לפני שלושה חודשים, אחרי החגים, ביקשה דפנה מאיר להוריד את היקף המשרה שלה כאחות במחלקת טיפול נמרץ נוירוכירורגי בבית החולים סורוקה. הסיבה: היא החליטה לסדר את הבית, לעשות את "הפסח של כל הזמנים". בחודשים הללו היתה יותר בבית, עם הילדים. היא סיימה לסדר את החדרים, המחסן והבוידעם, עברה פינה־פינה, בארונות הבגדים ובפינה שמתחת למדרגות, מיינה את כלי התפירה ואת הניירת, ואחרי שצבעה את דלת הכניסה בכחול עמוק, הגיעה אל המשימה האחרונה: סידור כלי העבודה של נתן. בבוקר יום ראשון השבוע עברה עם בעלה על הקופסאות המבולגנות, שאלה מה אפשר לזרוק, וסיפרה שהיא מתכוונת לסדר ולמיין את אינספור הברגים שלו. "אמרתי לה, מי מסדר ברגים? אף אחד לא מסדר ברגים. אבל דפנה לא היתה כל אחד".
צילום: יוני ריקנר | צילום: יוני ריקנר
אחר הצהריים עוד ישבה במטבח וסביבה ארגזי כלי העבודה. היא היתה נחושה להשלים את האוברול לבית. הדלת היתה פתוחה. עקיבא (15) היה בישיבה התיכונית מקור חיים שבה הוא לומד; נועה (11) היתה בחוג התעמלות קרקע; האח הקטן (4) היה בביקור אצל רופא בגוש עציון עם אביו נתן; רננה (17), אהבה (10) וילד נוסף (6) שהו בקומת הבית התחתונה, שם חדרי השינה. דפנה היתה בקומת הכניסה, העליונה יותר.
"שכבתי על המיטה של ההורים בקומה התחתונה ודיברתי בטלפון עם אוזנייה באוזן אחת כשפתאום שמעתי את אמא צורחת למעלה, בסלון", מספרת רננה. "חשבתי שהיא ראתה ג'וק או נדל, מה שהיה קורה לפעמים, אבל הצרחות היו שונות וממושכות. רצתי למעלה, בדרך עף לי הטלפון ונשבר, את המדרגות האחרונות דילגתי מהר. כשהגעתי, המחבל כבר הפיל אותה לרצפה.
"כשהוא ראה אותי, הוא ניסה להוציא את הסכין מהגוף שלה כדי לפגוע בי. היא לא נתנה לו. ממש נלחמה שלא יוציא את הסכין. ראיתי אותם נאבקים. האחים שלי התחילו לעלות למעלה. צרחתי להם שיירדו למטה. אחי הקטן בכה. צרחתי בהיסטריה, בפאניקה. אחרי כמה שניות המחבל ברח, כנראה מהצרחות. ראיתי שאמא מנסה לנשום, אבל היא כבר לא הגיבה. אני מקווה שהיא לא שמעה את הצרחות המחרידות שלי.
דפנה מאיר ז"ל. "אמא היתה יושבת איתנו שעות"
"רצתי אליה, חשבתי להוציא ממנה את הסכין, אבל נזכרתי שאסור להוציא גוף זר מהגוף, אז רצתי לטלפון. את המספר של המוקד הצבאי לא הצלחתי לזכור. התקשרתי למד"א ונתתי את כל הפרטים. אמרתי להם 'היה פה מישהו, דקר את אמא, ויצא'. לא הצלחתי להוציא מהפה שלי את המילה 'מחבל'. אמרתי לה 'אמא, תנשמי, תנשמי', והתקשרתי לאבא. הרגשתי שאמא שומעת אותי למרות שלא ענתה. אחר כך הבנתי שזה נגמר".
נתן קיבל את שיחת הטלפון מבתו כשהיה במרפאה באלון שבות עם בנו, מרחק 50 דקות נסיעה מהבית. "רננה התקשרה ואמרה לי שמחבל דקר את אמא, שהיא מנסה לנשום, שהאמבולנס בדרך, וניתקה. היא כבר הבינה אבל נתנה לי עוד קצת זמן לחיות עם הספק. ניסיתי להתקשר אליה שוב ושוב והיא ענתה רק פעם אחת ואמרה 'מטפלים באמא'. זה היה מוזר, מטפלים בדפנה, בבית, 45 דקות? לא מפנים לבית חולים? ניסיתי למצוא את הבן שלי בישיבה, לא הצלחתי. התקשרתי לאנשים נוספים, לראש המועצה, אבל אף אחד לא ענה לי. הדלקתי את הרדיו באוטו, שמעתי שאישה נרצחה בעתניאל, כיביתי את הרדיו".
כשמישהו מהנוכחים מעיר (בצדק) שאסור היה להוציא את המידע לכתבים לפני ההודעה למשפחה, רננה אומרת שהיתה מעדיפה לשמוע על כך מהרדיו מאשר לראות זאת בעיניה. מייד אחרי ששמע על הפיגוע ברדיו התקשר נתן אל אמו ואמר לה "דפנה נרצחה, ברוך דיין האמת. השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך. אני מודה על כל דקה במחיצתה של דפנה".
קראה תיגר על הרבנים
דפנה מאיר, בת 38 בהירצחה, נולדה וגדלה באזור שפלת החוף להורים שהתקשו לגדל את ילדיהם. אביה אינו בין החיים היום ואמה לא בקשר איתה מאז הילדות. מכיתה ד' שהתה בפנימיית "אחוזת שרה", ומאז גיל 13 אומצה באומנה על ידי משפחת מואטי ברמת חן. בתיכון היתה חלק מחברת הנוער בקיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן.
נתן, בנו של פרופ' אלחנן מאיר, מומחה לפסיכולוגיה תעסוקתית בעל שם עולמי, גדל בשכונת רחביה בירושלים. "גדלתי במקום הכי בורגני בארץ, הכי רחוק מהמציאות שדפנה גדלה בה. נפגשנו בצבא, בדרום לבנון. אני הייתי חובש קרבי והיא תצפיתנית של חיל האוויר. כשראיתי אותה בפעם הראשונה, עם כובע ותלתלים שקופצים ממנו, התאהבתי בה בשנייה. התלתלים היו חלק ממנה. בבקרים היתה קמה כאילו שחישמלו אותה ואומרת לי: 'ככה אתה אוהב אותי?'
"משפחת מאיר ותושבי עתניאל בהלוויה, השבוע // צילום: אי.פי.אי
"היו לי חברות לפני כן, לתקופות ארוכות, אבל כשראיתי את דפנה אמרתי - זהו, נגמר. בתוך שבועיים הצעתי לה נישואים. בזוגיות שלנו כל הזמן בנינו. לא הפסקנו אף פעם. מסע של זוג שנמצא כל הזמן בשנה הראשונה לנישואים, בונה את הקשר ונותן מרחב אינסופי וגיבוי אינסופי.
"הדבר שהסכמנו עליו לפני החתונה היה שנפתח את הבית שלנו לילדי אומנה. שנינו הכרנו את החומר: היא בתור ילדת פנימיות שגדלה בלי בית; אני כבן למשפחה שלקחה ילדי אומנה וגדל עם אחים כאלה. היו לנו שתי החלטות: לא לקחת תינוק מתחת לגיל שנה, ולא לקחת ילד עם צרכים מיוחדים. ברוך השם שלא עמדנו בשתי ההחלטות האלה".
שני אחים באומנה הצטרפו למשפחת מאיר לפני כארבע שנים. דפנה, שחוותה קרע ברחם במהלך הלידה הרביעית ואושפזה במצב קשה, התבשרה שלא תוכל ללדת עוד. לבת הרביעית החליטו לקרוא אהבה. השם הלא שגרתי עלה אצל כל אחד מהם בנפרד, בלי שהשני יידע. "אם יש משהו שחשוב לנו להעביר זה שעוד אנשים יבינו כמה אומנה חשובה", אומרת רננה בבגרות לא שכיחה. "יש המון ילדים שאין להם בית רחב לב לגדול בו. ויש הרבה משפחות שיכולות לקחת ילדים וסתם נותנות לעצמן תירוצים למה לא. גם אנחנו לא יכולים, לפעמים נגמר הכוח ולפעמים חושבים שעשינו טעות, אבל אנחנו לא מצטערים". נתן מתקן אותה: "אנחנו מאוד שמחים על הטעות הזאת".
אחרי השירות הצבאי והשלמת לימודי הסיעוד עבדה דפנה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע, אחר כך כאחות היישוב עומר, וב־3.5 השנים
האחרונות כאחות טיפול נמרץ נוירוכירורגי. במהלך כל השנים עבדה במשרה חלקית כדי להיות כמה שיותר בבית, עם הילדים. נתן עובד בישיבה התיכונית בסוסיא. הוא פסיכותרפיסט בהכשרתו, פעיל במיזם "אדוות הלב" בתחום הסיוע הנפשי, עוסק בייעוץ, ומתנדב בגופים שונים.
מלבד עבודתה כאחות השתלמה דפנה בתחום של מיניות האישה ושיטת המודעות לפוריות (מניעת הריון באמצעים טבעיים). היא הדריכה נשים, העבירה סדנאות, ניהלה בלוג והיתה כתובת לאלפי נשים שהתייעצו איתה. הנושאים הם מיניות בריאה, התמודדות עם הפלות, תקיפות מיניות, בריאות האישה, מניעת הריון על פי ההלכה.
בתןך שבועיים הצעתי לה נישואים". הזוג מאיר // צילום: דודו גרינשפן
"הכוהנת הגדולה לענייני פוריות, מיניות ונשיות", הגדירו אותה חברותיה. אחד המאבקים שהובילה היה מול הרבנים, בתמיכה בשיטת רוזנק - קולות בשדה האורתודוקסי המבקשים טבילה במקווה בסוף המחזור, ולא אחרי "שבעה נקיים" (תקנה מאוחרת), כדי למנוע מצבים של עקרות הלכתית כשימי הביוץ נופלים על שבעה נקיים. היא כתבה לכל הרבנים הפוסקים מכתבים ארוכים ומנומקים, מגובים במראי מקום הלכתיים. היא דרשה מהם תשובות. הציבה לפתחם אתגר.
"התרופה הנכונה לכל אדם"
בשיחה עם נתן ורננה, כשסביבנו עשרות מנחמים בבית החם, והם ישובים על כיסאות נמוכים מתחת לארון העץ הגדול, חשתי משהו שלא קרה לי מעולם כעיתונאית: לא רציתי ללכת. רציתי להישאר שם עוד ועוד, עם נתן והילדים ואבלם הכבד כמשקולת, להיות עוד בבית המחבק הזה, בית של טהורי לבב. בית פשוט, עם רהיטי עץ ודלת כחולה עם שביל אבנים שמוביל אליה. להיות קצת ילדה של דפנה, שלא הכרתי.
הדלת הפתוחה שאותה מצא המחבל ממחישה את הפתיחות של הבית הזה, בית שבו דיברו על הכל. "תראו לי עוד בית שיש בו תלמיד ישיבה עם פאות, ודיאפרגמות על החלון במטבח", נהגה לומר לחברותיה. "אנחנו מדברים עם הילדים שלנו כל הזמן, על הכל", אומר לי נתן. "המסר הוא שהם יכולים לספר לנו הכל. תמיד נכיל. תמיד נקבל".
רננה חושבת ללכת בשנה הבאה למכינה קדם־צבאית ולאחר מכן להתגייס לצה"ל. "איבדתי את החברה הכי טובה שלי", היא אומרת ומתכווצת בכיסא האבלים. "אמא היתה יושבת איתנו שעות, איתי ועם עקיבא, שיחות על כוס תה לתוך הלילה. היה לנו דיבור בגובה העיניים. הודעות ווטסאפ ממנה העברתי לחברות שלי, והודעות מהחברות שלי העברתי לה. לפעמים היה קשה לדעת מי מבין שתינו היא המתבגרת ומי המבוגרת. היו לה אפילו פצעי בגרות, ולי לא היו.
"יכולתי לספר לה הכל. היא לא מהאימהות שיגידו לבת שלהן אל תתלבשי ככה, אל תלכי ככה. אילו הייתי מספרת לה שלקחתי סמים, ואני לא, אני יכולה לדמיין שהתגובה שלה היתה לשאול בהתעניינות אמיתית איזה סוג ואם נהניתי. התייעצתי איתה על דברים שנערות בדרך כלל לא מתייעצות עם אמא שלהן".
"דפנה ידעה להיות האור של אנשים אחרים", ממשיך נתן לספר, ידו אוחזת ביד בתו. "יש כמה חברות שדפנה היתה האור שלהן. ביום ראשון דפנה סיפרה לי על עוד מישהי שהיא רוצה להיות חברה שלה; מישהי בודדה, שאין לה אדם בעולם. חושבים שלהיות אדם מקשיב זו מומחיות גדולה, אבל אם פתוחים לזה כמו דפנה, זה נראה אחרת. היא היתה מתיישבת ליד החולים במחלקה ובאמת מקשיבה להם. היא למדה ערבית ורוסית בקורסים באינטרנט כדי שתוכל לדבר עם המאושפזים בשפתם".
"מי את", שאל אותה אחד החולים במחלקה, שהיה שרוי בתרדמת במשך שמונה חודשים, התעורר והחלים, וחזר לבקר בביה"ח. "אני מזהה את הקול שלך, מי את?" מתברר שדפנה שרה לו במשך החודשים בהם שהה בקומה. "היא החזיקה לו את גחלת החיים, החזירה אותו לחיים", מספרת חברתה תהילה הלל. "היא היתה מדברת אל החולים הרדומים בידיעה ודאית שהם שומעים, בביטחון גדול, פונה אל הרוח שלהם".
בית מחבק של טהורי לבב. משפחת מאיר
"חמלה", אומרת בשקט תהילה מואטי, אחותה המאמצת, כשאני שואלת אותה על דפנה. "היתה בה חמלה. היא החליטה להיות צמחונית כשראתה את גורלן של תרנגולות בקיבוץ בתור נערה. בבית שלה הקפידה על תזונה בריאה ונטתה להעדיף רפואה אלטרנטיבית, אבל לחולים נאלצה לחלק תרופות קונבנציונליות. היא התפללה שתיתן את התרופה הנכונה לכל אדם".
"אין לנו כעס על המדינה"
מעל ארון העץ העתיק בסלון עומד תרנגול מתכת יפהפה. את התרנגול הכין אמן פלשתיני מהכפר דהריה, שאיתו התיידד נתן בשנים שבהן עבד כרכז הביטחון של עתניאל. כשפירסם בפייסבוק את התרנגול למכירה הדגיש נתן שהוא מוכר את התרנגול, לא את החברוּת.
חבר ותיק אחר של משפחת מאיר הוא מוחמד אדעיס מבית־אימרא. "מוחמד גדול ממני בשלושה ימים. אנחנו בני אותו גיל וארבעת הילדים שלו הם בדיוק באותו גיל של ארבעת הילדים הביולוגיים שלי. אנחנו מכירים שנים ויש סיפורים מצחיקים על דברים שעשינו יחד. הוא קורא לי 'נֶתֶן'. כשהלכו המזגנים בגנים ביישוב אספנו כסף. אמרתי לו שלילדים בעתניאל קר. הוא נתן את התרומה הכי גדולה".
יום לאחר הפיגוע, כשהתברר שמו של הרוצח, הבין נתן שהמחבל שנטל את חיי אשתו - הוא קרוב משפחתו של מוחמד. ביום רביעי השבוע הגיע מוחמד להתנחלות עתניאל לניחום חברו האבל, אחרי שקיבל אישור מיוחד מאלוף פיקוד מרכז. הם התחבקו חיבוק ממושך וכואב. "אני מאמין בבני אדם. אני לא מוותר על השלום. יש לי הרבה חברים ערבים", אומר נתן.
היו לך?
"היו לי, יש לי, ויהיו לי".
אחרי הפיגוע בכפר דומא פירסם נתן בעמוד הפייסבוק שלו: "מחר בבוקר לא אשתה קפה. מחר בבוקר אצום... אתאבל על שנאת חינם של יהודים שאיבדו כל צלם ופגעו ללא רחם בבני אדם בשנתם. אתאבל על כך שבשם היהדות נעשים מעשים נוראים כל כך, למרות שמי שעשה כך כנראה לא מבין יהדות מהי. אתאבל על מלחמת רשימות נוראית שנמצאת כאן בפייסבוק, תחרות לאיזה צד יש יותר עוללים מומתים".
מה חשבת על תפיסת המחבל?
"בבית הזה אין כעס ואין טינה. אנחנו עצובים וכואבים. העובדה שתפסו אותו עניינה אותי כקליפת השום. כששמענו על זה נועה קפצה על המיטה בשמחה, רננה הרגישה הקלה שהוא לא מסתובב חופשי ולא יפגע באחרים, אבל אותי הוא לא מעניין. אין לנו כעס על המדינה. יש לנו אהבה גדולה למדינה שמחבקת אותנו. ביקשנו מראש הממשלה שימשיך להעלות אותנו עוד קומה. אנחנו מבקשים דברים גדולים לעם הזה. לא תפיסה נקודתית של מחבל, לא עוד בית, פחות בית, אלא שהעם היהודי ירגיש שהוא חזר לארצו".
הבתים בקצה היישוב נאחזים באדמת ההר הקשה. הרוחות עזות. מול החצר של משפחת מאיר מדרון תלול ומעליו בתי הכפר ח'רבת־כרמה, שאליו ברח המחבל. "אנחנו חיים פה. הערבים הם חלק מהנוף שאנחנו רואים, כמו העצים על ההרים סביבנו", אומר נתן. "לפעמים עצרנו בדרך לירושלים בדוכנים של ערבים וקנינו פעמונים ודרבוקות, אבל דפנה לא אהבה שנכנסו פועלים ליישוב וכל הזמן אמרה שהכתובת על הקיר. כשבנינו את הבית שלנו העדפנו לתת פרנסה לאחינו היהודים".
רצתה לפתוח עסק לתפירת חולצות. מאיר ז"ל
בשלושת החודשים האחרונים האדמה בדרום הר חברון בוערת. פיגועים רבים, ניסיונות פיגוע, לוויות. "דיברנו המון על פיגועים, על מי חסר, מי איננו. אנחנו גרים בעתניאל, יישוב מוכה טרור, קהילה שחטפה מכל הכיוונים. דפנה שמחה על כל שערה לבנה שלי, כי נהגה לומר שזה כיף לראות מתנחל שמזדקן.
"הכביש נעשה מסוכן לאחרונה. היינו מודעים לזה שלא נעים לנסוע בכביש, ודפנה באמת נמנעה מלנסוע צפונה, על כביש 60 לכיוון ירושלים. הפיגוע של משפחת ליטמן היה מכה מתחת לחגורה. דפנה כתבה לוועד המקומי שצריך להשאיר את הנקמות לצבא והתשובה היא ללדת עוד ילדים ולבנות עוד בתים.
"דיברנו הרבה על מי ימות ראשון, מי שני. מי יישאר לגדל את הילדים אם יקרה משהו. בכלל דיברנו הרבה על מוות. אם רננה לקחה בגדים מהארון שלה היא היתה אומרת בצחוק 'לא תירשו אותי בחיי!' (רננה ונתן מחקים את קולה של דפנה, צוחקים לרגע). לא מזמן היא אמרה סביב השולחן שזה לא כזה נורא למות. עניתי לה שזה לא נורא עבור המת, ונורא עבור הסובבים".
"בערב שבת האחרון נכנס לה ג'וק לראש שהיא רוצה פוסטר של עצמה על הקיר במטבח", מוסיפה רננה. "אמרתי לה, 'אמא, זה מפחיד, על הקיר שמים רק תמונות של אנשים מתים'. היא אמרה שהתכוונה למשהו היתולי, את עצמה כמו מכשפה על מטאטא".
"היא חיה את חייה כאילו כל יום הוא היום האחרון", אומרת חברתה תהילה הלל. "היא גם אמרה את זה וגם חיה כך. תמיד אמרה שהיא לא רוצה להישאר עם חובות לאחרים, כי יכול להיות שזה היום האחרון שלה, ולך תדע מה יקרה מחר. היא ניצלה כל דקה בחיים. היתה מלאת אנרגיות. מחוברת לעצמה, לפנימיות שלה, לנשיות שלה, באופן מעורר השראה".
לרגל יום האישה הבינלאומי פירסמה דפנה באתר "קולך" מאמר ובו היא מתארת את "החשבומטר", סרגל שמסייע לה למדוד את המצבים והמשימות בחייה שבהם היא חייבת לפעול בעצמה. "כל עוד אני בחיים", כתבה - ולעומתם את המצבים והמקומות שאפשר להאציל לאדם אחר. "הגעתי אל דירוג החשבומטר בסלחנות גדולה כלפי עצמי", כתבה. "זה שיחרר אצלי מטענים רגשיים שנשאתי איתי בטעות... ובנוסף השתחררתי מכבלי השליטה, ובחטאה פגעתי בעצמי כאישה וכאדם רוחני".
"קחו לכם טיפה אמת"
החלומות של דפנה, כמו חייה, היו מלאי צבע. היא נרשמה לקורס עיצוב אופנה ותיכננה לפתוח עסק לתפירת חולצות צנועות, שאינן דורשות השלמה של גופייה מתחת; רצתה לסיים את סידור הבית ואז להלביש אותו, כמו בגד על עור, ולעצב אותו לפי תורת הפנג שווי. בתקופה שסידרה את הבית היא זרקה המון חפצים. בכלל, אהבה להעביר ולהוציא דברים. אמרה תמיד שהיא לא נקשרת לרכוש", מספר נתן. "היא אהבה לקרוא ספרים. במאסות. היתה קוראת לפעמים חמישה ספרים במקביל. כל ספר שהיא היתה גומרת - היתה מעבירה מייד לספריית עתניאל. רוב הספרים שם היו שלה".
ההספד של נתן לדפנה היה מילים מדודות של הבנה ומיעוט של הבנה, של אהבה ושל אמונה. "אבא יקר. אינני מהרהר אחריך כמלוא הנימה. נתת, לקחת, יהי שמך מבורך", אמר נתן מתוך נהר דמעותיו. "אך את זאת תעשה, כי היתומים שלי הם גם היתומים שלך - תן לנו כוח. היה נוכח בביתנו. תן לנו לחוש את החיבוק החם שלך. את האהבה שלך.
"דפנה שלי היא אחת ממיליון. אחת ממיליון שגדלים בבית־לא־בית ומצליחים לגדול ולהשתקם. לכן דפנה החליטה להחזיר חסד לעולם - והשיבה. ולדפנה היה גם כתר גדול, כתר האמת. דפנה היתה ישרה מאוד, מדויקת מאוד, חדה כתער. לא הכל אהבו את זה, אבל כולם ידעו להעריך. והאמת הזאת ניתכה ארצה. נשבר הכלי. האור התפזר. אני מבקש מכל מי שבא לכאן שייקח על עצמו להרים חלק מהאור שנשפך, כדי שהאמת מארץ תצמח. קחו לכם טיפה אמת. זה יהיה גל העד הראוי לדפנל'ה שלנו, לאמא היקרה שלנו. דפנה שלי, תודה על כל רגע איתך וסליחה על כל הפעמים שבהן פגעתי בך. אהבתנו חזקה מכדי להיות דבר חולף".
אתה לא מתקומם נגדו, מצדיק את הדין.
"יש לי עם הקדוש ברוך הוא הרבה ויכוחים. אני לא מסכים איתו. הוא לקח את היקר לי מכל. אבל מזל שהוא מחליט ולא אני. אם זה האתגר - יהי כך. אנחנו לא מבינים כלום. אמות המידה שלנו קטנות מדי. הוא יכול להיות נוכח גם כשחיים עם סימן שאלה גדול. להיות דתי זה לא להיות אדם עם תשובות אלא להיות אדם עם שאלות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו