ב־16 בינואר 1979, היום שבו עזב השאה את איראן, עלתה משפחת אבגינסז לטיסה שתוביל אותה לארץ. את ההחלטה לעלות קיבלו מוסא ופרבאנה כמה ימים קודם לכן, כשיצאו בערב עם שני הילדים לשאוף קצת אוויר. אורלי נוי היתה אז בת 9, אז עוד קראו לה מוז'גאן, ועד היום היא זוכרת את הקור ואת הטעם המתוק של הלאבּוּ, ככה קוראים לראשי הסלק שמבושלים בסירופ סוכר ונמכרים בחודשי החורף ברחובות טהרן.
"ואנחנו עומדים שם, אני, אחי הגדול וההורים, עם הסלק ביד, ורואים איך פורצים לסניף הבנק שאבא שלי ניהל ומעלים אותו באש. אני חושבת שבאותו רגע ההורים שלי הבינו שבשבילנו זה נגמר. ואז הם הודיעו שאנחנו עוזבים לישראל. ישראל היתה הארץ הזו מעבר להרים, שממנה היו מגיעים לפעמים איזו גלויה או שוקולד השחר. כפית של שוקולד השחר היתה שיא הצ'ופר.
"זאת היתה התרגשות גדולה שנוסעים לישראל. אני חושבת שעד היום העובדה שאני פטריוטית ירושלמית קשורה לדימוי של ירושלים, שישב אצלי בראש בתור ילדה באיראן. העובדה שילדתי את שתי הבנות שלי בירושלים היא זכות אדירה בעיניי".
היא זוכרת את הכאוס ברחובות טהרן בימים ההם, רגע לפני עלייתו לשלטון של האייתוללה חומייני. זוכרת איך שנת הלימודים התחילה ומייד נפסקה, איך היו ברחובות הפגנות כל הזמן. "אני הייתי בבית ספר יהודי, אז או שלא היינו הולכים לבית הספר או שהיינו הולכים והלימודים היו נפסקים באמצע, כי התחילה הפגנה בחוץ.
"לא היו אז טלפונים ניידים, וההורים היו צריכים לבוא ולחפש את הילדים. ובגלל שגרנו ברחוב ראשי, כל ההפגנות היו ליד הבית. אני זוכרת את תחושת התוהו ובוהו כשהרחוב נשטף פתאום בלובשי שחורים שמחזיקים תמונה של איש זקן, שלא באמת ידעתי מי הוא. היתה תחושה מאוד ברורה שמשהו גדול קורה, אבל כילדה, האפשרות שלי להבין מה זה בדיוק היתה מאוד מוגבלת".
והיא זוכרת את ריח הסלק החמים, את ריח השריפה ואת ריח האלכוהול ששטף את הרחובות כשנופצו בעיר חנויות השתייה, כמו החנות שבה עבד פתאח, גיבור "טהראן, רחוב המהפכה", חלק מהטרילוגיה של הסופר האיראני אמיר חסן צ'הלתן (הוצאת ידיעות ספרים), שהיא תירגמה עכשיו מפרסית.
זה ספר שנקרא בשטף, נע בין טהרן שלפני ואחרי המהפכה, באזורים החמקמקים של טוב ורע, אמת ושקר. בין נדיבות לשחיתות, בין הערצה לאימהות מתירניות לבין שמרנות גברית, בין פחד מעולו של המשטר לבין החופש לזכור את המשטר הקודם. בין איראן האגדית לזו שמתענה בבתי סוהר וברחובות מחניקים, מיטלטלת בין כוחות ורצונות כמו הגיבורה, שהרזאד, הנחבטת בין מוסטפה, ארוסה הצעיר, לבין פתאח, רווק בגיל 40, מהמתעשרים החדשים של המהפכה, העוסק כרופא מטעם עצמו בשחזור קרום הבתולים של נערות בקליניקה שלו, שממנה יוצאות הנשים בדלת האחורית, ובה הוא פוגש את שהרזאד ונטרפת עליו דעתו, ואיתה נטרפת העלילה.
היוזמה לתרגום הספר, שנאסר לפרסום באיראן, היתה של אורלי. היא התוודעה לצ'הלתן כששמעה הרצאה שלו באירופה, ויצרה איתו קשר באי־מייל. אומרת שהוא שמח על הפנייה שלה, שבשביל סופרים שלא מגיעים לקהל האיראני, כל קהל שנחשף לְספר שלהם משמח אותם.
את השם העברי לספר בחרה בעצה אחת איתו, אפילו לא סיפרה לו שהיא נולדה ברחוב השאה, שב־79' שונה ל"רחוב המהפכה", כמו שגילו הוריה כשחזרו לטהרן למכור את הבית, להביא איתם כל מה שיצליחו בשביל התחלה חדשה.
שלושה חודשים הם נעדרו מהארץ, את הילדים השאירו בפנימייה בבני ברק. "העולם מתהפך עלייך", מחייכת אורלי את זיכרון הימים הראשונים, כמו מבקשת לחזק את הילדה שהיתה אז. שלא תיבהל, שאמא ואבא תכף חוזרים, "יש מהפכה ואת פתאום בארץ אחרת, לא עם המשפחה שלך, ואת צריכה להסתדר. זו היתה חוויה מעצבת".
הציקו לך בפנימייה?
"היא לא זכורה לי בחיבה. בעיקר בגלל הנסיבות, לאו דווקא בגלל שהפנימייה עצמה היתה קשה".
• • •
קרוא וכתוב בעברית היא למדה עוד בגן, את הדיבור רכשה במהירות, כי בפנימייה לא היתה ברירה. וכשההורים חזרו מטהרן, גילו שגם לבת שלהם יש שם חדש.
כשנפרדו עוד קראו לה מוז'גאן, שפירושו בפרסית גבוהה "ריסים", דרך לבטא את יופייה של האישה, אבל המורה בפנימייה אמרה שצריך לבחור שם אחר, ואורלי הכי נראָה לילדה, מכל השמות שהכירה. אומרת שהיום בטח היתה בוחרת בענת או נעמה, "ע' זו אות מאוד עברית בעיניי, חשובה, ולבנות שלי נתתי שמות עם ע' - נועה (16 וחצי) ויעל (13)".
במשפחה עוד קוראים לה מוז'גאן, הוריה ניסו לשמר את השפה ודאגו שבבית יהיו ספרי ילדים בפרסית, אבל בהצלחה מוגבלת. "משימת חיי באותה תקופה היתה להיות יותר ישראלית מהישראלים", היא אומרת בעברית חפה מבדל של מבטא, "זה ברמה של הישרדות חברתית. עברתי את כל הקלישאות - לאסור על ההורים לדבר פרסית כשבאות חברות, לא לשמוע מוסיקה פרסית. רק כשהתבססה הישראליות שלי, התקרבתי בחזרה לפרסית".
היא פעילה מזרחית, עורכת באתר "שיחה מקומית" ומתרגמת מפרסית, אהבתה הגדולה היא שירה פרסית קלאסית, "אבל אלה לא דברים שאני מעזה לגעת בהם". בטח שלא ב"שאהנאמה", אפוס המלכים, שנכתב בפרסית בשנת 1000, המספר על העבר ההיסטורי והמיתי של איראן, מבריאת העולם ועד לכיבוש המוסלמי במאה השביעית. יצירה שעד היום מספקת תחמושת להתרסת העם נגד המשטר.
נוי מתמקדת ביצירה מודרנית. "אני קוראת פרוזה עכשווית ומרגישה שאני צריכה שני מחזורי חיים כדי להכיר לציבור הישראלי את כל העושר הזה".
אורלי נוי (התינוקת משמאל) עם משפחתה באיספהן. אז עוד קראו לה מוז'גאן
בעולם אין הרבה שמתרגמים ספרים מפרסית, בארץ היא היחידה שמתרגמת פרוזה. כשאני שואלת אותה איך זה קרה שמקהילה כל כך גדולה וחזקה לא צמחו יותר מתרגמים, יוצא ממנה הלהט.
"זו טרגדיה בעיניי שכל התרבות הזאת לא מצאה את מקומה, כמו שכל יהדות המזרח לא קיבלה פה ביטוי. כפעילה מזרחית אני מאמינה שהמאבק המזרחי האקוטי ביותר הוא המאבק התרבותי. אני כמובן אומרת את זה מהפריבילגיה שלי כמעמד בורגני מבוסס, שלא זקוק לגני הילדים של ש"ס". ולפני שאני נושמת לקראת שאלה היא מוסיפה שהיא יודעת שמייד ישלפו את מופז ואת ריטה, "אבל זאת התגנבות יחידים".
בעיקר יגידו לך שדי להתבכיין. הנה, בעולם המוסיקה הכסף הגדול הוא בזמר המזרחי.
"תרבות פופולרית זה סיפור אחר. אבל תרבות, במובן הרחב שלה, ברבדים העמוקים שלה, לא יכולה להשתמר בלי תמיכה ממסדית. זה שהתרבות הפופולרית משתמרת זה יפה מאוד, וגם זה על אפו ועל חמתו של הממסד.
"בזמנו ניתחנו את תקציב התרבות של מדינת ישראל. תרבות ערבית מקבלת שני אחוזים, תרבות מזרחית מקבלת פחות מאחוז. המדינה תומכת בתיאטרון היידי, אבל התיאטרון המרוקאי לא מקבל שקל. זה הרובד שהולך ונמחק.
"תרבות היא עמוד שדרה של קהילה, וכשמרסקים את עמוד השדרה, כל מה שנשאר לך זה למצוא את דרכך בהתגנבות יחידים. יש כאלה שעושים את זה.
"אהוד ברק הגדיר פעם את ישראל כווילה בג'ונגל. אני חושבת שזה בא לידי ביטוי גם ביחס למזרחים, כי התרבות שלנו, לפי התפיסה הזאת, היא תרבות הג'ונגל. זה יושב גם על המון בוּרות. כי מצד אחד מסרבים לממן את התרבות הזו, מסרבים להכניס אותה בדלת הקדמית, לאפשר לה לצמוח ולהתפתח, ומצד שני אומרים לך 'את נטולת תרבות'.
"קחי לדוגמה את עניין השטרות. כשיושבת בוועדה הזאת שרי רז, אושיית תרבות, ואומרת לך 'אני לא מכירה אף משורר מזרחי חשוב מהמאה ה־20', זו בורות שלה, שהופכת את זה לאמת אבסולוטית - אם שרי רז לא מכירה, אז אין. ואז המחיקה הופכת ליותר קלה. בגלל זה אני חושבת שהמאבק היום הוא כל כך אקוטי כמאבק תרבותי פוליטי".
את מי היית רוצה לראות על שטר?
"את רבי דוד בוזגלו או את ויקי שירן המדהימה, ואת אלה אני שולפת עכשיו מהשרוול, בלי לשבת ולחשוב בתוך ועדה. במקרה, אלה שני אנשים שלעשייה התרבותית שלהם היתה גם משמעות חברתית עצומה, מנהיגים בעלי שיעור קומה. השיח הישראלי מתעלם מזה לגמרי".
אז מירי רגב היא גיבורה?
"לא בעיניי, כי במהלך הגדול יותר היא חותרת תחת כל מה שאני מבינה כמאבק מזרחי אמיתי. ההגדרה שלי למאבק מזרחי תרבותי קשורה להתחברות למזרח, למרחב הלבנטיני שבתוכו אנחנו חיים. רגב מציעה בדיוק את הדבר ההפוך: הסתגרות בווילה המדומיינת, עם קצת שיפוץ פנים".
• • •
אבל לא רק להט הצדק עולה מגרונה כשהיא מדברת על הנגשה של תרבות פרס. במילים שלה יש גם רצון לחלוק איתנו איזה גן יפה שהיא מכירה והיתה רוצה שנכיר. כשאני אומרת לה את זה, היא מחייכת. "אני מאה אחוז ישראלית ומאה אחוז איראנית. אני פטריוטית איראנית גאה ופטריוטית ישראלית גאה, אין בזה שום סתירה. לכן אני גם פועלת מתוך תחושה שהבורות הזאת לא טובה לישראל שלי".
איראן היום נתפסת כאויבת הכי גדולה של ישראל. הלב נקרע?
"ברור, איזו שאלה. יש לנו משפחה שנשארה לגור בטהרן"
סבא וסבתא?
"לא, הם ברחו בדרך לא דרך בזמן מלחמת עיראק־איראן. אפגינסטן, פקיסטן, גמלים, חמורים, כל הסיפור. יש עוד משפחה שנשארה".
למה מישהו בוחר להישאר?
"אי אפשר להסביר את עומק הקשר בין הקהילה היהודית שם לבין איראן. הם באמת יָנקו את כל ההוויה המפוארת הזו. לא קל להתנתק. בישראל מדברים הרבה פעמים כלאחר יד על מהלך של הגירה. זו איוולת ואטימות איומה. המשפחה שלי היא אמנם סיפור של קליטה מוצלחת, אבל אין לי ספק שגם אחרי 36 שנים פה, אין יום שלהורים שלי לא כואב. אין יום שהם לא בתוך הקריעה".
מילים דומות היא תגיד לי אחר כך, כשאשאל אותה למה צ'הלתן חזר לכתוב באיראן אחרי שנתיים באיטליה, שאליה גלה בעקבות איומים על חייו. אמרתי לה שמרשים בעיניי איך, מתוך החרמת הספרים וסתימת הפיות, השירה והספרות והקולנוע באיראן ממשיכים להתעקש ליצור. לעיתים הם מהלכים בין הטיפות, ולעיתים בוחרים בישירות בוטה. מצד אחד האומץ, ומצד שני התחושה כאילו משהו ביחסים שבין המשטר לאמנות מאפשר דברים שבצפון קוריאה, למשל, לא היו עולים על הדעת.
אמרה שבשביל להבין את האיראנים צריך להכיר את ההומור שלהם, שהוא המאפיין האיראני המובהק, ואת המקום של התרבות בהוויה האיראנית. "זה ברמה כזו שכאשר נפגשים שני כפריים אנאלפביתים גמורים, הם יצטטו אחד לשני את מיטב המשוררים הקלאסיים. זה גם מה שמאפשר קיום של איזושהי זהות איראנית, שלא תלויה במשטר.
"מדובר בציביליזציה בת אלפי שנים, שראתה הרבה משטרים באים והולכים, אבל התרבות שעומדת בבסיס של כל זה מאפשרת גם זהות לאומית, שלא תלויה במשטר הנוכחי, אלא יונקת משורשים עתיקים".
למשטר האייתוללות יש גבולות ברורים? הם לא ייגעו במשוררים הקלאסיים גם כשרוח היצירה נוגדת את המשטר?
"בשנים הראשונות אחרי המהפכה, המשטר ניסה לסרס את הזהות האיראנית. לאסור כל מיני חגים פגאניים. לא הצליח. אם תלכי, למשל, לקבר של כורש בראש השנה הפרסי, נורוז - תגלי שזה אתר עלייה לרגל. אני גם רואה את זה בפייסבוק. השמות של כל החברים האיראנים שלי, שנולדו אחרי המהפכה, הם מתוך השאהנאמה. מאה שנה לא נתנו לילדים באיראן שמות כאלה. זהו סוג של התנגדות אזרחית דרך הילדים".
ההתחברות שלה לחברה האיראנית עוברת דרך האינטרנט והרשתות החברתיות. "ברמה העממית אין עוינות לישראל, חלק מזה קשור לעובדה שבאופן מסורתי, איראנים שונאים ערבים הרבה יותר ממה שהם שונאים יהודים. מבחינתם, זה היה כיבוש ברברי שכפה על איראן תרבות נחותה מהם. אבא שלי עוד זוכר שאחרי ששת הימים לקוחות איראנים הגיעו עם זרים ענקיים לברך אותו על הניצחון".
יכול להיות שיש בדברים שלך איזו תמימות של מישהי שלא נמצאת שם תחת מכבש דיכוי יומיומי?
"אני מאוד משתדלת לא לעשות אידיאליזציה לחיים שם. אני מבינה שבנקודת הזמן הזאת קשה מאוד באיראן, אבל אני יודעת שיש לאיראנים פרספקטיבה היסטורית, שמבינה שזה רק פרק אחד בתולדות האומה הזאת. זה כל מה שזה".
את מאמינה שעוד תחזרי לטהרן?
"מאז המהפכה ועד עכשיו איראן עוד לא התייצבה. זה רק מתחיל לקרות. עכשיו מסירים את הסנקציות. אני את הבנות שלי עוד אקח לאיראן, אני יודעת את זה". √
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו