יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שיחול השנה ביום רביעי, 27 בינואר, מבקש להפנות את תשומת הלב העולמית לא רק לשואה, לנספים ולניצולים, אלא גם לתופעות כלל־אנושיות כשנאת זרים על רקע אתני ואמונה דתית, ולחשיבות זכויות אדם. מטבע הדברים, אם כן, הזרקורים מופנים לרוב לספרי היסטוריה וסוציולוגיה. לצד ספרים אלו התפרסם לאחרונה ספר שעלול לחמוק מן העין: צנום, עטיפתו אפרורית, ושם המחברת, ינינה השלס, לא מוכר לרבים.
ואולם, "בעיני ילדה בת שתים־עשרה" (הוצאת פרדס) הוא הפוך מכל מה שמוכר וגנרי. דווקא הקורא הישראלי, שצבר קילומטרז' בתחום ספרות השואה, ימצא את עצמו נרעש, חסר אונים, בעת קריאת היצירה, אשר באופן מתמיה מתפרסמת בעברית רק עתה, שנים אחרי ששכבה בארכיון יד ושם וכבר עשתה לעצמה שם בכמה מדינות בעולם.
"בעיני ילדה בת שתים־עשרה" כשמו כן הוא - תיעוד שכתבה השלס בבית מסתור לאחר שניצלה כמעט בדרך נס ממחנה הריכוז יאנובסקי. תיעוד לא רק של קורותיה וקורות בני משפחתה, אלא בעקיפין של הווי החיים של קהילה יהודית שלמה שכמעט נמחתה כליל מעל פני האדמה; החל בכניסתם של הגרמנים ללבוב ב־30 ביוני 1941, שלוותה בפוגרום אכזרי, דרך הסנקציות הכלכליות, האקציות הקשות והחיים בגטו ועד מחנות הריכוז וההשמדה.
העדות נמסרת בפשטות, בלשון לקונית ודחוסה. אולי זו גם הסיבה שברגעים שבהם המספרת חולקת את רגשותיה עם הקוראים, הדבר ממש שובר את הלב. לא ייאמן שאת הטקסט הזה - עדות היישר מהתופת ויצירה ספרותית כאחת - כתבה ילדה בת 12.
השלס, שעלתה לארץ אחרי המלחמה, היא כיום ינינה אלטמן, דוקטור לכימיה בגמלאות, פעילה חברתית, סופרת שפירסמה עד כה כשישה ספרי עיון ופרוזה; על אחד מהם, "הם עוד חיים", זכתה בפרס אקו"ם. היא מתגוררת בחיפה, נשואה לקלמן, פרופסור לפיזיקה, ולזוג שני בנים וחמישה נכדים.
דירת האלטמנים מוארת, מרוהטת בצניעות, עמוסה בספרים. בגינה שלמרגלות הבניין סירבו הצמחים לגדול; אלטמן הציבה בה כדים בגדלים שונים והפכה אותה לגן ירוק ופורח, דימוי ההולם את אורחותיה, שעל אף התופת שעברה לא רק ששרדה, אלא אף כבשה פסגות מקצועיות ויצירתיות.
אפשר אפילו לטעון שאלטמן חייבת את חייה לספרות. "למחנה יאנובסקי היתה היסטוריה משלו", היא מספרת על החודשים האחרונים לקיומו, שבהם היתה במחנה לאחר הפרידה הכואבת מהוריה, שבדיעבד התברר לה שנרצחו. במחנה חברה ינינה במקרה לאדם בשם מיכאל בורוביץ'; במקור מקרקוב, סופר ידוע ופעיל במפלגה סוציאליסטית פולנית. "הוא שם לעצמו למטרה להקנות לאנשים איזה תוכן נפשי מול החידלון הזה", מסבירה אלטמן בפשטות, "ואני נהגתי לחבר שירים ולדקלם אותם לפני הנשים בלילות".
השמועה על הילדה שמחברת שירים מדי ערב ב"חולות" - שטח צמוד למגורי הנשים, שם נערכו הוצאות המוניות להורג - הגיעה לבורוביץ' והקשר נוצר והתהדק. "כשהגרמנים תקפו ב־1941 את בריה"מ ונכנסו ללבוב, חבריו למחתרת איתרו את בורוביץ' במחנה והצילו אותו. הוא היה אציל נפש והתחנן שיצילו מלבדו אנשים נוספים. אני הייתי בהם".
"כתבי מה שאת זוכרת"
אלטמן ונערה נוספת חולצו לדירת מסתור וקיבלו מזון. מארישיה הוכברג־מריאנסקה, לימים מרים פלג - פעילה במחתרת - ביקרה אותה יום אחד במקום המסתור ונתנה לה מחברת ועיפרון. "היא אמרה לי, 'תכתבי את כל מה שאת זוכרת'", נזכרת אלטמן, "היא ידעה על כושר הכתיבה שלי".
כתב היד המקורי נמצא כיום בארכיון מוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות. אלטמן מציגה בפניי עותק מתפורר, ואני מופתעת לגלות שהוא כתוב כמעט ללא מחיקות. "אני מתפלאת כשאני רואה אותו", היא מעירה. "היום לא הייתי מסוגלת לנסח משפט בלי לשנות אותו פעמיים ושלוש בדרך".
אני שואלת את אלטמן כיצד היא רואה היום את חוויית הכתיבה ההיא, שהיתה כרוכה בתעצומות נפש של ילדה. "הכימיה ריפאה אותי, ניקתה אותי", היא משיבה. "זה עולם עשיר. הוא בולע את כולך. אז אין מקום. רק כשאני שוב עוסקת בזה, זה חוזר אלי. לא יודעת", היא מביטה לנקודה רחוקה, "אולי זו אחת התכונות של הזיקנה, שהעבר הזה חוזר. נמחקים דברים קרובים ומה שנשאר עמוק לפני שנים עוד קיים".
כימיה בפרט והרציונל והמדע בכלל הם, כך נראה, מקום המפלט של אלטמן, ילידת 31', כימאית אורגנית בהכשרתה, ששימשה יותר מ־40 שנה חוקרת, בין היתר בטכניון, במכון ויצמן ובאוניברסיטת מינכן. כשאני אומרת לאלטמן כי מיומנה עולה גם מבט סוציולוגי, היא אומרת: "זה פרדוקס, אני חושבת
שהדבר נובע מכך שבמובן מסוים, במחנה הריכוז היה לי טוב יותר מאשר לילדים שהיו מסתירים אותם מתחת למיטה ובתוך הארון. הסבל הנפשי של ילד שנאלץ לשאול את עצמו שוב ושוב 'איפה אמא שלי? מה אירע לאחותי?' הוא קשה הרבה יותר".
באופן כללי עולה מתוך הסיפור דמות של ילדה עצמאית, שורדת, בעלת תושייה.
"יש דברים שהיום אני לא יכולה להסביר. אני יודעת שהשתוקקתי לראות את סוף המלחמה. לראות חיילים גרמנים נסוגים ואת חיילי הצבא האדום נכנסים. באותה עוצמה ששנאתי אותם, כך חיכיתי לרגע הזה. המקלט האחרון לפני סיום המלחמה היה בבית יתומים בפורונין שבאזור הרי הטטרה - אווירה כפרית מרשימה. לא הרגשנו מתי המלחמה נגמרה. זה הציק לי שנים, שהפסדתי את זה".
"בעיני ילדה בת שתים־עשרה" הופיע לראשונה בדפוס בפולין כבר ב־1946, אלא שבגירסה מצונזרת. "אבי עורך ראשי של עיתון יהודי", מספרת אלטמן, "כשפרצה המלחמה, הוא ברח מלבוב לרומניה, אך כששמע שלא גרמנים נכנסו אלא סובייטים חזר לעיר והוכנס לבית הסוהר". חמשת העמודים הראשונים שעוסקים באביה צונזרו. "בפולין העממית של אז, לכתוב שאבא ישב בבית הסוהר בתקופה הרוסית זו חותמת כזו שלא יכולה להביא טובות".
לאחר 70 שנות שכחה נראה שיומנה חווה תחייה מחודשת: ב־2014 הופיע בספרדית, ב־2015 פורסמה מהדורה פולנית נוספת, לא מצונזרת. בקטלאנית כבר יצאה מהדורה שלישית והוא עתיד לראות אור בצרפתית. "כשפנו אלי מהוצאת פרדס קפצתי על ההזדמנות", היא אומרת, "וכשגם יד ושם הודיעו לי כי הם מעוניינים לתרגם את כתב היד, אמרתי להם שכבר מאוחר מדי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו