"הם ידעו, כולם, שהם נדונו למוות. שהם יחיו רק כל עוד יהיו מסוגלים לעבוד", אומר באמצע חקירתו רודולף פרדיננד הס, מפקדו הראשון של מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. היום מצוין בעולם יום השואה הבינלאומי, בתאריך שבו שוחרר אושוויץ בידי הצבא האדום. הס, אימת אסירי אושוויץ, עומד בדוקודרמה הישראלית למשפט יחיד, מול חוקר פולני, המבקש לרדת לחקר מניעיו. זוהי דרמה קטנה, צנועה וקשה מנשוא, מצמררת במינוריות שלה. בחדר אחד ניצבים זה מול זה שני גברים (כשחייל סימבולי משקיף עליהם מהצד), ובעבודת משחק מאומצת מנהלים בגרמנית משחק מוחות קטלני, קפוא ומשתק. "לא חשבתי על זה בזמנו. קיבלתי פקודה והייתי צריך לבצע אותה", מודה הס באחד מרגעי השיא של הסרט. "למה לא סירבת?" מגיעה מייד השאלה המתבקשת. ותשובות, אין.
הסרט, המבוסס על האוטוביוגרפיה שכתב הס בכלא הפולני בטרם הוצא להורג, דורש התמסרות טוטאלית מהצופה. הוא תיאטרלי, איטי עד כאב, עמוס שתיקות מעיקות וחילופי מבטים. במובנים מסוימים אפשר לראות בו סרט שואה קלאסי, שבו ברור מי הטוב ומי הרע, אך אין כאן ייצוג פיזי לקורבנות, כמקובל בסרטי הז'אנר. הקורבנות של הס והזוועה שחוו הם הנושא, אך קולם ופניהם לא נראים ולא נשמעים. בטוויסט מוכר מסרטי שואה, המענה והרוצח הופך לקורבן. היוצר ארז פרי מבקש להסביר איך זה קרה להס, מה הביא אדם לעמוד בראש בית חרושת למוות, איך גדל ילד שהפך לרוצח המונים אכזר ונתעב.
במובנים אחרים אפשר לראות ב"הקומנדאנט" מותחן פסיכולוגי אפל שסופו ידוע מראש. פרי לקח על עצמו משימה שאפתנית ורקח מעלילה היסטורית דרמה טעונה וכבדה. אין נושא שמטופל ביצירות יהודיות וישראליות כמו השואה, וכמו יוצרים אחרים, פרי בחר לטפל בה מתוך שאלות הבסיס. מהו רוע, היכן הוא צומח והאם בכל אדם טמון גלעין הרוע. השחזור התקופתי זורק את הצופים ל־1946. אלברט, עורך דין, מקבל משימה לחקור פושע נאצי ידוע לשמצה. המפגשים בינו לבין הס מתועדים על סלילי הקלטה, ואלברט דורש מהפושע להעלות את זיכרונותיו גם בכתב. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, חוזרת לילדותו הפסטורלית של הס, בן עשירים חובב טבע ובעלי חיים, דרך החלטתו להתגייס לשורות האס.אס ועד לקבלת המינוי כמפקד אושוויץ. "תמיד מילאתי את חובתי במהימנות, בחריצות, ולשביעות רצונם המלאה של כולם", אומר הרובוט הגרמני. והצינה חודרת דרך המסך ללב.
פרי שירטט פריימים מדויקים, כמעט ברמה בלתי אנושית. סימטריות מוחלטת בין הקירות המלוכלכים, התמונה התלויה על הקיר, המרחק בין הנחקר לחוקר. הסימבוליות העומדת מאחורי העיצוב האמנותי ברורה, להבדיל מתפקידו של העירום בסרט. אם את סצנת המקלחת הפרובוקטיבית של הס עוד אפשר לתרץ - כך נחשפת מלוא אנושיותו של השטן, גם הוא בשר ודם, חשוף ופגיע - לסצנת הסקס של אלברט עם האישה הזרה, קשה למצוא צידוק. הרבה חורים שחורים וסימני שאלה נותרים בתום הצפייה בסרט המעורפל והקשה הזה. סצנת הסיום היתה צריכה להיות הוצאתו להורג של הס, המצולמת מזווית לא שגרתית, כשרק פלג גופו התחתון גלוי למצלמה, כשברקע מהדהד משפט שאמר קודם, "מהרגע שהחלה ההשמדה ההמונית כבר לא הייתי מאושר באושוויץ".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו