אם אתם מריחים ריח של שתן, הוא כנראה מגיע מאזור הראש של לו. ועם הראש הזה השחקנים זורמים כרגע, עד למפל הגדול או למעיין הנעורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
