יש ספרים שמתייחדים בפתיחה יוצאת דופן. כזה הוא "ילדים", רומן הביכורים מאת תמר מרין, שבו שני הפרקים הראשונים שונים משאר הפרקים שאחריהם. אלו פרקים תיאטרליים, שמתנהלים כמו בהילוך איטי, תוך הדגשת כל מחווה ומחווה. לשיחה המתרקמת מזדחלת תחושה דקה של אימה משועשעת, המזכירה קלות דיאלוגים נוסח הרולד פינטר במחזות שבהם סובב התוקף סביב טרפו דקות ארוכות לפני שייגש למלאכה.
הפרקים הבאים יזכו למקצב שפוי יותר, לדיאלוגים שבהם המניעים מוסווים יותר, אך זרע הפורענות כבר נטמן; לא בכדי המשפט הראשון שנאמר ברומן הוא "אין דרך חזרה". מכאן נצפה בגיבורי הרומן, אדם ואדווה, דוהרים במדרון שסופו כמעט ידוע מראש, ללא יכולת ואולי ללא רצון לעצור, כשאותו פרק ראשון נדמה בדיעבד כהצצה ללא מודע של הסיפור, כמכונת שיקוף שדרכה הם עוברים בדרך למה שמחכה בקצהו.
אדם ואדווה הם זוג תל־אביבי לקראת סוף שנות העשרים לחייהם. הוא עמל על קובץ סיפורים ראשון, היא סיימה תואר ראשון בספרות, ושניהם נמצאים בשלב המוכר עד להכאיב - עדיין לא נכנעים למשרה מבוססת־אך־משמימה, ומנגד חרדים לעתיד הכלכלי, שכרוך בניסיון להגשים את עצמם; הגשמה עצמית שכלל לא ברור אם אינה יותר ממשאלת לב. אותו אזור, שבו הכל נראה אפשרי ומאוחר מדי בו בזמן, והמחויבות לדבוק במטרה מופרת פעם אחר פעם, בהתנסויות וגחמות וספקות, שמרחיקים אותה מהישג יד. להוטים לרצות, כמהים לאישור, איתרע מזלם להיתקל בראש החוג לספרות ואשתו, עורכת ידועה.
מתחת לפני השטח כמעט מאליו מתרקם הדיל הידוע - מעיין הנעורים תמורת כוח וקשרים. בתווך - הבטחות סרק, חנופה ואיומים מרומזים, תביעה לכניעות, ניצול ציני. לתחושת אדווה ואדם, עתידם האישי והמקצועי הוא שמונח על הכף. אך אין הם יותר מפיונים על לוח שחמט, כזה שהמשחק בו התחיל מזמן ויימשך הרבה לאחר צאתם. הספרות והקולנוע עשו שימוש לא פעם בתבנית הסיפורית המזמינה הזו. "יחסים מסוכנים", "מי מפחד מווירג'יניה וולף" ואף "תינוקה של רוזמרי" (המובאות מתחום הקולנוע אינן מקריות: ל"ילדים" פוטנציאל קולנועי בולט) הן דוגמאות מופת ספורות. מרין, אם כן, פוסעת בתוואי לא בלתי חרוש. אם כן, מה מייחד את ספרה?
ראשית בולטת תמונת העולם שמשרטטת מרין דרך הארכיטקטורה של יחסי גברים־נשים, שמתהווה במהלך העלילה. הזוגות שמופיעים ברומן שונים זה מזה במובנים רבים, אך לכולם משותף הוויתור שנאלצה האישה להסכים לו על מזבח הקריירה של הבעל. כמעט שלא באשמתם, רומזת המחברת בעוקצנות, נאלצים הגברים לדרוך על הנשים שלהם בדרך לפיסגה. אפילו אדווה, המספרת - צעירה שלא פוסקת מלהתנגח עם בן זוגה ולהתעקש על עצמה - מעבירה את ימיה בספרייה, שכן הוסכם שכל עוד הוא עובד בבית, כותב את סיפוריו, היא תעבוד מחוצה לו. גם לאדווה, אם כן, אין חדר משלה. הנשים של מרין לא עיוורות לוויתור שביצעו. בינן לבין בן הזוג יש חשבון פתוח. עם זאת, גם התקווה לסולידריות נשית מתגשמת ברומן פעם אחת בלבד. בשאר הזמן הנשים מותשות מדי, מתוסכלות מדי במקרה הטוב, או מנצלות וגורמות עוול בעצמן לאחרים ולאחרות במקרה הרע. בעולם זה הקורבן אינו חסין מהיות גם תוקפן.
אפשר להתייחס ל"ילדים", אם כן, כרומן שעוסק בכוח, בחמקמקותו ובמאבק עליו. מחד, עולם האקדמיה בדמותו הנוכחית - עולם שבנוי על מאבקי כוח ויוקרה וכעת, משהוחלש, אפילו ביתר שאת - הוא הזירה האולטימטיבית לדון בכך, מה שהופך את "ילדים" לרומן רלוונטי מאין כמוהו, שעוסק בפוליטי דרך האישי והמיני. מאידך, לא במקרה, יש לשער, לא מופיעה ברומן ולו מילה אחת על ספרות. בתחכום רב מרוקנת המחברת עולם זה מתוכן ומותירה רק קליפה, בדמות רמיזות על מלגות אפשריות, כספים שיש או אין, וויכוחים בין אנשי אקדמיה על יוקרה בלבד. באין חפץ, הספרות נותרה בחוץ.
ואולם שווה להתעכב על מקומה של הספרות ב"ילדים", שבמובנים רבים הוא גם רומן חניכה: דיוקן האמנית כאישה צעירה. כמו שאר הנשים ברומן, גם המספרת סובבת במרחב טראומטי, אך בניגוד אליהן היא אינה נשארת בו בחיפוש אחר נקמה, אלא מעבדת את הטראומה אשר חוותה לכדי יצירה. אך אי אפשר להתעלם מההבדלים: ההגדרה המסורתית הגברית של רומן חניכה נסבה סביב ההתנגשות בין מאוויי הגיבור לסדר החברתי; כאן, הגם שהמספרת חווה התנגשות מעין זו, במקרה שלה, שלא בידיעתה, הקרב הוכרע עוד לפני שהתחיל.
הסיפור ב"ילדים", אם כן, הוא סיפור לא קל בסופו של דבר. אך בראש ובראשונה הוא מהנה וקולח; הנימה קלילה, הקצב המדוד נשמר לאורך העלילה והדמויות מתוארות בהומור. את סוד הצלחת "ילדים" אפשר להגדיר כאחדות של ניגודים: הוא מקומי אך אוניברסלי, אנין אך גם מזמין, ומשובץ ברמזים שונים ליצירות ספרותיות שיקרצו ליודעי ח"ן. הוא מזכיר תיק אופנתי תפור היטב שנישא בקלילות על הכתף, ולכן לא מבחינים בהכרח בפצצה המתקתקת שבתוכו. "ילדים" אינו נטול חסרונות: השאיפה לעשותו מהודק ולא פטפטני נוסף על המימד הסאטירי באים לעיתים על חשבון מורכבות הדמויות. אך כך או כך, מדובר בספר ביכורים מרשים של סופרת מוכשרת ומבטיחה.
ילדים / תמר מריןידיעות ספרים, 133 עמ'טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו