צמד ללא רחמים

"אריק אקסל סונד הוא אדם בעל שני ראשים ושני מצבורים של התנסויות וחוויות; לעיתים הוא שחצן, אך לרוב הוא סופר חסר ביטחון, שמטיל ספק ביכולותיו". זו ההגדרה המקורית שמספקים ל"ישראל היום" צמד הכותבים השבדים ירקר אריקסון (41) והאקאן אקסלנדר סונדקוויסט (50), האחראים לסנסציה החדשה בתחום ספרות המתח הסקנדינבית: טרילוגיית "החולשה של ויקטוריה ברגמן". הספר הראשון בטרילוגיה, "ילדה עורב", רואה אור בימים אלה בעברית, בהוצאת כתר (משבדית: רות שפירא).

שם העט שהשניים בחרו לעצמם, "אריק אקסל סונד", נולד מצירוף שמותיהם והוא אולי העובדה הכי בנאלית מבין כל העובדות הנוגעות לשניים. אריקסון וסונדקוויסט הם בין השאר מוסיקאים, ועבדו יחד בלהקת האלקטרו־פאנק "!I love you baby", אבל האקאן הוא גם טכנאי קול מנוסה וירקר הספיק להיות ספרן בבית כלא ומחסנאי. 

אי אפשר לומר שעברם המוסיקלי והסגנון שבו ניגנה להקתם לא השפיעו על כתיבתם של הצמד אריק אקסל סונד. הרפטואר שלהם כולל שיר ששמו "להתאבד ביום אחר" ("Another Day Suicide"), והווידאו קליפים שלהם לרוב אפלים ומצולמים בשחור לבן. 

לכן, אין זה מפתיע ש"ילדה עורב" הוא ספר מטריד, לא פשוט לקריאה ולא מיועד לבעלי קיבה רגישה. זהו רומן שבוחן את גבולות הרוע האנושי, ומבקש לברר איזו מידה של סבל דרושה כדי להפוך אדם למפלצת. במרכזו עומדות שלוש דמויות נשיות: הפסיכולוגית סופיה סטרלונד; המטופלת שלה ויקטוריה ברגמן; ומפקחת המשטרה ז'נט שילברג. השלוש נעות סביב סידרה של מעשי רצח פולחניים ואכזריים, שבהם הקורבנות הם ילדים. "ילדה עורב" כתוב בקצב עכשווי ומהיר, קליפי כמעט, ומטפל בנושאים קשים ללא היסטריה ובדייקנות כירורגית.

בראיון עימם מספרים השניים על היכולת לכתוב בזוג. "כתיבה משותפת לא שונה מנגינה בלהקה", הם אומרים, "המפתח הוא היכולת להתפשר; לכל אחד יש תפקיד, אבל לא כל אחד יכול להיות זמר, לכן אנחנו מתחלפים בינינו בהובלה. אנחנו 'מקפיצים' פרקים, הערות ודגשים בין אחד לשני, מבקרים ומחמיאים. ירקר נוטה לכתוב יותר מדי על מעט מדי, והאקאן - מעט מדי על יותר מדי. ירקר כותב בפונט כחול, האקאן באדום, ולאחר ששנינו מרוצים מהתוצאה, אנחנו הופכים את הטקסט לשחור - וכך אי אפשר עוד לדעת מי כתב מה". 

הם מספרים כי "בעבר כתבנו במקומות שונים ושלחנו את הטקסטים במייל אחד לשני, כשאנחנו משוחחים בטלפון, לעיתים מאות פעמים ביום". כיום, כנראה בעקבות ההצלחה, הם מחזיקים במשרד משותף. "אנחנו יושבים אחד מול השני ופשוט מחליפים מחשבים בינינו. כשאנחנו על סף סיום רומן, אנחנו נוסעים למדינה שאנחנו לא מבינים את שפתה, כמו צרפת, ספרד או אוקראינה, שוכרים דירה ונכנסים לבועה. בתקופה הזאת אנחנו מדברים על הדמויות כאילו הם אנשים חיים. לעתים זה מטורף", הם מתארים.

בין לארסון לצ'נדלר

הם נפגשו לראשונה לפני 20 שנה בעיר הולדתם, גאוולה, 20 ק"מ מצפון לשטוקהולם. לירקר יש בעיית שמיעה והאקאן חשב שזה יהיה מדליק אם מפיק חירש־למחצה יפיק את להקת האלקטרו־פאנק שלו. "דבר אחד הוביל לשני, ובמהלך סיבובי הופעות במזרח אירופה התחלנו לכתוב שירים יחד, ונולד הרעיון לכתוב ספרים", הם מספרים. 

כריכת הספר (הוצ' כתר)

הגורל המשיך להתל בהם בצוותא. "שנת 2008 היתה שנה סוערת מאוד עבור שנינו - כמעט בו־זמנית עברנו שנינו גירושים כואבים, החיים שלנו התהפכו והרגשנו שאנחנו רוצים לעשות משהו חדש. הלהקה הפסיקה להופיע, והחלטנו שאנחנו רוצים לכתוב". האקאן כתב 40 עמודים מהספר הראשון, שהשביעו מאוד את רצונו; ירקר לקח אותם לאי בודד ששייך להוריו וכתב בעיפרון על נייר 40 עמודים נוספים. "אבל זה לא עבד, השפה שלנו היתה כל כך שונה. התיישבנו יחד והתחלנו להתפשר", הם מגלים.  

ההחלטה שלכם להפוך לסופרים הושפעה על ידי ההצלחה העצומה של סופרי מתח סקנדינבים בעשור האחרון כסטיג לארסון ויו נסבו?

"עוד קודם לכן. החל משנות ה־60 התפתחה בשבדיה מסורת של כתיבת מותחנים חברתיים וריאליסטיים. ברור שהושפענו מסטיג לארסון, והעובדה שהספרים שלו מתרחשים בחלקם באותה השכונה שבה אנו מתגוררים לא הזיקה. אבל לארסון הוא יותר מספר סיפורים, והדמויות שלו סטריאוטיפיות או גיבורי־על. אנחנו יותר מתעניינים בשפה. הושפענו מריימונד צ'נדלר, ג'וזף ואמבאו ודשיאל האמט. ואולי אפילו חשוב יותר, אנחנו מושפעים ממוסיקה אמריקנית, בייחוד מהפאנק של שנות ה־70 וסצנת הניו־ווייב. האינטנסיביות והספיד של הצליל של להקת ה'ראמונס'. שירים קצרים ללא מטען מיותר, ללא סולואים מאזנים של גיטרות. אנחנו מנסים לכתוב ככה "אנחנו מנסים לכתוב ככה: פרקים קצרים. שום דבר מיותר".  

"ילדה עורב" עוסק בנושאים קשים ומטרידים, כגון פדופיליה וטירוף אנושי. למה בחרתם להעמיד את קוראיכם בניסיון כל כך תובעני?

"אנחנו צועדים על חבל דק, אבל פתח כל עיתון ותמצא את כל הנושאים הללו. המציאות תמיד מפחידה ואיומה יותר מהספרות. רוב הפשעים המתוארים בספר נכתבו בעקבות פשעים אמיתיים שאירעו בשבדיה ובעולם. רובם היו אכזריים יותר מאלה המדומיינים. לא התכוונו לזעזע סתם. חפרנו בתוכנו כדי למצוא את המרכיבים שהופכים אותנו למה שאנחנו. תאמין או לא, הספרים הם מאוד אישיים. אבל אנחנו כמובן לא רוצחים או פסיכופתים. פשוט כעסנו מאוד על כל מה שהתחולל סביבנו".

עוד הם מגלים כי הופתעו מההצלחה האדירה של ספריהם: "אף שידענו שכתבנו רומן עם פוטנציאל, יש ספרים טובים משלנו שלעולם לא יזכו בהצלחה שכזאת, ואנחנו יודעים שללא מו"ל וסוכן מסורים - זה לא היה קורה לנו". 

הבסיס הפסיכולוגי של עלילת הרומן רחב מאוד. יש לכם הכשרה בתחום?  

"לא, ממש לא. עשינו תחקיר מעמיק. אבל אפשר לראות בטרילוגיה כולה סוג של טיפול פסיכיאטרי. החלק הראשון הוא פגישה עם הפסיכולוג: יש תסכול, זעם וכאוס. החלק השני הוא יותר אנליטי: הבעיה תצוץ אל פני השטח, ויתחילו להבין במה מדובר. החלק השלישי, כמו שמרמז השם, הוא סוג של קתרזיס: השלמה, ובמידה מסוימת מחילה".     

טריילר ל"ילדה עורב" (אנגלית)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו