1. פרשת הדגל. הרשתות החברתיות געשו ורעשו באותה שבת עת זכתה ירדן ג'רבי במדליה בגרנד סלאם אבו דאבי. כולם שמחו עם ג'רבי ועם שגיא מוקי, שזכה בהמשך אף הוא במדליה, אבל השמחה לוותה בכעס על כך שהספורטאים הישראלים נכנעו לתכתיבי המארחים ובחרו שלא להניף את דגל ישראל.
קודם לכן הגולשת מעין דוידוביץ' השתתפה בתחרות בנסיכויות בלי דגל ישראל על המפרש שלה, וכך גם שייטת הלייזר־רדיאל אורן יעקב. הוועד האולימפי, משרד הספורט, שרת הספורט - כולם כולל כולם קיבלו בהסכמה שבשתיקה שישראל הפסידה בקרב הזה. ושהעולם האיסלאמי המשופע בכסף הוא המלך של הספורט העולמי - האולימפי והלא אולימפי.
יו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך ואלכס גלעדי, הישראלי שחבר בוועד הבינלאומי, מנסים להוביל מהלך שהמנהג המגונה הזה, שבו ספורטאים מתחרים ללא דגל ארצם, יגרום לכך שהמדינה המארחת את התחרות תיענש. יש לקוות שאכן המהלך יתרחש מהר מהצפוי, אבל עד אז נמשיך לחגוג את המדליות שלנו בארצות הללו בחדר או בלובי במלון.
2. שנת האישה. אם מסתכלים קדימה לקראת ריו 2016, אירוע השיא של הספורט העולמי בשנה הקרובה, הרי ישראל צריכה לסמוך קודם כל על הנשים שלה. אם הכל ילך לפני התכנון, הג'ודוקא ירדן ג'רבי וקופצת המשולשת חנה קנייזבה־מיננקו ימשיכו להיות המועמדות הבכירות שלנו למדליה במשחקים הקרובים.
תוסיפו אליהן את נבחרת ההתעמלות האמנותית, ואל תתפלאו שנכון לעכשיו, ערב השנה האולימפית, יש במשלחת הישראלית יותר נשים מגברים. אז זה לא שהפכנו פתאום למדינה משופעת בכישרונות נשיים, אלא שהסיבוב הנוכחי הוא הזדמנות היסטורית. העניין העצוב הוא שאם לא תהיה לנו מדליה נשית, אנחנו נסגור דור מאז המדליה הראשונה והאחרונה של ישראלית, שבה זכתה יעל ארד לפני יותר מ־23 שנה. יש מדינות בעולם השלישי שכבר מזמן עקפו אותנו גם בנושא הזה.
מיננקו. מועמדת מרכזית לחזור עם מדליה מריו // צילום: אי.אף.פי
3. גברים לבנים אינם יכולים? אצל הגברים עמד השנה מעל כולם יעקב טומרקין. שחיין תוצרת הארץ, כישרון שרואים פעם ב־20 שנה, שמתעלה בכל תחרות גדולה, ולמעשה הספורטאי שהוא עדיין לא בן 24, אך כבר סוחב על גבו את השחייה הישראלית. אם יצליח לשחזר שוב את הגמר מלונדון, הוא יהפוך רשמית לאחד מחמשת הספורטאים האולימפיים הגדולים של ישראל בכל הזמנים. מדליה שכרגע נראית בלתי אפשרית תהפוך את טומרקין לגדול הספורטאים האולימפיים של ישראל. נוסף על טומרקין, כמובן, צריך לשים לב גם לשגיא מוקי. לאורן סמדג'ה, מאמן נבחרת הגברים, יש חבורה מוכשרת למדי, אבל מוקי מזכיר את המאמן שלו יותר מהכל. אם יעשה עוד קפיצה השנה, נגיד שמצאנו את היורש של סמדג'ה ושל זאבי.
4. טבעו בים. עד אולימפיאדת לונדון שום סקירה אולימפית לא היתה שלמה בלי המצטיינים מענף השיט. מדליות, הבטחות למדליות בנוער וכזכור, מדליית הזהב היחידה של ישראל הגיעה מהים. אבל הפעם קשה לפתח אופטימיות. לי קורזיץ, שפיספסה מדליה בלונדון עם הבאזר, השאירה את הזירה למעין דוידוביץ', שתנסה להידבק לצמרת הגבוהה. אצל הגברים לשחר צוברי יש סיכוי בתנאים של ברזיל, רק שנמרוד משיח בכלל מוביל עליו במירוץ על הכרטיס היחיד בניל פרייד. ומה לגבי מפרשיות 470? שם עוד מחפשים מי יעלה על המטוס לריו, בעיקר בשביל החוויות.
5. לא לפתח ציפיות. ייתכן שהספורט האולימפי הישראלי יסגור אולימפיאדה שנייה רצופה בלי שום מדליה. נקווה שלא, אבל לא ניפול מהכיסא אם כך יהיה. הספורט הישראלי כולו נמצא בשפל: נבחרות הכדור המובילות לא מגיעות לשום טורניר גדול, ועל האולימפיאדה חבל בכלל לחלום.
הילדים והילדות הישראלים עוזבים את הספורט עם גיל ההתבגרות, ויש ענפים שלמים שלא קיימים בישראל. הספורט האולימפי נשען ברובו על העלייה מחבר העמים, שהביאה עימה משמעת ספורט אחרת. אבל המשאב האנושי הזה לא יחזיק מעמד לנצח. העתיד של הספורט הישראלי הוא המגזר הערבי. בעוד העתודות של הכדורגל הישראלי מלאות בשחקנים ערבים, הספורט האולימפי לא הצליח להצמיח מתוכו כבר יותר מ־30 שנה ספורטאי ערבי שייסע למשחקים האולימפיים. והכישלון הזה הוא לא רק של העסקנים מהמשרדים המפוארים בהדר יוסף, אלא גם שלנו כחברה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו