מיכאיל שלי

אני שואל את עצמי איך זה שאני נשארתי בחיים וכולם מסביבי הלכו לעולמם. למה דווקא אני?" כך, בהפתעה גמורה ובאמצע פגישתנו, מיכאיל ברישניקוב זונח את דף השאלות ומפליג להרהור קיומי. העיניים שלו בורחות אל אופק ימה של תל אביב, בקומת הגג של המלון שבו מתקיים הראיון. 

ברישניקוב מחייך במרירות. את המוות פגש לראשונה, במלוא עוזו, בגיל 11 - כשאמו שמה קץ לחייה והשאירה אותו, בן בודד, עם אביו המהנדס. לפני הטראומה הוא זוכר ילדות מאושרת עם האם, כשברקע כל מה שעירו, ריגה, יכלה אז להציע מבחינה אמנותית. ובריגה הסובייטית של שנות ה־50 היה שפע תרבותי: אופרה, תיאטרון ובעיקר בלט. "ראיתי מופע של ילדים בבלט, ואני זוכר שכילד רציתי להיות ליד אותם הילדים, על הבמה", הוא מספר, "כשראיתי את המופע ההוא, זה הרגיש לי אחרת מאותן הופעות אחרות שאמא לקחה אותי אליהן. אמרתי לעצמי - זה יכול להיות כיף גדול לרקוד כך".

מה שקרה לאחר מכן כבר נכתב בדברי הימים של התרבות המערבית. בגיל 12 החל ללמוד בלט בעירו, והכישרון האדיר שלו הביא אותו לאקדמיה לבלט בלנינגרד (היום סנט פטרסבורג). כשהיה בן 18 התקבל ל"בלט קירוב" - הלוא הוא תיאטרון מרינסקי המפורסם, ובאותה שנה כבר קבע ה"ניו יורק טיימס" כי "ברישניקוב הוא הרקדן הטוב ביותר שנראה בימי חיינו". 

אלא שאמנות חופשית לא היתה מצרך זמין בבריה"מ של העשורים ההם, וב־1974, בעת סיבוב הופעות עם הבולשוי בקנדה, ברישניקוב נעלם ונמלט לארה"ב, שם קיבל מקלט מדיני. בשנים 1979-1974 הוא שימש הרקדן הראשי של הבלט האמריקני אבל התמחה והתפרסם בכל סוגי הריקוד. הוא הפך לארכיטיפ של ריקוד, רקדן מושלם, הסופרסטאר הראשון בתחום. הצלחה בקולנוע ההוליוודי לא איחרה לבוא, ועל הסרט "נקודת מפנה" אפילו היה מועמד לאוסקר. 

ברישניקוב היה ניצחון אמריקני על מסך הברזל, אייקון של מלחמה קרה, סמל חופש - אם ביקש להיות כך או לא. במערב הוא זכה בפרסים, פגש שועי עולם, בילה עם הנשים הכי יפות. כשהיה נדמה שפרש להסתגרות בתיאטרון איכותי ונישתי, הגיח לפתע בתחילת המילניום בתפקיד אורח בלתי נשכח בעונה האחרונה של סידרת הקאלט "סקס והעיר הגדולה" - שם זכה לקהל צעיר שלא ידע את יוסף. חזותו המרשימה - אף שבשבוע הקרוב יחגוג 68 - הוסיפה לו עוד ועוד מעריצים בכל הגילים ובכל המינים. אבל גם עתה, תריסר שנים אחרי קארי בראדשו ויותר מ־40 שנה אחרי עריקתו, הוא מעיד כי ליבו היה ונשאר בתיאטרון. יש לו פרויקטים להספיק "כי השעון שלי מתקתק", הוא אומר שוב ושוב במהלך השיחה איתו. 

 

"פוטין ממלא לאנשים געגוע"

זו הפעם השלישית של ברישניקוב בישראל מאז תחילת העשור. פעם כשחקן, פעם כצלם ועתה ביצירת סולו תיאטרלית המבוססת על שיריו של המשורר והמחזאי הרוסי־יהודי יוסף ברודסקי, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1987. "ברודסקי/ברישניקוב" הוא מופע סולו בשיתוף פעולה עם מר הרמניס, המנהל האמנותי של התיאטרון החדש של ריגה. ברודסקי הגדול גורש מבריה"מ בתחילת שנות ה־70 וכמו ברישניקוב אף הוא התיישב וזכה לתהילה בארה"ב. השניים נפגשו בניו יורק בשנת 1974 וידידותם התהדקה, עד מותו של ברודסקי ב־1996. 

הבחירה שלך בשירה היא מסקרנת דווקא בימים שבהם השירה נאבקת על קיומה בתוך התרבות. מעטים יכולים לצטט עכשיו שירים של ברודסקי.

"אני יכול לספר על החוויה האישית", אומר ברישניקוב, "בבית הספר הכריחו אותנו לדקלם את פושקין, את ברודסקי ואת כל המחזות הקלאסיים. ובתור ילד שדוחפים לו שירה בכל בוקר לפה בכפית, לא רציתי לשמוע על זה יותר בחיי. אבל כשהתבגרתי מצאתי את עצמי מסוגל לצטט משורר כזה או אחר, או לזהות מאיפה הגיע הציטוט. לפתע הבנתי שאולי היה בזה משהו - לדחוף את הדברים הללו. 

"אני יכול להבין למה אנשים צעירים פחות מתחברים לשירה, למרות שתמיד השירה נאבקה על מקומה. הילדים שלי, לדוגמה, פוגשים שירה בכל מיני דרכים - דרך ראפ, דרך מוסיקה מודרנית. וכשהם פוגשים את השירה נדמה לי שהם מאוד נהנים. אחרי הכל, שירה היא עוד אספקט שדרכו אפשר לראות את פער הדורות".

לא אחת אתה משווה בין התרבות המערבית שבה אתה חי, לבין זו האירופית - ומדבר על כך שהיחס לתרבות בכלל ולריקוד בפרט שונה לחלוטין. מה בוער לך בכך?

"בארה"ב התרבות והאמנות שמורות לעשירים. תסתכל כמה עולה כרטיס למופע בברודוויי. אף אחד לא חושב שהתרבות צריכה להיות נגישה להמון, וגם לא מקדשים את הערך הזה בחינוך. באמריקה מקדשים את הספורט - יש מלגות רבות לספורטאים. התרבות והאמנות לא נמצאות בראש סדר העדיפויות של הלימודים בבית הספר. 

"באירופה - וגם בישראל - הדברים שונים לגמרי. המדינה תומכת ורוצה שאנשים יצרכו תרבות. אני מבין שלא כל המדינות יכולות להיות צרפת או גרמניה, אבל ממה שראיתי בישראל, המצב פה לא רע בכלל מבחינת ההשפעה של המדינה על החשיפה של האנשים לתרבות".

"אין עוד מישהו שיכול להגיע הנה ולעורר כזו התרגשות". ברישניקוב במופע החדש // צילום: יוסי זלינגר

עם זאת, ברישניקוב מתעקש להבהיר את ההפרדה: "בבריה"מ החשיבות העצומה שניתנה לתרבות נבעה קודם כל כי הלהקות הגדולות שימשו נשק נגד התרבות המערבית. הבולשוי והלהקות האחרות היו הדרך של המשטר להראות למערב, 'הנה אנחנו טובים יותר מכם', זה היה נשק לכל דבר ועניין ושום דבר לא השתנה. היום אולי כבר אין ברוסיה תרבות ואמנות ברמה הגבוהה שהיתה, אז פוטין משתמש במשחקים האולימפיים בסוצ'י כנשק".

אז שום דבר לא באמת השתנה?

"שום דבר. יש מדינות עצמאיות בעקבות הפירוק של בריה"מ, אבל רובן הגדול נמצא תחת שליטה של פוטין - באופן רשמי או לא, ולתושבים נוח עם זה. הם מתגעגעים למה שהיה, ופוטין ממלא את הגעגוע הזה".

"צעירים בודקים עלי בגוגל"

כדי להבין עד כמה יש דברים שלעולם לא משתנים, היה שווה להקדים השבוע לחזרה הגנרלית של המופע של ברישניקוב בסוזן דלל. החלוקה ביציע היתה ברורה - התקשורת הרוסית בהמוניה, וסטודנטים למשחק שאותם ביקש ברישניקוב להזמין. חצי שעה לפני, ועיתונאי השפה הרוסית כבר צובאים על דלתות האולם. "אין עוד מישהו שיכול להגיע הנה ולעורר כזו התרגשות", קובעת אחת העיתונאיות. 

כמה דקות לאחר המופע, המתנהל כולו ברוסית עם כתוביות לעברית, והסטודנטים הצעירים ממלמלים בינם לבין עצמם שהם לא באמת יודעים מי האיש על הבמה. ברישניקוב מקריא את השירה בפאתוס, מוריד חולצה וחושף גוף שהזמן כמעט לא נגס בו: הוא נע באותה הקפדה הייחודית לו, ומבהיר מדוע הוא נחשב להיסטוריה מהלכת. 

זהו מופע למיטיבי לכת. הצופים הישראלים כמעט מנמנמים, מתקשים להתחבר, ואילו הקהל דובר הרוסית עוצם עיניו ומתענג על כל מילה והברה. נשים מבוגרות בוהות בברישניקוב בעיניים נוצצות, גם דמעות יש בתפריט. זו אמנות שמציפה געגוע ומספרת סיפור מבעד לשירים. זר, מתברר, לא תמיד יבין זאת.

ברישניקוב רגיל לעבוד עם אנשים צעירים, שעוד לא נולדו בזמן שהוא חצה את מסך הברזל אל המערב. "חלקם אפילו לא טורחים לכתוב את השם שלי בגוגל אלא נותנים פקודה קולית בסמארטפון שלהם כדי לברר מי אני", הוא מחייך. הוא מעודכן מאוד בעולם המחול, "אני הולך לראות המון הופעות", הוא אומר, "אבל לא אלך לראות עוד ביצוע של יצירה קלאסית - כי זה כבר פחות מעניין אותי. אני אוהב לפגוש דברים חדשים, לדוגמה שפת הגאגא של אוהד נהרין. זה מסקרן אותי, יש בזה אמירה". 

יש לו רק מילים חמות על סצנת המחול הישראלית. "יש כאן אהבה לריקוד ורקדנים יוצאים מן הכלל, בכל קנה מידה", הוא אומר, "אני זוכר שבביקורים הראשונים שלי בישראל, שמתי לב שבכל קיבוץ התקיימה להקה שרקדה. ניכר שזה מושרש בתרבות שלכם. כמו כן, הרקדנים שלכם ריאליים מאוד, אף רקדנית לא אומרת פה 'אני רוצה להיות פרימה בלרינה'. מאמינים בעבודה קשה - וזה חשוב מאוד".

הפכת את ישראל למקום שאליו אתה מגיע כדי לנסות יצירות חדשות שלך. זה בגלל השמש של ינואר?

"יש הרבה מקומות שחם בהם עכשיו, אפילו ברוסיה הענקית", הוא צוחק, "יש משהו בקשר שלי עם ישראל שקשור בילדותי. הרבה מבני כיתתי עלו לישראל ונשארו כאן או שעזבו, בעיקר נגנים מהפילהרמונית הישראלית. בתור ילדים ונערים הם ערגו לארץ ישראל, דיברו עליה ובסוף עזבו אליה. וכשהחברים הכי טובים שלך מדברים על ישראל כל כך הרבה - אתה מרגיש שייך לחוויה שלהם. אני לא מרגיש פה זר כל כך כי יש לי כאן הרבה חברים".

שאלתי אותך קודם על שירה וצעירים, אך מה לגבי היחס בין צעירים וריקוד קלאסי?

"הצעירים עדיין מגיעים בהמוניהם. אצל רבים יש תדמית מסוימת על מחול - שתמיד היתה - שזה תחום בלעדי של הומוסקסואלים. זה כמובן לא נכון; המון צעירים נמשכים למחול, מהיבטים רבים".

אתה ההוכחה החיה לזה שזה לא נכון.

"שטויות, לא רק אני".

"יש צלף בשמיים"

יום עם ברישניקוב מגלה שכצפוי, האיש אוכל בריא (בבוקר חצי סנדוויץ', בצהריים סלט ובערב דג), מתאמן בכל הזדמנות ובעיקר עובד, עובד ועובד. כמעט נשכח שהאיש הוא אב לארבעה וסב לשניים כששומעים על לו"ז הנסיעות שלו מסביב לכדור. אחרי שיסיים כאן את מסע ההופעות, ימריא לניו יורק. האם הוא הרקדן הכי טוב? "אני רק מנסה לרקוד טוב יותר מאחרים", הוא משיב. יאיר ורדי, מנכ"ל סוזן דלל, שידידותם הקרובה היא זו שמביאה את ברישניקוב שוב ושוב לאולם הקטן בנווה צדק, שואל אותו לגבי תוכניות לעתיד. ברישניקוב שוב מציף את עניין הזמן: "יש לי הרבה מה להספיק, יאיר", הוא עונה, "הזמן מתקתק".

צוטטת לא אחת שעבורך "העבודה היא החיים". האם משהו השתנה אצלך לאורך השנים בגישה הזו, או שהפרפקציוניזם עדיין שם בכל מקום?

"אני עדיין עובד קשה באופן חסר פשרות בהכנות שלי לקראת מופע. גם כולם מסביבי יודעים זאת. אבל ברגע שעולים לבמה - שם חייבים ליהנות ולשחרר, אחרת אי אפשר להצליח. זה נכון לגבי הרבה דברים בחיים. גם ספורטאים עובדים קשה מאוד באימונים ולא מוותרים לעצמם, אבל כשהם עולים למגרש הם לא יכולים להישאר קפוצים, כי אז הם לא יעשו דברים מעוררי השראה ולא יהיה טעם לכל העבודה הקשה. אני אוהב גולף, לדוגמה, ולצד העבודה הקשה שאני מזהה אצל הגדולים בענף, אני גם רואה איך הם נהנים כשהם משחקים, ומשחררים. גם מייקל ג'ורדן הוא דוגמה מצוינת לכך".

אני מניח שגם אתה שואל את עצמך לא אחת עד מתי

"אתה יודע, לאחרונה איבדנו זמר מפורסם שהיה בגילי (הכוונה לדיוויד בואי; ע"ר). חשבתי על מפגש שחוויתי עם בואי מאחורי הקלעים של אחד המופעים שבהם לקחנו חלק בצוותא. הוא שאל אותי עד איזה גיל אני מתכוון לעשות את מה שאני עושה, ואני שאלתי אותו חזרה - 'עד איזה גיל תמשיך לעשות את מה שאתה עושה'. הוא ענה לי שהוא רוצה להמשיך לעבוד באולפנים אבל שכבר קשה לו עם הופעות. הבנתי למה הוא התכוון - אבל אני חייב את הבמה. היית מאמין שבגילי אני עדיין רוקד?"

בתחילת השיחה אמרת שאתה שואל את עצמך למה אתה עדיין חי ורבים כל כך סביבך הולכים לעולמם.

"אתה יודע, בן אדם יכול לעשן שלוש קופסאות סיגריות ביום ולמות עם ריאות נקיות, ואחר יכול לשמור על עצמו ולמות מהתקף לב. אין באמת חוקים. ברודסקי, שגם אותו איבדתי בגיל צעיר, כתב פעם שאלוהים הוא כמו צלף שם למעלה; הוא בוחר את מי הוא רוצה להפיל". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו