בגיל 77 חולק איתנו פיליפ לברו, סופר ועיתונאי צרפתי, את צוואתו הרוחנית. מתוך שלוש נובלות מלוטשות עולה המסר כי קיים כוח עליון נעלם המכוון את האירועים. שלושה סיפורים, "קשורים באותו חוט, ארוגים בידי אותו כוח עלום".
לברו מצטט את איינשטיין: "כולנו רוקדים לצלילה של מוסיקה מסתורית, שחלילן נעלם מנגנה במרחקים", וגם את אלכסנדר דיומא שכתב: "העיקרון הנעלם הוא הכל", ואת בלזק: "אלוהים הוא התנועה העמוקה, הלא מובנת והלא נגישה".
איינשטיין שלל מקריות, והביע זאת באמרתו המפורסמת: "אלוהים לא מטיל קוביות". הוא האמין בסיבה ובמסובב, ומכאן קצרה הדרך לאמונה בכוח עליון וגם לתחושה שהכל נגזר מראש. "לנו, הפיזיקאים, ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד היא אשליה מתמדת", כתב. קיים רצף סיבתי, קבוע מראש, לכל שהתרחש ויתרחש בתבל.
לברו מפגין בווירטואוזיות את יכולת הכתיבה שלו. עלילות עטורות סיפור מסגרת, בלשון צפופה, כאשר כל משפט וכל מילה נבחרים בקפדנות, המזכירה במשהו את גדולי המאה ה־19 כגוסטב פלובר או גי דה מופאסאן.
במרכז כל אחת משלוש העלילות ניצב אירוע מוזר ולא צפוי, המשנה את גורל הדמויות מקצה לקצה. רוצח שכיר מהסס ברגע האחרון, חומל על חיי המספר שאותו נשלח להרוג, ותוך כדי כך מפעיל שלשלת אירועים שבסופה נפגש הקורבן המיועד עם אהבת חייו; יהודים הונגרים, פליטי שואה, נמלטים מהנאצים ובגלל תלונות ילד על קור מחליפים את מקום המסתור, וניצלים ממשלוח למחנה השמדה.
זיכרונות אישיים מעשירים את הנובלות. לברו מחייך: "זו מנת חלקם של הקשישים. ככל שהדבר רחוק יותר, הזיכרון מדויק יותר". בסיפור הראשון אנו
פוגשים סטודנט צרפתי הנוסע לארה"ב, ומתלבט אם בשעת בוקר יעלה לסיפון ויצפה בקו הרקיע של ניו יורק, או ינצל הזדמנות חד־פעמית ויזכה בחסדיה של נערה שהכיר במסע וממתינה לו בתאווה. לברו עצמו נסע בגיל 18 לארה"ב לצורך לימודים. בסיפור השני הגיבור וחבריו שוכבים על גבם ומשתזפים עד כווייה בחוף הים של אלג'יריה. ואכן, לברו שירת בצבא הצרפתי במלחמת העצמאות של אלג'יריה.
הזיכרונות חדים וצורבים כציור היפר־ריאליסטי שטוף אור, שחרף דמיונו לצילום אינו עותק נאמן של המציאות. הצבעים בוהקים; שערה של נערה בסיפור הראשון הוא "צהוב־כתום כשל חמנית".
לברו הוא צרפתי בכל גידיו ואיבריו. מדי שנה הוא מנחה קבוצת פרנקופונים שאמונים על תרבות ושפת צרפת בשיט לארצות רחוקות. הנובלות שכתב הן גם מעין סיכום מפוכח של חיים; אל התובנות שבהן הגיע לברו לאחר שנים. מבעד לשורות הוא מזדהה עם סו דונגפו, המשורר הסיני בן המאה ה־11: "יש להשוות חיי אדם לאווזת פרא המפסיקה את מעופה כדי לנחות רגע על גבי השלג. היא מותירה בו את טביעת רגלה, ואז מתעופפת, מי יידע לאן".
"החלילן הנעלם" / פיליפ לברו
מצרפתית: משה מרון; הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים, 149 עמ'
כריכת הספר
