בספרה האחרון של ד״ר דארה הורן, "זכרונות גנוזים", הזמן והמקום הם מושגים נזילים. עד כמה נזילים? נסו לדמיין עולם שבו הרמב״ם פוגש את הנדסת התוכנה, כתבים גנוזים מושפעים מטכנולוגיות חדשניות וסמטאות קהיר שומרות הסוד של ימי הביניים מובילות אל ארצות הברית של ימינו, ובחזרה.
אם זה נשמע קצת מסובך, אתם לא לבד. גם ג׳וזי אשכנזי, גיבורת הספר, מוטרדת מהאפשרות שזכרונות מסוימים יאבדו לנצח, לכן היא מחליטה ליצור תוכנה מהפכנית שמטרתה פשוטה: לתעד את כל מה שמשתמשיה עושים בכל רגע נתון. "גניזה" היא שם התוכנה, ועל אף הרפרנס הארכאי משהו, הצלחת התוכנה לא מאחרת להגיע. מיזם התיעוד הדיגיטלי והשאפתני מוביל את ג׳וזי לביקור הרפתקני במצרים, וכשהוא מסתבך - היא נשאבת למסע מסוכן ולא צפוי. איתמר, בעלה הישראלי, בתה, ואחותה נשארים מאחור והופכים לחלקים בפאזל בלתי פתור שגם הרמב״ם הוא חלק ממנו. בהדרגה, ג׳וזי כבר מתחילה להבין שהיכולת לשמר ולתעד מוגבלת - גם כשאתה גאון מחשבים.
את המסע הקופצני בין התחנות השונות בזמן אנחנו חבים להורן, סופרת יהודייה-אמריקנית, ולביוגרפיה הדחוסה שהיא מתגאה בה, שנראה שמשמשת לה מקור השראה. היא ד״ר לספרות עברית ויידיש, בוגרת ומלמדת בהרווארד. את הדוקטורט שלה עשתה על השימוש המודרני ביידיש, ומחקריה עוסקים בסוגיות של כלייה וניוון בעולם היהודי שלפני השואה, אבל עיקר פרסומה הוא בזכות הספרים שכתבה, ארבעה במספר, כמספר ילדיה, אותם היא מגדלת עם בעלה בניו ג׳רזי.
ביניים: הפייסבוק של ימי הבינייםהעיסוק בזיכרון העבר ובהיסטוריה יהודית לא חדש להורן. בספריה הקודמים, שזכו להכרה מרשימה, היא עוסקת בנושאים כמו עודף מידע והצורה בה סיפור מייצר זהות. בכולם השאלה נבחנת דרך סיפורים היסטוריים שמעורבת בהם הקהילה היהודית, בין אם היא נמצאת במזרח אירופה במאה ה-19 או במלחמת האזרחים בארצות הברית. בראיון עימה, היא מספרת שאת הקשר ליהדות היא מקיימת לא רק בעולם הבידיון. ״גדלתי בבית קונסרבטיבי, ולמדתי עברית עם הקהילה היהודית. הילדים שלי לומדים עברית ותורה במרכזים יהודיים ואצל מורים פרטיים. אנחנו שומרים כשרות, שבת וחגים, בונים סוכה ופסח כמובן״
זהותה כיהודיה, לדבריה, היא כזאת שלא ניתן לנתק מזהותה כסופרת. ״היהדות שלי מורכבת לא רק מהאמונה אלא גם מהמחויבות שלי לספרות המסורתית, לסיפורים ולמשמעות שלהם. הקירות שלי בבית מכוסים במה שאפשר לקרוא ארון הספרים היהודי, הדמויות בסיפורים שלי מורכבות ולא מייצגות רק את חיי כי הם לא פרטיים - הם כוללים אלפי שנים ואלפי סיפורים״.
את אמריקנית, ומתעסקת כמעט באובססיביות ארכיאולוגית בעבר היהודי, מה מרתק אותך במתח בין התרבויות?
״אני אמריקנית דור רביעי וכל המשפחה שלי חיה פה כבר יותר ממאה שנה, אבל בכל שפה יש שכבות ארכיאולוגיות של אמונה, גם אם לא שמים לב. בשפה האמריקנית יש מושג יסוד שאומר - לא משנה מי האבות או הסבים שלך, משנה מה אתה עושה עם ההזדמנות שקיבלת, זה מה שנקרא: החלום האמריקני. להיות יהודי אומר להיות כל הזמן בעל מצפון היסטורי. להיות אמריקני משמעו להעמיד פנים כאילו נולדת אתמול. הניגוד בין התרבויות הוא מה שהופך אותי לאמנית, ומשם מגיעים הסיפורים - מהמתח בין רצון חופשי וגורל, בין היחיד והקהילה ובין עבר לעתיד״.
כריכת הספר "זכרונות גנוזים" (זמורה ביתן)
המסע שעוברות הדמויות בספר בין עולם ה-Data והנדסת התוכנה לגניזה הקהירית וקהילת ימי הביניים נראה טבעי לגמרי. כמו הורן, גם הן שייכות ליותר מתרבות אחת והשייכות הזאת היא שמייצרת את אצלן את החשש משיכחה, ולאחריה אובדן. לג׳וזי אשכנזי, גיבורת הסיפור, היה רעיון עם בסיס טכנולוגי מוצק וחדשני - אבל הורן מצאה בהיסטוריה היהודית מנגנון דומה ועתיק, שהפך לאחד מעוגני הסיפור.
״מכיוון שאני ׳חנונית׳ של היסטוריה עברית, ידעתי שהאפשרות של הקלטה ושימור שאנחנו רואים במדיה החברתית למשל, היא לא דבר חדש, אלא התקיימה כבר בגניזה הקהירית. הם שמרו הכל; מכתבי אהבה, עבודות לבית ספר, קבלות על עסקאות, חוזים, ופתק אחד שאמר: 'אנא, אל תלקו את בני על האיחור לבית הספר, שיעורי הבית עיכבו אותו'. זה היה הפייסבוק של ימי הביניים. הבנתי פתאום שאנחנו מאחסנים כל כך הרבה מידע, שחיי היום יום שלנו הם סוג של גניזה מודרנית״.
בעולמה של הורן, החיבור בין פייסבוק לגניזה הקהירית נעשה בטבעיות. אבל הפנייה לקוראים אמריקניים עלולה להיות מאתגרת: ״אני מנסה להביא את הרפרנסים האלה לקוראים שלי באנגלית, ולא תמיד בהצלחה״. פתרון אפשרי היא מוצאת במקום שקרוב לליבה. ״כשקראתי את התרגום העברי של הספר, היתה לי הרגשה מוזרה שהוא המקורי. כל מה שניסיתי להגיד פתאום יצא באופן טבעי״.
ואולי הספר הבא כבר יצא בעברית? ״האמת היא שאני כבר בחצי הדרך״ אומרת הורן בצניעות מהולה בשאפתנות אופיינית: ״אני מעדיפה לא לגלות פרטים, אבל כבר יש לי שם בשבילו: 'חיי נצח'״.
